מד נאוטילוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה של כבלי מד נאוטילוס ונקודות החיבור שלהם

מד נאוטילוס (MedNautilus) היא מערכת כבלי תקשורת אופטיים תת-ימיים במזרח אגן הים התיכון. עד לראשית 2012, מערכת זו הייתה מערכת התקשורת העיקרית המחברת את ישראל לשדרת האינטרנט העולמי (כבל לב וכבל CIOS בבעלות חברת בזק סיפקו קיבולת נמוכה באופן משמעותי). רק בראשית 2012 נפרסו כבלים נוספים, שיצרו תחרות עם הכבל הקיים.

תשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הכבלים היא באורך כולל של 5,729 ק"מ, הוקמה על ידי חברת מד נאוטילוס האיטלקית והחלה לפעול בשנת 2001. הכבלים מקשרים בין קטניה שבסיציליה, חאניה שבכרתים, אתונה שביוון, איסטנבול שבטורקיה, פאנטסקינוס שבקפריסין, ותל אביב וחיפה שבישראל. המערכת הימית מחוברת לכבלי תקשורת יבשתיים פנים אירופאים, ודרכם לכבלים תת-ימיים המחברים בין מערב אירופה לצפון אמריקה.

המערכת בנויה בצורה טבעתית, כאשר שני כבלים יוצאים מסיציליה, אחד צפוני ואחד דרומי, ומגיעים לחיפה ולתל אביב בהתאמה. הכבלים מחוברים ביניהם באמצעות כבל תת-ימי ובכבל יבשתי נוסף המחבר בין תל אביב לחיפה. צורת תכנון זו מסייעת לשרידות, שכן במקרה תקלה באחד הכבלים ניתן להשתמש בכבל השני כגיבוי. קצב העברת הנתונים במערכת הוא 3.84 טרה-ביט לשנייה, העוברים בשישה זוגות של סיבים אופטיים.

עד לשנת 2012, עברה כמעט כל תעבורת התקשורת והאינטרנט בין ישראל לאירופה ולארצות הברית דרך צמד כבלים אלו, דבר שהפך את חברת מד נאוטילוס, בעלת השליטה בכבלים, למונופול בתחום תעבורת האינטרנט בין ישראל לעולם, ויצר בעיה פוטנציאלית חמורה במקרה של תקלה או חבלה בכבלים. מסיבות פוליטיות, ישראל חייבת להסמך על כבלים תת-ימיים, ואינה יכולה להתחבר לשדרת האינטרנט העולמי באמצעות חיבור יבשתי דרך שכנותיה. זאת למרות הסכמי השלום עם מצרים, ומעבר כבלים רבים בחצי האי סיני ובתעלת סואץ. בשל חיוניותה של המערכת לתקינות התקשורת בין ישראל לעולם, כלולים מתקני מד נאוטילוס בצו להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים (2007), שמשמעו מתן הנחיות אבטחה פיזית וחמושה על ידי משטרת ישראל והנחיות אבטחת מידע על ידי השב"כ לתשתיות חיוניות בישראל[1].

מודל עסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספקיות האינטרנט חוכרות את החיבור לחו"ל בשני מודלים. באחד, החברות מבצעות חכירה של קו ברוחב-פס של 10 ג'יגה-ביט (המכונה גם "צבע") בחוזה של 15 שנה, תמורת כ-30 מיליון דולר. ספקיות אינטרנט החוכרות כיום במודל זה הן בזק בינלאומי, 012 סמייל ו-013 נטוויז'ן, החוכרות 150 ג'יגה-ביט, כלומר 15 קווים, בחלוקה שווה ביניהן. מרבית החוזים במודל זה סגורים עד שנת 2017. מודל אחר הוא שכירות חודשית של STM1 - יחידה בנפח 155 מגה-ביט. מודל זה בשימוש בעיקר על ידי ספקיות האינטרנט הקטנות.[דרוש מקור]

כמה מדינות ערביות במזרח התיכון, כדוגמת לבנון, נמנעות מלהתחבר לכבל מסיבות פוליטיות, היות שהוא מחובר גם לישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]