מאיר (מקס) ורדי
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: קישורים פנימיים, שכתוב.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: קישורים פנימיים, שכתוב. | |
מאיר (מקס) ורדי (21 בספטמבר 1912, פירנצה, איטליה - 25 בספטמבר 2003, ירושלים, ישראל) היה איש משרד החוץ שמילא בצעירותו מספר תפקידים בהסתדרות הציונית באיטליה. עלה לארץ ב-1948 והצטרף עם משפחתו לקיבוץ שדה אליהו. במלחמת השחרור מונה לקצין קשר לעדות הנוצריות בגליל. לאחר המלחמה נשלח לטריפולי שבלוב כקצין עלייה, על מנת לארגן את עליית היהודים משם. בהמשך הצטרף למשרד החוץ ומילא תפקידים רבים, כולל שליחויות דיפלומטיות בבריסל, מרסיי ופריז[1].
ילדות והתבגרות באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן יחיד למשפחה יהודית בורגנית. אביו עסק במסחר באבנים טובות. סבו שימש כמהנדס ראשי בעירייה ואמו הייתה עקרת בית. המשפחה התגוררה בוילה שהסבא בנה בשדרות מכאל אנג'לו היוקרתיים. מקס נמשך בגיל צעיר לציונות. הוא למד משפטים ומדעי המדינה באוניברסיטה. ב-1938, לאחר שחוקי הגזע שחוקקו על ידי המשטר הפאשיסטי נכנסו לתוקפן והיהודים נזרקו ממוסדות החינוך, הוא הוכרח לפרוש מהלימודים (בסופו של דבר השלים שני תוארי דוקטור במשפט רומי ומדעי המדינה)[2]. במסגרת פעילותו הציונית הוא ארגן יחד עם אחרים את ה"קמפג'י" המפורסמים, אלה היו מחנות קיץ לצעירים יהודים שספקו השכלה ציונית והכשירו אותם לעלייה לארץ[3]. במחנות האלו מקס פגש את מטילדה (רחל) שלימים תהיה אשתו. לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה מקס נקרא לרומא לעמוד בראש ועד הקהילות היהודיות באיטליה. באותו זמן השלטון הפשיסטי באיטליה החל במדיניות אנטי יהודית שדחפה רבים ממנהיגי הקהילה לעזוב את איטליה ולעלות לפלשתינה. מקס מילא את מקומם ברוב התפקידים שהתפנו והתמקד במיוחד בטיפול בצעירים שהתכוונו לעלות לארץ.
תקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1940, מקס נסע לפלשתינה במטרה להשיג מהשלטונות הבריטיים רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) עבור צעירים שחיכו באיטליה לאישורים לעלות. הוא לא תיאר לעצמו שהביקור הקצר הזה יהפוך בסופו של דבר לשהייה ארוכה של חמש שנים. ב-10 ביוני 1940 איטליה נכנסה למלחמה לצד גרמניה. למחרת היום הבריטים עצרו את כל האזרחים האיטלקים בפלשתינה במחנה שבויים בעכו. האונייה שעליה הגיע לחיפה טובעה בים התיכון על ידי חיל האוויר המלכותי. לאחר כחודש השתחרר מהמעצר בעכו. הוא שהה תקופה קצרה בירושלים ואפילו נסה כוחו בחקלאות בעפולה יחד עם מספר חברים. בסופו של דבר הוא הצטרף לקיבוץ שדה אליהו בעמק הירדן לשם הגיעה גם קבוצת צעירים איטלקיים. עם תום המלחמה מקס חזר לאיטליה כדי לשאת את מטילדה שהייתה מאוד פעילה בזמן המלחמה בטיפול בילדים שהתייתמו מהוריהם (בין השאר בבית שיזופולי בסלווינו). עם חזרתו המשיך מקס לעסוק בפעילות ציונית ברומא.
עלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף מרץ 48, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות, מקס מטילדה, שהייתה בחודש החמישי להריונה, ובנם יורם בן השנתיים מגיעים לחיפה, כשפניהם מועדות לקיבוץ. ההסתגלות לחיי הקיבוץ הדתי הייתה קשה עבור המשפחה הצעירה. לאחר תקופה של כשנה, מקס מקבל את הצעתו של ברוך דובדבני לנסוע לשליחות ללוב על מנת לארגן את העלייה משם, והזוג עם שני הילדים עוזבים את הקיבוץ.
קריירה דפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השהות בטריפולי בתפקיד קצין עלייה בין השנים 49–51 הייתה בעיני מקס שיא הקריירה הציבורית שלו. יהדות לוב נסחפה בהתלהבות ציונית משיחית ובאותן השנים רוב יהדות לוב עלתה לארץ[4]. לאחר תום השליחות הוזמן מקס על ידי משה שרת להצטרף למשרד החוץ ושם החלה קריירה דיפלומטית ארוכת שנים[1].
- 1952-1956: עוזר ראשי ולאחר מכן סגן מנהל ומנהל בפועל בחטיבה הקונסולרית
- 1956-1959: יועץ בשגרירות ישראל בבריסל (בלגיה)
- 1959-1961: קונסול כללי בקונסוליה הכללית של ישראל במרסיי (צרפת)
- 1961-1967: סגן מנהל קשרי תרבות באגף קשתו"ם (קשרי תרבות ומדע)
- 1967-1970: יועץ וקונסול כללי בשגרירות ישראל בפריז (צרפת)
- 1970-1973: מנהל קונסולרית בחטיבה הקונסולרית
- 1973-1974: יועץ בלשכת היועץ המדיני
- 1974-1977: ממונה על קשרי ציבור באגף תקשורת והסברה - לשכת סמנכ"ל
לאחר פרישתו ממשרד החוץ המשיך מקס בכתיבת מאמרים בנושאים מדיניים, כיהן שנים רבות כנשיא אגודת "דנטה אלגיירי" בישראל וכתב מספר ספרי זכרונות :
- Arrivederci Italia (שלום לך איטליה!) - אוסף סיפורים באיטלקית על החיים באיטליה תרום מלחמת העולם.
- L’Arca (התיבה) - ספר באיטלקית על הדמויות שפגש בארץ כשעלה לראשונה ב-1939[5].
- בצאת ישראל מלוב – ספר בעברית על חוויותיו בתור קצין עליה בלוב בין השנים 1949–1951.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למקס ומטילדה נולדו חמישה ילדים. בני הזוג קבורים בבית העלמין של היישוב נטף בהרי יהודה במקום המשקיף על שפלת החוף.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 פירוט התפקידים ניתן למצוא באתר ההנצחה של משרד החוץ
- ^ Massimo Longo Adorno, Gli ebrei fiorentini dall'emancipazione all Shoa, Firenze: Giuntina, 2003
- ^ תמר אקרט, הציונות החלוצית באיטליה בין שתי מלחמות העולם, תל-אביב: הוצאת השכבה הצעירה של הקיבוץ הדתי, תש"ל
- ^ מאיר ורדי, בצאת ישראל מלוב, ירושלים: מרכז התרבות ליהודי לוב, תשמ"ו
- ^ שני הספרים באיטלקית תורגמו לצרפתית ופורסמו בכרך אחד תחת הכותרת "De L'Arno aux Rives du Jourdain" בהוצאת L'Armattan 1996
