צ'יאנג קאי שק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לא נייטרלי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין זהו שם סיני; שם המשפחה הוא צ'יאנג.
צ'יאנג קאי שק
蔣中正
Jiang Jieshi2.jpg
לידה 31 באוקטובר 1887
שושלת צ'ינג (1862–1889)שושלת צ'ינג (1862–1889) שיקואו (אנ'), שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באפריל 1975 (בגיל 87)
הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית טאיפיי, הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה הסינית, טאיוואן, שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית מאוזוליאום צה-חו (אנ')
השכלה האקדמיה הצבאית של באודינג עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה קוומינטנג עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג סונג מיילינג
שושלת משפחת צ'יאנג קאי שק
אב צי'אנג ג'או-צונג עריכת הנתון בוויקינתונים
אם ואנג קאיו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים צי'אנג צ'ינג-קואו
Chiang Wei-kuo עריכת הנתון בוויקינתונים
יושב ראש הממשלה הלאומית של הרפובליקה הסינית
10 באוקטובר 192815 בדצמבר 1931
(3 שנים ו־9 שבועות)
אירועים בתקופתו
→ טן יאן-קאי
10 באוקטובר 194320 במאי 1948
(4 שנים ו־32 שבועות)
אירועים בתקופתו
התפקיד פורק ←
נשיא הרפובליקה הסינית
1 במרץ 19505 באפריל 1975
(25 שנים)
אירועים בתקופתו
→ התפקיד נוסד מחדש
שירות צבאי
כינוי 老蔣 עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית של באודינג עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Mao Fumei (19011927)
Yao Yecheng (19111927)
Chen Jieru (19211927)
סונג מיילינג (19275 באפריל 1975) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות טאיוואןטאיוואן  טאיוואן
שנות הפעילות 19111975 (כ־64 שנים)
דרגה גנרליסימו
פעולות ומבצעים
עיטורים
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
  • מסדר האריה הלבן
  • לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר
  • איש השנה של המגזין "טיים" (1937)
  • עיטור המופת האזרחי (1965)
  • מסדר האמבט
  • המסדר המלכותי של השרפים
  • מסדר הראג'אמיטראבהורן
  • מסדר לאופולד
  • Philippine Legion of Honor עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
  • מסדר האריה הלבן
  • לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר
  • איש השנה של המגזין "טיים" (1937)
  • עיטור המופת האזרחי (1965)
  • מסדר האמבט
  • המסדר המלכותי של השרפים
  • מסדר הראג'אמיטראבהורן
  • מסדר לאופולד
  • Philippine Legion of Honor עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Chiang Kaishek signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צִ'יאַנְג קַאי-שֵׁק (סינית: 蔣介石, פין-יין: Jiǎng jièshí (מידעעזרה)‏, 31 באוקטובר 18875 באפריל 1975) היה מנהיג צבאי ופוליטי סיני מראשי המדינאים הסינים לאורך שנות קיומה של הרפובליקה הסינית (1912–1949) אשר קיבל את מנהיגות המפלגה הלאומית (קוומינטנג) לאחר מות מייסדה סון יאט-סן בשנת 1925.

הוא ערך מסע צבאי לצפון המדינה לעבר איחודה של סין ולהכנעת אילי המלחמה, וממנו עלה כמנצח ובשנת 1928 כמנהיגה של הרפובליקה של סין. צ'יאנג הנהיג את סין במהלך מלחמת סין–יפן השנייה משנת 1937 עד שנת 1945. במהלכה הוחלשה השפעתו בסין עצמה, אך השפעתו הבינלאומית גדלה, והוא נחשב לאחד מ"ארבעת הגדולים" עליהם נמנו גם וינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט ויוסיף ויסריונוביץ' סטלין.

במהלך מלחמת האזרחים הסינית בין השנים 1945–1949, ניסה צ'יאנג להדביר את המפלגה הקומוניסטית של סין אך נכשל, ונאלץ לסגת לאי טאיוואן ביחד עם ממשלתו וצבאו, ולשמש שם כנשיא הרפובליקה הסינית עד יום מותו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי-שק נולד בעיר שיקואו בדרום מזרח סין מדרום למרכז הבינלאומי של שאנגחאי, למשפחה של סוחרי מלח עשירים. סבו אשר נתן לו את שמו הסיני גִ'יאַנְג גִּ'יְּשִׁי (蔣介石), משמע "בין הסלעים", נפטר בעוד צ'יאנג היה בן חמש ואביו בעודו בן שבע. הוא נישא בשידוך לבת כפרו, מאו פומיי, ולזוג נולד בן – צ'יאנג צ'ינג קואו, ובת – צ'יאן חואה.

צ'יאנג גדל בעידן בו תבוסותיה של סין הקיסרית (דאז שלטונה של שושלת צ'ינג) למדינות החוץ הותירו אותה במצב של חוב תמידי וחוסר יציבות פנימית, מבין המלחמות היו מלחמת סין–יפן הראשונה, מלחמת סין–צרפת, מרד הבוקסרים ועוד רבים אחרים. הוא החליט להצטרף לצבא ולסייע בהצלת מדינתו. הוא החל את חינוכו הצבאי במכללה הצבאית פאוטינג בשנת 1906.

בשנת 1907 למד במכללה הצבאית ביפן ושירת בצבא הקיסרי היפני בין השנים 19091911. את שירותו ביפן תיאר ביומניו כנוקשה מכל אשר עבר. שם הביע תמיכה בתנועה המהפכנית של בני עמו אשר קראה להדיח את שושלת צ'ינג, ולהקים רפובליקה בסין. בשנת 1908 הצטרף לבסוף לתנועת טונג מנג חואי בהנהגת סון יאט-סן, שהייתה תנועה רפובליקנית לאומית סינית, שהיוותה את הבסיס להקמת הקוומינטנג.

עלייתו לעמדת כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי שק, בהיותו באקדמיה הצבאית באודינג, בשנת 1907.

עם פריצתה של התקוממות ווצ'אנג בשנת 1911, חזר צ'יאנג לסין ללחום לטובת המהפכנים. הוא שירת בצבא המהפכנים, והוביל גדוד בשאנגחאי תחת פיקודו של ידידו ומורו הרוחני צ'ן צ'ימיי. מהפכת שינהאי הייתה להצלחה וצ'יאנג הפך לחבר מייסד בקוומינטנג.

לאחר השתלטותו של יואן שיקאי על הממשלה הרפובליקנית, היה צ'יאנג לבן חסותו של סון יאט-סן וחילק את זמנו בין מקלט גלות ביפן ומקלט שמצא באזורים הנתונים לריבונות זרה בשאנגחאי. פועלו של יואן הביא להשפעה ישירה על צ'יאנג כאשר פעילים מאפיונרים התנגשו בקרב יריות עם צ'יאנג וצ'ן בסמטה בצדי העיר ולבסוף הביאו למותו של צ'ן כנאמר בהוראותיו של יואן.

דרג צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאנגחאי הידק צ'יאנג את קשריו עם העולם התחתון ועם "הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה. לאחר מכן שימש כקצין בצבאו של איל המלחמה הקנטונזי, צ'ן צ'יו מינג. בשנת 1923 עבר סון יאט-סן לעיר גואנגג'ואו (הידועה גם כ"קנטון") בדרום סין, ובעזרת התמיכה הכספית של הקומינטרן מברית המועצות, ערך רפורמה בקוומינטנג ויצר ממשלה מהפכנית בתמורה לשיתוף פעולה עם אידאולוגים קומוניסטים. צ'יאנג נשלח למוסקבה ובילה בה שלושה חודשים בלימוד המוסדות הצבאיים והפוליטיים הסובייטיים.

הוא שב לגואנגג'ואו בשנת 1924 והפך למפקד האקדמיה הצבאית בוומפואה. בשנים אלו טיפח חבר קצינים הנאמן לו אישית. בשנת 1925 ערך עם צבאו מסעות מלחמה כנגד יריבים מקומיים במחוז גואנגדונג עד אשר הבטיח את ההשפעה האזורית של הקוומינטנג.

דרג פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של סון יאט-סן בשנת 1925 נוצר ואקום בהנהגה הסינית. צ'יאנג החל בתמרונים לקחת את מקומו. תחילה התמנה למפקד הצבא המהפכני הלאומי הסיני, ובשנת 1926 הנהיג את "המשלחת הצפונית" – מסע צבאי שנועד להביס אילי מלחמה ששלטו בצפון סין, ולאחד את המדינה תחת הנהגה אחת עם כיבוש הערים נאנג'ינג (והפיכה לבירה) ובייג'ינג. בינואר 1927, בעיצה אחת עם הקומוניסטים הסינים והסוכן הסובייטי מיכאיל בורודין, העבירו מנהיגי הקוומינטנג את הממשלה מגונגזו לווהאן שבמרכז סין.

כיבוש שאנגחאי ונאנג'ינג במרץ הכחיד כמעט לחלוטין את שליטת התומכים בקיסר בסין, ועם סיום הסדרת הממשל של הקוומינטנג על מרכז סין בתוך מלחמת המישורים המרכזיים, החליט צ'יאנג לנתק את קשריו עם אנשי השמאל, שכבר לא היה זקוק להם למלחמתו. ב־12 באפריל החל צ'יאנג במתקפה על אלפי אנשים שנחשדו כקומוניסטים באזורים שבהם שלט במה שנודע כטבח שאנגחאי. לאחר מכן הקים את ממשלת הקוומינטנג העצמאית שלו בנאנג'ינג, בתמיכת גורמים שמרנים. הקומוניסטים גורשו מהקוומינטנג, והיועצים הסובייטים הוגלו. בייג'ינג נכבשה ביוני 1928 וכמו כן התנגשויות גבול אל מול ברית המועצות הפכו לתדירות עד מאוד.

ב־1 בדצמבר 1927 נישא צ'יאנג ביפן לסונג מיילינג (אחותה הצעירה של סונג צ'ינג-לינג, אלמנתו של סון יאט-סן, לה הציע נישואין אך נדחה). על מנת לרצות את הוריה של סונג צ'יאנג התגרש מאשתו הראשונה, גירש את פילגשיו, וב־1929 אף המיר את דתו מהדת הסינית העממית לנצרות.

במאבק על הנהגת סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי שק לצד מיכאיל בורודין בשנת 1927.
צ'יאנג קאי שק לצד סונג צ'ינג לינג, אלמנתו של סון יאט-סן בשנת 1929

צ'יאנג קאי שק שלט בסין באופן רשמי, אך מפלגתו הייתה "חלשה מכדי להנהיג, וחזקה מכדי שתודח מן ההנהגה". בשנת 1928 הוכרז צ'יאנג כמפקד-על של כל כוחות הצבא בסין ויושב ראש הממשלה הלאומית (העיתונות הזרה כינתה אותו מכאן ואילך: "גנרליסימו"). הוא החזיק בעמדה זו עד שנת 1932 ולאחר מכן בין 1943 ל־1948. בתווך השנים העביר את תפקידו הסמלי דאז של נשיא הרפובליקה הסינית אל לין סן.

עשור נאנג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשר השנים שבין 1928 ל־1937 היו תקופה של איחוד והישגים לממשלת צ'יאנג. כמה מן המאפיינים הקשים של המעורבות הזרה והפריבילגיות שניתנו לזרים בסין מותנו באמצעים דיפלומטיים. הממשלה פעלה במרץ על מנת להביא למודרניזציה במערכת חוקי העונשין, לייצב את המחירים, להחזיר את החוב הלאומי, לערוך רפורמה במערכת הבנקאות והמטבע, לבנות מסילות רכבת וכבישים מהירים, לשפר את שירותי הבריאות, לחוקק חוקים נגד הסחר בסמים, ולהמריץ את הייצור החקלאי והתעשייתי. מאמצים גדולים נעשו גם בתחום החינוך.

תנועת "חיים חדשים" הוקמה על מנת להדגיש ערכים מוסריים קונפוציאניים, השפה הסינית-מנדרינית קודמה לדרגת שפה רשמית בסין, ונעשו ניסיונות לסטנדרטיזציה של השפה בסין כולה. הצלחות אלו גרמו לסינים לגאווה לאומית ולתחושת אחדות, אף שנתקלו בהתנגדות. צ'יאנג נלחם עם רוב אילי המלחמה שהיו תומכיו בשנים קודמות, כאשר מלחמת אזרחים מסוג זה בשנת 1930 במישורים המרכזיים, הביאה להיחלשותה של הממשלה, כמעט שהביאה להפלתה, וגרמה ל־250,000 קורבנות בנפש.

מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים התארגנו מחדש הקומוניסטים בג'יאנגשי והקימו את הרפובליקה הסובייטית הסינית. בראש הכוחות הצבאיים הקומוניסטים שירתו הגנרלים ז'ו דה ופנג דה-חואי. צ'יאנג יצא בשנת 1934 למסע בניסיון להביא למיגור הקומוניסטים בצורה מלאה, כשהוא נעזר ביועצים צבאיים גרמנים, שכן הממשל הנאצי ראה באהדה את ניסיונותיו להביס את הקומוניסטים ויצר איתו הסכמי סחר קבוע בנשק צבאי.

מסע צבאי זה הסתיים בנסיגה קריטית של החילות הקומוניסטים דרך דרום סין לעבר המרכז במעבר על מישורי טיבט ומשם להתארגנות מחודשת צפונה עד לעברה של מונגוליה הפנימית במה שנודע כמצעד הארוך. אירוע אשר יצר מיתוס סביב דמותו של מנהיג הכוחות הקומוניסטים במצעד, מאו דזה-דונג, ובו נמלטו הקומוניסטים מצבאו של צ'יאנג ליאן-אן שבמחוז שאאנש'י. פרשנות אחרת גורסת שהיה זה מהלך אסטרטגי, בו צ'יאנג נתן לקומוניסטים לברוח לאזורים בהם לא שלט, וברדיפתו אחריהם השתלט על אזורים שבטיים כגון יונאן ומורדות ההימאליה.

צ'יאנג המשיך להילחם ולהתנגש בכוחות הקומוניסטים אך לבסוף שני הצדדים יצרו חזית מאוחדת נגד האיום היפני הגדל מצפון-מזרח.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג הצליח לשמור על החזית נגד הכוחות הסובייטים מצפון ומעבר לכך פעל ליצירת כמה שיותר קשרים בין-לאומיים שרק יכל. על אף ברית צבאית כאמור עם גרמניה הנאצית, דאג צ'יאנג לשמור על יחסים טובים עם המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת, מעבר לשתיים האלו צ'יאנג יצר ברית סחר עם ארצות הברית.

עם איחוד מירב סין בשנת 1928 הוציא צ'יאנג משלחת לעבר טיבט לדון כשגרירות בלהסה עם הדלאי לאמה ה-13 על היחסים בין סין לטיבט אשר עד ל־16 שנים קודם לכן היו חלק מאותה המדינה. המשלחת לא הגיעה להישגים מרכזיים לאורך שנותיה ולא להתקדמות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות.

מנהיג סין במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצירת מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פלישתה של יפן למנצ'וריה בשנת 1931 אימץ צ'יאנג את הסיסמה "בתחילה שלום מבפנים ולאחר מכן התנגדות חיצונית", שכוונתה הייתה שעל הממשלה להביס תחילה את הקומוניסטים בטרם תנסה להתמודד ישירות עם יפן. מדיניות זו לא הייתה פופולרית, ובשנת 1936 יזם אחד ממנהיגי צבא סין, ז'אנג שואליאנג, את תקרית שיאן. צ'יאנג נחטף והוכרח לאחד כוחות עם הקומוניסטים נגד יפן.

התוכנית המקורית של הכוחות הקומוניסטים הייתה להרוג את צ'יאנג אך טלפון מהמזכיר הכללי של ברית המועצות, יוסיף סטלין עצר מידי מאו ושותפיו להרוג את צ'יאנג. סטלין, אשר ראה את המדיניות האגרסיבית של האימפריה היפנית חשש מהתפשטותה לתוך סיביר במקרה של מלחמה באירופה ועל כן פעל לכך שסין תעמוד בדרכה של זאת ותאט את התקדמותה של יפן. ביודעו על החשיבות הצבאית של צ'יאנג מעל למאו דאג סטלין להשאיר את צ'יאנג חי ולהתחיל להזרים נשק אל צבא הקוומינטנג אף יותר מעל כוחות הקומוניסטים בסין.

מלחמה כוללת ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת סין–יפן השנייה פרצה בשנת 1937, לאחר תקרית גשר מרקו פולו והתנגשות צבאית מכוונת של חפרפרת סובייטית בשורות הצבא הסיני[1].

שאנגחאי ונאנג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט שלח צ'יאנג חצי מיליון מחייליו להגנת שאנגחאי. כישלון יוזמה זו עלה ברבע מיליון אבדות לסין. הקרב על שאנגחאי היה מהקשים ביותר במלחמה. יתר על כן, צ'יאנג פקד על הפצצה אווירית של ספינות קרב יפניות בשנגחאי, שהסתיימה בכישלון עקוב מדם: המטוסים החטיאו את מטרתם, פגעו בעיר והרגו אלפי פליטים סינים. בייאושו, פקד צ'יאנג אף לפוצץ את הסכרים על הנהר הצהוב כדי לסכל את תנועת הצבא היפני, צעד שסייע אולי להצלת סין אולם גרם למותם של מאות אלפים.

עם התקרבות הצבא היפני הקיסרי אל הבירה נאנג'ינג צ'יאנג הירהר בפעולתו הבאה וכתב על כך ביומנו:

"איננו יכולים להגן על נאנג'ינג. עם זאת איננו יכולים להרשות לעצמנו לא להגן עליה. לא נוכל להסביר זאת לאיש, מקטן ועד גדול, לאומה או לעם. אין זו שאלה של הגנה או אי-הגנה על העיר נאנג'ינג, אלא למשך כמה זמן נוכל להגן עליה. לאויב יש עוצמת אש גדולה יותר והוא יכול לנווט בחופשיות בנהר היאנגצה. אנו רוצים להחזיק בעיר אבל קשה למדי לעשות זאת; לכן, נוכל רק לקוות להגן עליה לפרק זמן קצר יחסית. מכיוון שאנו מקווים לעסוק בהגנה קצרה יותר על העיר, איננו צריכים להשתמש בכל הכוחות העיקריים שלנו ולהקריב את כולם. עלינו לתכנן חיפוי על נסיגתם... כאשר ניאלץ לנטוש את נאנג'ינג וכל כוחות המגן ייסוגו, צריך שיהיה להם חיפוי."

יומניו של צ'יאנג קאי-שק – ההיסטוריה של טבח נאנג'ינג

נסיגה ממושכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן, העביר את ממשלתו לתוככי סין לעיר ווהאן עם היחלשות אפשרות ההגנה על הבירה. צ'יאנג קיווה לעורר התערבות בין-לאומית בפגישות חבר הלאומים בבריסל באותה השנה, וזאת ללא כל הצלחה בעוד הצבא היפני הקיסרי ביצע שמות באזרחי הבירה במה שנודע כטבח נאנג'ינג. בהמשך השנה הכוחות הסיניים סבלו מפלה מרכזית נוספת בקרב על ווהאן אשר נכבשה ועל כן נאלץ המרכז הממשלתי ליסוג אל צ'ונגצ'ינג.

למען עצירת התקדמות האימפריה, צ'יאנג הורה צעד נואש לפרק את כלל התומכים בנהר הצהוב, דבר שהביא אל השיטפון בנהר הצהוב שעצר במעט את פעולתו של הצבא הסיני אך הביא למותם של חצי מיליון איש, כמו גם למשבר פליטים נוראי בסך 14 מיליון איש.

ללא משאבים כלכליים ותעשייתיים צ'יאנג לא היה מסוגל להתקיף את הצבא היפני, והחזיק במגננה אסטרטגית למשך השנתיים המתמשכות, כשהוא שומר על כל השטח ששלט בו. עם זאת, ניהל צ'יאנג קרבות עזים עם היפנים במרכז סין, ארגן מלחמת גרילה מאחורי קווי האויב ובמיוחד שלח את מיטב כוחותיו לבורמה כדי לסייע למערכה של בעלות הברית בארץ זו.

עליית המורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה בפלישת גרמניה הנאצית לפולין, סכסוך גבול בין ברית המועצות לאימפריה היפנית על אזור במונגוליה הסתיים בניצחון מוחץ של גנרל גאורגי ז'וקוב על היפנים בקרב חלקין גול. ההפסד היפני הביא לקפיצה מסיבית במורל הסיני ולניצחון הסיני המרכזי הראשון במסגרת הקרב הראשון על העיר צ'אנגשה שהביא לנסיגה יפנית צפונה בעבר היאנגצה.

באותו הזמן הכוחות היפנים החלו בניסיון פלישה למרכז סין, אזורי פעולת המפלגה הקומוניסטית של סין, הגנרל הקומוניסטי פנג דה-חואי השתמש באקלים ההררי לטובתו והכה את הצבא היפני בנקודות תורפה בקרבות מתמשכים מסביב להרים מלאים בערפל. ניצחונות אלו והשינוי הנראה באופק של המפה הצבאית העלה את המורל הסיני מחדש והביא להיחלשות זמנית של יפן.

שינוי במערך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור היה בין סין לארצות הברית קשר סחר הדוק וזה נפגע מתוך המאבק עם יפן. כתוצאה מזה נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט הטיל עיצומים על יפן שכללו את עצירת אספקת הנפט מארצות הברית ליפן, אסון כלכלי קודר ליפן אשר 90% מהנפט שתפעל את תעשייתה הובא מארצות הברית. לבסוף ב־7 בדצמבר 1941 כוחות הצי הקיסרי היפני תקפו את צי האוקיינוס השקט האמריקאי בפרל הארבור ובכך הכניסו את ארצות הברית לתוך מלחמת העולם השנייה.

לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה נגד יפן ב־1941, הפכה סין לאחת מבעלות הברית. במהלך המלחמה קיבלו צ'יאנג ואשתו סונג מיילינג (שהתחנכה בארצות הברית) את תמיכתם של האמריקנים, אשר ראו בהם את התקווה לסין דמוקרטית ואף נוצרית. מדיניותו של צ'יאנג הייתה רחוקה מלהיות נוצרית או דמוקרטית, אולם בשל תדמיתו כגיבור מלחמת ההתנגדות ליפנים תדמיתו נותרה בעינה.

בעבר היה מקובל לחשוב כי צ'יאנג לא רצה באמת להילחם ביפנים, וכי מדיניותו הייתה הגנתית בלבד. לפי תאוריה זו, צ'יאנג רצה לשמור את עיקר צבאו למלחמה עתידית נגד הקומוניסטים, ולא שאף להתעמת עם היפנים. זה היה גם הרושם שהתקבל במסדרונות השלטון בארצות הברית באותה התקופה, בעיקר עקב השפעתו של היועץ הצבאי האמריקאי של צ'יאנג, גנרל ג'וזף סטילוול. אולם היסטוריונים חדשים כמו ג'יי טיילור והאנס ון דה ואן, שהסתמכו על ראיות חדשות כמו יומנו של צ'יאנג, מציגים גישה שונה לחלוטין: צ'יאנג היה להוט להילחם ביפנים ואף עשה זאת בגבורה רבה במשך שנים, וכמו כן – תרם כוחות סיניים רבים למערכה כנגד היפנים בבורמה, וניסה לשכנע את המנהיג ההודי מהטמה גנדהי שלא להפריע לבריטים להילחם ביפן.

הוויכוח בין צ'יאנג לבין היועץ הצבאי שלו, גנרל סטילוול, לא היה על עקרון המלחמה ביפנים, אלא רק על הדרך. צ'יאנג רצה להילחם אולם בזהירות, ולא להקריב את כוחותיו לחינם. סטילוול, לעומת זאת, היה זהיר פחות, והעריך יותר את יכולות הצבא הסיני לעומת המשאבים המועטים שהוקצו לו. חרף חילוקי הדעות עם סטילוול, שלח צ'יאנג חיל משלוח ניכר לבורמה, מערכה בה נחלו הוא וסטילוול תבוסה קשה. הסכסוך המתוקשר בין צ'יאנג לגנרל האמריקאי, שנהג לכנות אותו בזלזול "הבוטן", פגע בתדמיתו של צ'יאנג בארצות הברית. אולם לקראת סוף המלחמה, הבינו אחדים מקובעי המדיניות האמריקאיים, ביניהם שליחו המיוחד של רוזוולט לסין גנרל פטריק הארלי, כי יחסי האנוש הגרועים של סטילוול פוגעים במאמץ המלחמה בזירת סין, ולפיכך החליפו אותו ביועץ צבאי חדש, גנרל אלברט וודמאייר.[דרוש מקור] מובן שהופנו גם אצבעות מאשימות לניהולו של צ'יאנג אשר רבים במטות בעלות הברית החשיבו כהגנתי מדי וככישלון אסטרטגי.

בעבר היה נהוג אף לחשוב, כי הקומוניסטים נלחמו ביפן במלחמת גרילה נועזת, לעומת צ'יאנג שלא עשה דבר. אולם כותבי הביוגרפיה החדשה של מאו, ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי ("מאו, הסיפור הבלתי נודע") וכן חוקרים אחרים כמו האנס ון דה ואן וג'יי טיילור, הוכיחו כי מיתוס לחימת הגבורה כנגד היפנים של מאו וכוחותיו אינו אמיתי. למעשה, מאו ניסה לשמור ככל הניתן את כוחותיו למלחמה עתידית כנגד צ'יאנג. ההתקפה הרצינית היחידה שלו כנגד היפנים הייתה פעולת גרילה בקנה מידה גדול, "התקפת מאה הגדודים" ב־1940 – אולם זה היה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.[דרוש מקור]

מעמד בין-לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג הוכר כאחד מ"ארבעת הגדולים" מנהיגי בעלות הברית, ביחד עם רוזוולט, סטלין וצ'רצ'יל, ואף השתתף בוועידת קהיר בנובמבר 1943 כשאשתו מסייעת לו בתרגום ועצה. היחס שלו לארצות הברית היה מורכב: מצד אחד נראה שהעריך את רוזוולט והיה אסיר תודה על הסיוע לסין, ומצד שני כאב את ההשפלות התכופות מצד פקידים אמריקאים, שלדעתו התייחסו לסין כמו למדינה כפופה במקרה הטוב, או קולוניה במקרה הרע. למשל, צ'יאנג זעם עד כדי להשחית כאשר לא הוזמן לרוב הוועידות של מנהיגי בעלות הברית, כמו ועידת קזבלנקה. הביוגרף שלו, ג'יי טיילור, מספר שבמקרים אחדים פרץ בבכי תמרורים לאחר השפלות כאלו. אולם בכל זאת הבין צ'יאנג שסין תלויה בארצות הברית, ותמיד מחל על כבודו וניסה לשמור עמה על יחסים טובים במידת האפשר.

ארצות הברית המשיכה לסייע לצבאו של צ'יאנג כנגד צבא השחרור של העם שהנהיג מאו במלחמת האזרחים הסינית, ובכל זאת – הסיוע היה מוגבל, ולעיתים עצרו האמריקאים את צ'יאנג והכריחו אותו לשאת ולתת עם הקומוניסטים, דבר שבלם את המומנטום של כוחותיו ברגעים קריטיים במערכה. לעומת זאת, נהנו הקומוניסטים מסיוע נדיב של ברית המועצות. על אף הכבוד שרחשו לו גורמי חוץ, היה צבאו של צ'יאנג חלש ועני במשאבים, ואף נוגע בשחיתות במקרים רבים. בחלקו, נשלט הצבא בידי "אילי מלחמה" מקומיים, שלא תמיד שמעו לפקודות צ'יאנג או יועציו הצבאיים האמריקאיים, והעדיפו לאגור את הסיוע הצבאי האמריקאי ליום סגריר במקום להשתמש בו נגד היפנים.

מבצע איצ'י-גו להפלת סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944, עם מערך מריע למדינות הציר מכלל החזיתות הפכו הפעולות היפניות לאגרסיביות יותר ויותר עם גדילת כמויות השימוש בפעולות קמיקזה, מאבקים אחד על אחד רבים יותר ולחימה נחרצת יותר נגד כל כוחות האויב. באפריל החל מבצע איצ'י-גו להבאת הקריסה הסופית של הממשלה הסינית מכל החזיתות. התנגשויות מרובות החלו וכוחות גרילה סיניים נמחצו אל מול מכונת המלחמה היפנית. במאי הוצא לפועל מבצע "טוגו 1" אשר הביא לנפילה סופית של העיר צ'אנגשה בקרב הרביעי עליה ולהתקדמות קריטית ממושכת אל דרום סין. הכוחות הלאומיים מיהרו להתמודד באויב בעודם משיגים שליטה מלאה על מחוז שינג'יאנג.

היפנים, אשר במסגרת המלחמה הממושכת עם בעלות הברית כעת שלטו בדרום-מזרח אסיה החלו פלישה מהודו-סין. בספטמבר החלה פלישה מדרום וממזרח על מחוז גואנגדונג אשר נפל בתוך חודש ומיד אחריו פלישה נוספת לתוך גואנגשי. ב־10 בנובמבר היפנים כובשים את גווילין וקורעים את החזית הסינית לשניים. אובדן החיים המסיבי אשר הוכיח את הכשל האסטרטגי של האמריקאים והסינים יביא לשיא ההתפשטות היפנית.

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945, לאחר כניעת גרמניה הנאצית בחודש מאי הכוחות האמריקאים עמדו בשערי האיים היפנים. על אף ההשגים בסין, מכונת המלחמה היפנית התפרקה, הפצצות אוויריות של בעלות הברית על האיים היפנים הביאו למותם של כ־1,000,000 אזרחים והשמידה כליל את הבירה טוקיו. באוגוסט הוטלו פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי בעוד הסובייטים יצאו במבצע סערת אוגוסט וכבשו את מנצ'וריה מידי היפנים. ב־15 באוגוסט הכריז הירוהיטו, קיסר יפן על דעת עצמו להוכיר בכניעת האימפריה היפנית ובסיום מלחמת העולם השנייה. עם חלוקת הכיבוש היפני בין ארצות הברית ובריטניה, הוצא האי שיקוקו לידי כיבוש של צבא הקוומינטנג, הצעה לה צ'יאנג סירב עקב מחירה הגבוה אשר לה היה יכול להתמלא בעוד מאו דזה-דונג החריז מלחמה מחודשת על הקוומינטנג.

מלחמת האזרחים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השנייה של מלחמת האזרחים הייתה התנגשות כוחות ישיר בין הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית. על אף ההישגים של הקוומינטנג בתחילת המלחמה אשר תקפו את השטח הקומוניסטי במנצ'וריה ישירות עם כיבוש זמני של שן-יאנג, שחיטות בדרג המדיני הביאה להיחלשות מתמדת של כוחותיו של צ'יאנג, כעת נראתה תמיכתה של סטלין רק לעבר הקומוניסטים בעוד בעלות הברית היססו לתמוך בצ'יאנג (עקב העובדה שהנשיא טרומן חשש מפועלו הלא דמוקרטי של צ'יאנג בסין). הקוומינטנג איבד כוחות וחיילים בלי כל מאמץ, האנשים אשר היו פגועים בצורה נוראית מהמלחמה ביפן נעו על חשבונם לצד הקומוניסטי של המפה הפוליטית.

בשנת 1947 נבחר צ'יאנג על פי החוקה החדשה של הרפובליקה הסינית לנשיא סין. הוא התפטר מתפקידו ב־21 בינואר 1949 כאשר כוחות הקוומינטנג סבלו אבדות כבדות בקרב כנגד הקומוניסטים. ב־10 בדצמבר 1949 נכבשה על ידי הקומוניסטים צ'נגדו, העיר האחרונה בה החזיקו כוחות הקואומינטנג בסין היבשתית. צ'יאנג ובנו, שניהלו את הגנת העיר, פונו במטוס לאי טאיוואן באותו היום. לעולם לא ישובו לסין היבשתית.

עם ירידתו של צ'יאנג מהשלטון נאנג'ינג נכבשה ללא כל מאמץ. הממשלה הלאומית שהחליפה את צ'יאנג פעלה לייצור קו הפסקת אש לאורך נהר היאנגצה, שבועיים לתוך הפסקת האש, כוחות הקומוניסטים, כעת צבא השחרור העממי שברו את ההסכם ופלשו לדרום סין, הממשלה התפרקה לתוך קליקות ובאוקטובר הכריז מאו בבייג'ינג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. הקוומינטנג הנואש החל להעביר כספים אל ארגוני טרור מוסלמים במערב סין, בהם אף המפלגה האסלאמית של טורקיסטן שפועלת עד היום במסגרת הסכסוך בשינג'יאנג. דבר לא עבר למעשה נגד הכוחות הקומוניסטים אשר כבשו את סין, סיפחו את טיבט ולבסוף בלת ברירה ומתוך לחץ אמריקאי השאירו רק את האי טאיוואן בהחזקת הקוומינטנג.

נשיאות בטאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יאנג קאי שק עם נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר ביוני 1960.

צ'יאנג העביר את ממשלתו לטאיפיי (עליה הכריז כ"בירה זמנית" עד לכיבוש מחדש של נאנג'ינג), בירת האי טאיוואן שבו שב לשמש בתפקיד הנשיא ב־1 במרץ 1950. נבחר כנשיא הרפובליקה הסינית עוד ארבע פעמים ובסך הכול שימש בתפקיד עד יום מותו בשנת 1975. הוא המשיך לטעון לריבונות בשטחה של סין. לאור המלחמה הקרה רוב מעצמות המערב הכירו בדרישותיו, והרפובליקה הסינית הייתה נציגת סין לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים.

למרות החוקה הדמוקרטית נשיאותו של צ'יאנג הייתה אוטוריטרית ושלטה מכוח צווי חרום שהגדילו מאוד את סמכויות הנשיא על מנת "לשוב ולהשתלט על סין היבשתית". עזרה יפנית נדיבה ותשתית שהותיר אחריו הכיבוש היפני של האי סייעו לאי לפרוח מבחינה כלכלית. בעת שלטונו בטאיוואן הודלפו מאמרים שונים לפיהם ישנן פעולות של צבא הקוומינטנג בייצור נשק לא קונבנציונלי ורבים חשדו כי צ'יאנג פועל ליצירת פצצת ביקוע גרעיני ואף פצצה תרמו גרעינית. עד היום הנושא נותר מעומעם בדומה למדיניות הגרעין של מדינת ישראל.

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 מת צ'יאנג בטאיפיי כשהוא בן 88 ממחלת לב וריאות ממנה סבל בחודשים האחרונים לחייו. הוכרז על חודש של אבל, במהלכו נתבקשו האזרחים לשאת סרטים שחורים על זרועם. צ'יאנג ובנו (שנפטר בשנת 1988) נקברו באי טאיוואן. ממשיכו של צ'יאנג היה בנו צ'יאנג צ'ינג קואו.

אף על פי שהיה אחת הדמויות המשפיעות בהיסטוריה הסינית צ'יאנג קאי שק נכשל במאמציו לקבל מן העם הסיני את האהבה שרחשו לסון יאט-סן או את הכבוד שרחשו למאו. כאויבו של מאו נערך מסע תעמולה נגדו בסין העממית, ונטען כי שימש אינטרסים זרים בניגוד לטובתה של סין. מאז הדמוקרטיזציה של הממשל בטאיוואן בשנות התשעים נשמרה דמותו של צ'יאנג על הבניינים הממשלתיים והכיכרות כמו גם על מטבעות המדינה. עם זאת אין עוררין על הנהגתו את סין בשעותיה הקשות במלחמה כנגד היפנים, ועל היותו גורם מאחד שחיסל את תופעת אילי המלחמה העצמאיים.

לזכרו הוקמה אנדרטת צ'יאנג קאי שק במתחם הנשיאות שבעיר טאיפיי.

אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו האישית של צ'יאנג אפופת מסתורין ומדי פעם אף סתירות. התנהלותו הצבאית המתמשכת בשדה הקרב פגעה בבריאות נפשו והביאה לכך שסבל מפרצי עצבים קשים בהם איבד שליטה. צ'יאנג היה חדור מטרה, פעיל רב-תחומי אך משתמש ברמה לא ברורה של אלימות וקיצוניות. שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית בסחר נשק הביאה את מתנגדיו מהאופוזיציה לקרוא לו נאצי, פשיסט ודיקטטור. ישנו סיפור לפיו צ'יאנג ירה למוות בבן מפלגה אשר שכב פצוע בבית חולים למען יאבטח את עליונותו במפלגה ולמרות זאת לסיפור זה חסרה תמיכה מוכחת וככל הנראה הופץ בידי אנשי האופוזיציה לצ'יאנג.

פועלו הסמי-דיקטטורי הביא למפלתו הסופית של צ'יאנג כאשר ארצות הברית היססה לתמוך בו משום חשש לאיך תראה סין תחת שלטונו ה"אוטוקרטי". את הביקורות על צ'יאנג אפשר למצוא מסביב לכל דמותו אך לרבות מאלו חסרות הוכחות מוצקות. נושא אחד בו הואשם צ'יאנג על יחסו לחייו הפרטיים היה כאשר התגרש מצ'ן ג'ירוי, אשתו אשר חיזר אחריה מספר שנים עד אשר התחתנה איתו, למען התחתן עם סונג מיילינג. לפי צ'יאנג היה זה למען המפלגה והמדינה שכן המערך המדיני העליון התבסס על מספר משפחות רבות השפעה.

לאחר מותו עברה תקופה בן 3 שנים בה המדינה נוהלה בידי נשיא בפועל ואחר כך ג'יאנג ג'ינגגוו, בנו הבכור של צ'יאנג, ירש את אביו כנשיא הרפובליקה הסינית עד אשר נפטר בקדנציה השנייה שלו בינואר 1988.

בקרב אנשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של צ'יאנג נתלה מעל כיכר טיין-אן-מן לפני שדיוקנו של מאו הוצב במקומו. אנשים גם שמו דיוקנאות של צ'יאנג בבתיהם ובציבור ברחובות. לאחר מותו נכתב שיר הזיכרון של צ'יאנג קאי-שק בשנת 1988 לציונו. בצ'יאו ישנם נוסף על כך כמה פסלים של צ'יאנג קאי-שק. בול סיני ועליו דיוקנו של צ'יאנג קאי-שק צ'יאנג היה פופולרי בקרב אנשים רבים ונודע צ'יאנג כי התלבש בבגדים פשוטים, בניגוד לשרים ומפקדים סינים שונים שעיטרו עצמם לקשת עיטורים ופרסים מוזהבים.

ציטוטים מהקוראן ומהחדית' שימשו מוסלמים כדי להצדיק את שלטונו של צ'יאנג קאי-שיק על סין. כאשר התראיין איל המלחמה המוסלמי מא לין אשר בימים עברו שלטה משפחתו על מחוז צ'ינגהאי ודרום שינג'יאנג, תואר מא לין כבעל "הערצה גבוהה ונאמנות בלתי פוסקת לצ'יאנג קאי-שק". בפיליפינים נקרא לכבודו בית ספר בשנת 1939. כיום, מכללת צ'יאנג קאי-שיק היא המוסד החינוכי הגדול ביותר עבור קהילת צ'ינוי הסינית במדינה.

צ'יאנג ארץ ישראל והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מסמכים שנמצאו לאחרונה בארכיוני המדינה הסינית, בשנת 1939 הכינה ממשלת הקוומינטנג תוכנית ליישוב יהודי אירופה הנרדפים בדרום-מערב מחוז יונאן, קרוב לגבול בורמה, מסיבות לא ידועות, התוכנית מעולם לא יושמה. מידע נוסף על קהילות יהודיות בסין עולה אט אט כאשר חוקרים עוסקים במדינה ובהיסטוריה שלה. ידע הולך וגדל זה כולל מידע על הקהילה העתיקה בקאיפנג והתיישבות בשנגחאי בעקבות התפשטות האימפריה הבריטית באמצע המאה ה־19.

מסמכים שנמצאו לאחרונה בארכיון המדינה הסינית חושפים תוכנית ממשלתית כמעט לא ידועה ליישוב יהודים פליטים ביונאן, מסיבות הומניטריות. עם גיוס היוזמה, בשנת 1939, ממשלת סין עצמה הייתה בעיצומה של נסיגה משפילה מהיבשה מהכוחות היפניים שנעו מערבה לאחר נפילת הבירה הזמנית בווהאן.

על אף הכרתה בסין העממית כמדינה עצמאית, זמן רב נמנעה מדינת ישראל מהצבעות בנושא החלפת קולה של טאיוואן בקולה של הרפובליקה העממית על מושב האומות המאוחדות. בשנות השישים בוצע ניסיון רב מצידה של טאיוואן להביא לשיתוף פעולה מדעי עם ישראל בכל הקשור למדע גרעיני. בניסיון התיווך נפגש יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן עם צ'יאנג ובנו אך לבסוף לא נראתה כל התקדמות במגעים ולבסוף שר החוץ אבא אבן הורה במכתב לברגמן שאין להגיע לתיווך עם טאיוואן בנושא הגרעיני.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ'יאנג קאי-שק: הגנרליסימו הסיני והאומה אשר איבד – ג'ונתן פנבי
  • ההיסטוריה של טבח נאנג'ינג – ג'ון שיין-וון
  • מאו: הסיפור הבלתי נודע – ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'יאנג קאי שק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאו: הסיפור הבלתי נודע