מהומות 28 בפברואר
 | |||
| המפגינים בעת שהשתלטו על לשכת המונופולים בטאיוואן | |||
| תאריכי המאבק | 27 בפברואר 1947 – 16 במאי 1947 (11 שבועות ויומיים) | ||
|---|---|---|---|
| מקום | טאיוואן ופנגחו | ||
| עילה |
| ||
| מטרה | רפורמה פוליטית וכלכלית | ||
| שיטת המאבק | הפגנות, משא ומתן, איסוף נשק, השתלטות על מוסדות והפגנות אלימות | ||
| סטטוס | הסתיים | ||
| תוצאה |
| ||
| הצדדים במאבק | |||
| |||
| נפגעים | |||
| |||
מהומות 28 בפברואר (נקראים גם טבח 28 בפברואר או אירועי ה-228 או טבח ה-228[3][4][5]) היו התקוממות בטאיוואן שדוכאה באלימות על ידי ממשלת הקואומינטנג ששלטה אז ברפובליקה הסינית. בהוראת המושל, צ'ן יי, ונשיא סין צ'יאנג קאי שק, אלפים נהרגו החל מ-28 בפברואר 1947[6]. אירועים אלה נחשבים לבין החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית של טאיוואן והיוו זרז לתנועה שתמכה בעצמאות טאיוואן[7].
ב-1945, אחרי כניעת יפן וסיום מלחמת העולם השנייה, העבירו בעלות הברית את השליטה על טאיוואן לידי הרפובליקה הסינית, ובכך סיימו 50 שנות כיבוש יפני. התושבים באי החלו לגלות עוינות כלפי מה שתפסו כשחיתות מצד הקואומינטנג, לרבות השתלטות שרירותית על נכסים פרטיים, ניהול כלכלי בעייתי, והוצאתם מההשתתפות במגרש הפוליטי. כל זה הגיע לשיא ב-27 בפברואר 1947 בטאיפיי, כשנציגים של לשכת המונופולים פגעו באלמנה מקומית שנחשדה במכירת סיגריות מוברחות. לאחר מכן ירה קצין בקהל של עוברי אורח ופגע באדם שנפטר למחרת מפצעיו[8]. חיילים החלו לירות על המפגינים ביום למחרת, ולאחר מכן המפגינים הצליחו להשתלט על תחנת רדיו ממנה שידרו ידיעות על מרד לכל רחבי האי. עם התפשטות ההתקוממות, המושל, צ'ן יי מטעם הקואומינטנג, ביקש סיוע צבאי ובעזרתו דיכא את המרד באלימות. שנתיים לאחר מכן, ולמשך 38 השנים שאחר כך, נכנס האי לתקופת שלטון צבאי שכונתה גם הטרור הלבן.
במהלך תקופת הטרור הלבן, הקוומינטנג רדפה את מתנגדיה הפוליטיים, ואירועי 28 בפברואר נשארו בגדר טאבו. הנשיא לי דנגחוויי היה הנשיא המכהן הראשון שדן בנושא בפומבי, ב-1995. כיום האירועים נמצאים בדיון ציבורי פעיל, והם הפכו לנושא למחקר ממשלתי ואקדמי. 28 בפברואר נקבע כיום זיכרון רשמי ובמהלכו נערכים אירועים לזכר הקורבנות. במספר ערים בטאיוואן הוקמו גם מספר פארקים ואנדרטאות לזכר האירועים.
מספר ההרוגים באירועי 28 בפברואר נע בין 18 ל-28 אלף[9], כשהערכות אחרות מדברות על מספרים נמוכים משמעותית. הנשיא לשעבר, לי דנגחוויי הקים נציבות שתפקידה היה לקבוע מה מספר ההרוגים. תוך הסתמכות על מפקד האוכלוסין שנערך במהלך הכיבוש היפני, ניתן היה להעריך את מספר התושבים באי בעת העברת השלטון לקוומינטנג. לנציבות ניתנה הסמכות לחלק פיצויים למשפחות ההרוגים, כשהמשפחות לא נדרשו להוכיח שהמוות של יקיריהם היה קשור לאירועי 28 בפברואר. 800 אנשים קיבלו את הפיצויים על האירועים[10].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך 50 שנות הכיבוש היפני, חוותה טאיוואן תקופה של צמיחה כלכלית ורמת חיים גבוהה, בהיותה בסיס אספקה של יפן[11]. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם כניעתה של יפן, הועברה השליטה על האי לרפובליקה של סין, עד שיוסכם על שלטון קבוע באי. צ'ן יי, המושל הכללי של טאיוואן מטעם סין, הגיע לאי ב-24 באוקטובר 1945, ויום למחרת נערך בנוכחותו טקס הכניעה של היפנים באי בפני סין. עבור צ'ן יי, מדובר היה ביום שבו טאיוואן שבה לשלטון הרפובליקה של סין.
המקומיים בטאיוואן ראו את היפנים בצורה חיובית יותר לעומת חלקים אחרים שהיו תחת שלטון יפן[12]. חרף זאת, כוחות הקוומינטנג הראשונים שהגיעו לאי התקבלו בברכה על ידי התושבים. עם זאת, ההתנהלות האכזרית שלהם לצד השחיתות שבשלטון החדש גרמו לרגשות החיוביים להתחלף במהירות בתקופה שאחרי המלחמה. כמושל הכללי, צ'ן יי המשיך את דרכם של היפנים מבחינת המונופולים על הטבק, הסוכר, הקמפור, התה, הנייר, הכימיקלים, הכרייה והצמנט. הוא גם החרים 500 מפעלים ומכרים בנוסף לבתיהם של תושבים יפנים לשעבר.
הניהול הכלכלי הכושל הוביל ליצירתו של שוק שחור גדול, וגרם לאינפלציה ולמחסור במזון. הקוומינטנג כפה למכור סחורות רבות בזול כדי שיישלחו לסין היבשתית שהייתה מצויה במחסור במזון עקב מלחמת האזרחים, שם נמכרו ביוקר, מה שתרם ליצירת המחסור בטאיוואן. מחיר האורז עלה פי 100 במהלך הזמן שעבר בין עליית הלאומנים לשלטון באי עד לאביב של 1946, מחיר שהיה גבוה פי ארבעה ממחירו בשנגחאי. בינואר 1947, הוא כבר היה גבוה פי 400[13]. פוליטיקאים נטולי קשר לטאיוואן שלטו בכמעט כל התעשייה באי, כמו גם בפוליטיקה ובמערכת המשפט, תוך שהם דוחקים החוצה את כל הטאייוואנים שהחזיקו במשרות אלו עד אז. רבים מהחיילים בחיל המצב הלאומני היו לא ממושמעים, והביזה והשוד שהם חוללו תרמו רבות להרס התשתיות והשירותים הציבוריים[14]. מאחר שהאליטה בטאיוואן נהנתה ממידה מסוימת של עצמאות תחת שלטון היפנים, היא ציפתה לשלטון דומה תחת הלאומנים. אולם השלטון החדש כיוון לצורת ניהול אחרת, שכללה ריכוזיות של השלטון המרכזי וצמצום השלטון המקומי. הקוומינטנג כיוון ליצירת חברה חדשה וריכוזית עקב הזכרונות מהפיצול שנגרם בסין בין 1916–1928[15]. המטרות השונות של האנשים בטאיוואן ושל הלאומנים, לצד פערי שפה ופערים תרבותיים הובילו לעליית מפלס העוינות בין הצדדים.
ההתקוממות ודיכויה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב 27 בפברואר 1947, צוות אכיפה של לשכת מונופול הטבק נכנסה למחוז טאיצ'ו, שם ביקשו להחרים סיגריות מוברחות שהיו בידי אלמנה בת 40 בשם לין ג'יאנג–מיי. כשהיא דרשה שיחזירו לה את הסיגריות, אחד האנשים הכה אותה בראשה עם קת הרובה שלו, מה שגרם למקומיים מסביב לאתגר את הצוות. בשעה שנמלטו מהמקום, ירה אחד מהם לכיוון הקהל ופגע בעובר אורח שנפטר למחרת. עבור הקהל, שכבר היה בעל רגשות מעורבים בשל האבטלה, האינפלציה והשחיתות שפשתה במוסדות השלטון, זה היה הקש ששבר את גב הגמל, והתחילו הפגנות נגד המשטרה והמשמר, שבעיקר התעלמו.
למחרת התאספו מפגינים בטאיפיי בקריאה לעצור ולשפוט את מי שהיו מעורבים בירי. המפגינים הצליחו להגיע למשרד המושל הכללי, שם ניסו כוחות הביטחון לדכא את ההפגנה. חיילים פתחו בירי לעבר המפגינים והרגו לפחות שלושה מהם. ב-4 במרץ, הצליחו המקומיים להשתלט על טאיפיי ובסיסים צבאיים סמוכים, ופילסו את דרכם לתחנת הרדיו המקומית, משם שידרו ידיעות על ההפגנות ועודדו אנשים לצאת ולמרוד, מה שאכן קרה בכל רחבי האי[16][17]. בערבו של אותו יום, הוכרז משטר צבאי וכוחות הביטחון החלו לאכוף עוצר.
למשך מספר שבועות הצליחו המקומיים לשלוט ברוב האי. בתחילה ההפגנות היו ספונטניות, ובמהלכן סינים שמוצאם בסין היבשתית הוכו ונרצחו, ולפי ההערכות מספרם עומד על למעלה מ-1,000. בתוך מספר ימים החלו שיתופי פעולה בין המקומיים שהחלו להתארגן, ומתנדבים, כמו סטודנטים וחיילים יפנים לשעבר, החלו לאכוף את הסדר הציבורי באזורים בהם שלטו. המנהיגים המקומיים הציגו לממשלה הסינית מסמך בן 32 דרישות שכללו רפורמות ושלטון אוטונומי. בין דרישותיהם היו גם בחירות חופשיות, כניעת הצבא הסיני בפני המקומיים וסיום השחיתות השלטונית. עם זאת, באשר לאוטונומיה היו חילוקי דעות, והיו שדחפו לממשל בינלאומי בחסות האו"ם או לעצמאות מלאה[18]. הם דרשו גם ייצוג בשיחות השלום עם יפן, במטרה לקבוע את עתיד האי.
מחוץ לטאיפיי, היו מקרים של הקמת מיליציות. כך הוקמה לדוגמה בריגדה 27 הקומוניסטית בטאיצ'ונג, בשעה שבצ'יאיי הועלה באש בית ראש העיר ומספר מיליציות נלחמו עם המשטרה[19].
השלטון הלאומני בהובלת צ'ן יי, המתין במשך מספר ימים להגעת תגבורת מפוג'יין שהגיעה ב-8 במרץ, אז החל דיכוי המרד. בדיווח הניו יורק טיימס נכתב "אמריקאי שהגיע מסין היבשתית לטאיפיי סיפר שהכוחות הגיעו ב-7 במרץ והיו מעורבים בירי ומעצר חסר הבחנה. במשך זמן, כל מי שנראה ברחוב נורה, בתים נהרסו ודייריהם נעצרו. בחלקים בעלי הכנסה נמוכה נאמר שיש רחובות שמכוסים במתים"[20].
בסוף מרץ הורה צ'ן יי על מעצרם והוצאתם להורג של מנהיגי המרד. הכוחות הוציאו להורג, לפי ההערכות, בין 3,000 ל-4,000 בני אדם ברחבי האי. חלק ממקרי ההריגה היו ספונטניים, בעוד אחרים היו שיטתיים. המנהיגים הפוליטיים המקומיים היו בין היעדים, לצד מי שארגנו את הממשל העצמי בטאיוואן. שיעור גדול מהקורבנות היו חיילים לשעבר בצבא היפני, והיו מעורבים בביזה וברצח סינים. מספר ארגונים שהיו מעורבים במהומות ובניסיון להקים שלטון עצמאי בטאיוואן הוכרזו קומוניסטיים, ורבים מחבריהם נעצרו והוצאו להורג[21].
בסוף מרץ 1947 המליצה הוועידה המרכזית של הקוומינטנג על החלפתו של צ'ן יי בשל ה"אלימות חסרת הרחמים" שהפגין בדיכוי המהומות[22]. ביוני 1948 הוא מונה למושל מחוז ג'ג'יאנג. בינואר 1949 ניסה לערוק למפלגה הקומוניסטית, אשר נראתה כמנצחת במלחמת האזרחים, אולם צ'יאנג קאי שק פיטר אותו מתפקידו והביא אותו למאסר בטאיוואן. במאי 1950 נידון צ'ן יי לעונש מוות בידי בית משפט צבאי, וב-18 ביוני הוצא להורג[23].
מניין ההרוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההערכה המקובלת היא שבאירועים נהרגו בין 18 ל-28 אלף, והוא מתבסס על ועדה ממשלתית שהוקמה ב-1992 ושהדו"ח שהגישה אומץ רשמית ב-2007. עם זאת, מספר זה הוטל בספק מספר פעמים. אחד המבקרים הבולטים הוא האו פיי–צון, שמסתמך על כך שרק כ-1,000 הגישו תביעות פיצויים על האירועים. עם זאת, אחרים טוענים כי מעטה החשאיות מאז תרם למספר הנמוך הזה, ובייחוד מכיוון שרבים לא מודעים לכך שבני משפחותיהם נרצחו בתקריות.
ביקורת נוספת פורסמה על ידי מרווין סי–הה, נשיא מכון השפה של טאיפיי, אשר ציין שמעטים מאוד מעמיתיו תמכו בנתון של 28,000, אולם הוא מתח ביקורת על העובדה שדו"ח הוועדה הוגבל לשנת 1947 בלבד. עוד נאמר שהדו"ח מרחיק את משפחתו של צ'יאנג קאי שק מהאירועים, בכך שהוא מתעלם מהדיכוי במדינה שהיה בשנות ה-50 וה-60.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך האירועים, הוקמו ברחבי טאיוואן "נציבויות המהפכה", אשר דרשו אוטונומיה רבה יותר. המשא ומתן עם השלטון המרכזי הסתיים עם הגעת כוחות צבא לאי בתחילת מרץ. הדעה הרווחת כיום היא כי התחושות שהתעוררו בקרב תושבי טאיוואן כלפי השלטון המרכזי במהלך דיכוי המהומות הובילו לתנועה שקוראת לעצמאות טאיוואן ושקיימת גם כיום. בעקבות האירועים, הוכרז בטאיוואן שלטון צבאי למשך 38 שנים, תקופה הנקראת גם "הטרור הלבן", ובמהלכה כ-100 אלף תושבים נכלאו בשל דעותיהם הפוליטיות, ומתוכם כ-1,000 הוצאו להורג. במהלך תקופת השלטון הצבאי, נמנעו מלדון באירועי 28 בפברואר.
בשנות ה-70 הוקמה תנועת 228 לצדק ולשלום, במטרה לחתור לשינוי המדיניות באי. ב-1995, נשיא טאיוואן ויו"ר הקוומינטנג, אשר השתתף באירועים ונעצר בחשד להיותו קומוניסט, התנצל רשמית בשם הממשלה והכריז על 28 בפברואר כיום להנצחת הקורבנות.
ב-28 בפברואר 2004 השתתפו אלפי אזרחי טאיוואן בעצרת, במהלכה החזיקו ידיים ויצרו שרשרת אנושית באורך של 500 ק"מ בין הערים הצפונית והדרומית ביותר בטאיוואן. העצרת קראה לשלום, הנציחה את האירועים ומחתה על כיוון טילים מצד הרפובליקה העממית של סין לעבר טאיוואן.
ב-2006 פורסם דו"ח חדש, לפיו צ'יאנג קאי שק הוא האחראי הגדול ביותר לאירועי 28 בפברואר, בשל העובדה שבחר לשלוח כוחות לטאיוואן, נמנע מלהעניש כל פקיד בצבא או בממשלה, והיה מודע לאזהרות לפני שליחת הכוחות. בדו"ח נכתב:
”אנחנו סבורים שצ'יאנג קאי שק, נשיא הממשלה הלאומנית, אמור לשאת באחריות הגדולה ביותר לטבח ה-228. זאת משום שלא רק שהוא התעלם מהאזהרות מצד המושל יואן לפני הטבח, אלא הוא גם העריך את צ'ן יי יותר אחר כך. אף אחד מהפקידים הצבאיים והפוליטיים בטאיוואן לא נענש בעקבות הטבח. זאת ועוד, הוא שלח כוחות מייד אחרי הטבח, כפי שנכתב במכתב מצ'ן יי לצ'יאנג קאי שק ב-13 במרץ: "אלמלא נכונות כבודך לנייד כוחות במהירות, אף אחד לא יכול היה לדמיין לאן הטבח הזה יוביל". צ'יאנג קאי שק, חרף כל המידע שקיבל מהמפלגה, הממשלה, הצבא, המודיעין ונציגי העם בטאיוואן, בחר לשלוח כוחות באופן מיידי”[24].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Forsythe, Michael (14 ביולי 2015). "Taiwan Turns Light on 1947 Slaughter by Chiang Kai-shek's Troops". The New York Times. ארכיון מ-27 באוקטובר 2018.
To somber cello music that evokes 'Schindler's List,' displays memorialize the lives lost, including much of the island's elite: painters, lawyers, professors, and doctors. In 1992, an official commission estimated that 18,000 to 28,000 people had been killed.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kristof, Nicholas D. (3 באפריל 1992). "Taipei Journal – The Horror of 2–28: Taiwan Rips Open the Past". The New York Times. ארכיון מ-13 בדצמבר 2018. נבדק ב-1 במרץ 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wu, Naiteh (ביולי 2005). "Transition without Justice, or Justice without History: Transitional Justice in Taiwan" (PDF). Taiwan Journal of Democracy (1): 10. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בפברואר 2021.
The memory of the February 28 massacre, although politically taboo during the KMT's authoritarian rule
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Taiwan's hidden massacre. A new generation is breaking the silence". The Washington Post. 1 במרץ 2017. ארכיון מ-1 במרץ 2022. נבדק ב-25 בפברואר 2021.
realization that his grandfather had been one of the tens of thousands of victims targeted and murdered in Taiwan's 'February 28 Massacres.'
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shattuck, Thomas J. (27 בפברואר 2017). "Taiwan's White Terror: Remembering the 228 Incident". Foreign Policy Research Institute. ארכיון מ-15 בפברואר 2021. נבדק ב-25 בפברואר 2021.
In Taiwan, the period immediately following the 228 Incident is known as the 'White Terror' .... Just blocks away from the Presidential Palace in Taipei is a museum and park memorializing the victims of the 228 Massacre
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "China's other massacre". 4 ביוני 2019. ארכיון מ-13 בפברואר 2023. נבדק ב-23 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fleischauer, Stefan (1 בנובמבר 2007). "The 228 Incident and the Taiwan Independence Movement's Construction of a Taiwanese Identity". China Information. 21 (3): 373–401. doi:10.1177/0920203X07083320. S2CID 143766317.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Chou, Wan-yao (2015). A New Illustrated History of Taiwan. תורגם ע"י Plackitt, Carole; Casey, Tim. Taipei: SMC Publishing Inc. p. 317. ISBN 978-957-638-784-5.
- ^ Forsythe, Michael (14 ביולי 2015). "Taiwan Turns Light on 1947 Slaughter by Chiang Kai-shek's Troops". The New York Times. ארכיון מ-27 באוקטובר 2018.
To somber cello music that evokes 'Schindler's List,' displays memorialize the lives lost, including much of the island's elite: painters, lawyers, professors, and doctors. In 1992, an official commission estimated that 18,000 to 28,000 people had been killed.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "DPP questions former Premier Hau's 228 victim figures". The China Post. Taipei. 29 בפברואר 2012. אורכב מ-המקור ב-29 בנובמבר 2014. נבדק ב-14 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wu, J.R. (25 באוקטובר 2015). "Taiwan president says should remember good things Japan did". Reuters. ארכיון מ-4 במרץ 2020. נבדק ב-11 במרץ 2020.
Unlike in China or Korea, many Taiwanese have a broadly more positive view of Japan than people in China or Korea, saying that Japan's rule brought progress to an undeveloped, largely agricultural island.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Abramson, Gunnar (2004). "Comparative Colonialisms: Variations in Japanese Colonial Policy in Taiwan and Korea, 1895 - 1945". PSU McNair Scholars Online Journal. 1 (1): 11–37. doi:10.15760/mcnair.2005.11.
- ^ "Formosa After the War". Reflection on the 228 Event—The first gunshot. 2003. אורכב מ-המקור ב-6 במרץ 2006. נבדק ב-6 במרץ 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Foreign News: This Is the Shame". Time. 10 ביוני 1946. ארכיון מ-29 בנובמבר 2021. נבדק ב-8 בפברואר 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Cai, Xi-bin (11 בינואר 2010). The Taiwan province working committee organization of the CCP (1946~1950) in Taipei city (Thesis). National Tamkang University. ארכיון מ-13 בספטמבר 2020. נבדק ב-10 ביוני 2017.
{{cite thesis}}: (עזרה) - ^ Smith, Craig A (2008). "Taiwan's 228 Incident and the Politics of Placing Blame". Past Imperfect. University of Alberta. 14: 143–163. ISSN 1711-053X. ארכיון מ-4 במרץ 2016. נבדק ב-13 בנובמבר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Durdin, Peggy (24 במאי 1947). "Terror in Taiwan". The Nation. ארכיון מ-24 באפריל 2006. נבדק ב-22 באפריל 2006.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Durdin, Tillman (30 במרץ 1947). "Formosans' Plea For Red Aid Seen". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-15 בפברואר 2006. נבדק ב-6 במרץ 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Yang, Bi-chuan (25 בפברואר 2017). "The 228 Massacre in Chiayi: "The Airport and Train Station Were Washed with Blood". The Reporter (報導者). ארכיון מ-8 במאי 2019. נבדק ב-19 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Durdin, Tillman (29 במרץ 1947). "Formosa killings are put at 10s 1000s". The New York Times. ארכיון מ-24 באפריל 2006. נבדק ב-22 באפריל 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Wang, Xiaobo (בפברואר 2004). Taiwan Democratic Self-Government League and the February 28 Incident. Taipei: Straits Academic Press.
{{cite book}}: (עזרה)תבנית:Page needed - ^ "Chiang to Formosa?". Argus-Press. Owosso, Michigan. 14 בינואר 1949. ארכיון מ-11 באוגוסט 2021. נבדק ב-8 באפריל 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Formosa Chief Executed As Traitor". Schenectady Gazette. AP. 18 ביוני 1950. ארכיון מ-11 באוגוסט 2021. נבדק ב-13 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Chen, Yi-shen (בפברואר 2005). "Research Report on Responsibility for the 228 Massacre, Chapter II: Responsibility on the part of the decision-makers in Nanjing". 228.org.tw. The 228 Memorial Foundation. אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2015. נבדק ב-14 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)
