הכיבוש היפני בטאיוואן
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| |||
 | |||
| מפת טאיוואן, 1940 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | ממשל כללי | ||
| ראש מדינה | קיסר יפן | ||
| קיסר יפן |
1895–1912: מוצוהיטו 1912–1926: יושיהיטו 1926–1945: הירוהיטו | ||
| ראש הרשות המבצעת | מושל כללי | ||
| מושל כללי |
1895–1896 (ראשון): קבייאמה סוקנורי 1944–1945 (אחרון): ריקיצ'י אנדו | ||
| שפה נפוצה | יפנית | ||
| עיר בירה | טהיהוקו | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אסיה  | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הסכם שימונוסקי | 17 באפריל 1895 | ||
| פירוק | |||
| החזרה לשלטון סין | 25 באוקטובר 1945 | ||
| ישות קודמת |
Fujian-Taiwan Province, הרפובליקה של טאיוואן | ||
| ישות יורשת |
טאיוואן, טאיוואן | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת |
שינטו בודהיזם דאואיזם קונפוציאניזם הדת הסינית העממית | ||
  | |||
.svg)
האי טאיוואן, יחד עם איי פנגחו, הפכו לטריטוריה תלויה של יפן ב-1895, אחרי ששושלת צ'ינג נאלצה לוותר עליהם במסגרת הסכם שימונוסקי, אחרי שהובסה במלחמת סין–יפן הראשונה. הרפובליקה של טאיוואן התקיימה למספר חודשים, בטרם הגיעו לאי כוחות יפניים והחילו את ריבונות יפן עליו, תוך שההתנגדות המקומית מובסת במהירות.
טאיוואן הייתה המושבה היפנית הראשונה, וניתן לראות בהקמתה את הצעד הראשון בדוקטרינת "ההתפשטות הדרומית" שהובילה את יפן מסוף המאה ה-19. הכוונה היפנית הייתה להפוך את האי למושבת ראווה על ידי השקעה בכלכלה, בשירות הציבורי, בתעשייה ובתרבות, ומתוך מטרה לתמוך בצרכים הצבאיים שלה[1]. יפן הקימה בטאיוואן מונופולים שונים, ועד 1945 שלטה במכירות האופיום, המלח, הטבק, הקמפור, האלכוהול, המשקולות, הגפרורים והנפט[2].
השלטון היפני בטאיוואן הסתיים בספטמבר 1945, אחרי כניעת האימפריה היפנית והשליטה בו הועברה לרפובליקה של סין[3]. בהסכם סן פרנסיסקו מ-28 באפריל 1952 ויתרה יפן רשמית על תביעותיה לשליטה באי. תקופת הכיבוש היפני מעוררת פולמוס בסין ובטאיוואן עד היום.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת הקשר בין יפן לטאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהגיעו ההולנדים לטאיוואן ב-1624, היפנים כבר סחרו במוצרים שם. ב-1593, טויוטומי הידיושי, שזכור כמאחד יפן, תכנן לצרף את טאיוואן לאימפריה שבנה, ושלח לאי שליח עם הדרישה למחוות מצד המקומיים, אולם השליח לא העביר את המסר, בשל העובדה שבאי לא היה כוח שולט. ב-1609, שוגונות טוקוגאווה שלחה את הסמוראי הרונובו ארימה לחקור את האי. ב-1616, שופט נגסאקי, מוריאמה טואן, שלח 13 כלי שיט לכבוש את טאיוואן. הצי נקלע לטייפון וטבע ברובו, והספינה היחידה שהצליחה להגיע לאי נלכדה, אחרי שהצוות ירד לחוף הסיני[4].
ב-1625 הורו ההולנדים לעצור את המסחר עם יפן, זאת אחרי שסוחרי המשי סירבו למכור להולנדים, משום שהיפנים שילמו יותר. ההולנדים גם הגבילו את המסחר היפני עם שושלת מינג. לאחר מכן שלחה הולנד ספינה ליפן כדי לתקן את היחסים עמה, אולם היא נתפסה וצוותה נכלא. אובדן המסחר עם יפן גרם לירידה משמעותית ברווחי המושבה, מה שגרם להולנד לשקול לנטוש אותה, אך נמנעה מכך לאחר שהבינה שהמשמעות תהיה תפיסתה בידי פורטוגל או ספרד. ביוני 1630 חודשו היחסים בין המדינות, אחרי ששליט יפן נפטר, ובנו ירש אותו.
הפלישה היפנית (1874)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא היפני החל לדחוק בממשלה לפלוש לטאיוואן ב-1872, ובאותה שנה החלו ההכנות לפלישה. יפן האשימה את שושלת צ'ינג בכך שאינה שולטת בטאיוואן כמו שצריך, וטענה כי התנהגות התושבים היא "מעבר לחינוך ולחוק הסיני", וטענה שהאבוריג'ינים נמצאים מחוץ לגבולות סין. שושלת צ'ינג הסכימה לפלישה היפנית.
בדצמבר 1871, כלי שיט מממלכת ריוקיו עלה על שרטון בקרבת החוף הדרום–מזרחי של טאיוואן, ו-54 מיושביו נהרגו בידי אבוריג'ינים. תשעה ששרדו הצליחו לחזור ליפן ביולי 1872. באוקטובר 1872, יפן ביקשה פיצויים משושלת צ'ינג בטענה שממלכת ריויקו היא חלק מיפן. שושלת צ'ינג סירבה לבקשה, והסבירה שישנם אבוריג'ינים שנשלטים על ידה, ויש מי שהם "ברבריים גולמיים... מעבר להישג ידה של התרבות הסינית, כך שלא ניתן לשלוט בהם ישירות", ורמזה שזרים צריכים לנקוט במשנה זהירות באי. שושלת צ'ינג גם הבהירה שהאי נמצא תחת שליטתה, למרות שחלק מהאוכלוסייה מעולם לא נחשפו לתרבות הסינית, והצביעה על מקרים נוספים מהעולם בהם אוכלוסייה אבורג'ינית לא נשמעה לשלטון באזור[5].
ב-3 במאי 1874 הכריזה יפן על יציאה להתקפה נגד האבוריג'ינים. ב-17 במאי שט הכוח העיקרי, שכלל 3,600 חיילים, על סיפון ארבע ספינות מלחמה מנגסקי לכיוון טאינאן. באותו יום, מחלקת סיור קטנה נקלעה למארב, ו-250 חיילים נשלחו לסריקות בכפרים. למחרת אותרו 70 לוחמים מקומיים שתפסו עמדה בגובה, ו-20 חיילים יפנים שטיפסו על הצוקים ירו לעברם וגרמו לנסיגתם. ב-6 ביוני פרסם קיסר יפן הודעה שגינתה את "הפראים" על שהרגו נתינים יפניים שנתיים קודם. לאחר מכן התפצל הצבא היפני לשלוש קבוצות, וב-1 ביולי נכנע המפקד המקומי. היפנים הקימו מחנות בכוונה להישאר במקום, אולם באוגוסט ובספטמבר 600 חיילים חלו, ומניין הנפטרים עלה ל-561.
ב-10 בספטמבר החל המשא ומתן מול שלטון צ'ינג, תוך לחץ מצד המערב על סין להימנע מעימות עם יפן כדי לשמור על הסחר. ב-30 באוקטובר נחתם הסכם פקינג, בו יפן זכתה להכרה בממלכת ריוקיו כוואסל שלה ובפיצויים, וב-3 בדצמבר כוחותיה נסוגו מטאיוואן.
מלחמת סין–יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת סין–יפן הראשונה
מלחמת סין–יפן הראשונה פרצה ב-1894 על רקע הוויכוח בנוגע לריבונות בקוריאה. מעבר טאיוואן לשליטה יפנית התרחש בעקבות אימוץ דוקטרינת ה"התפשטות הדרומית" שהוביל ראש הממשלה איטו הירובומי. הדוקטרינה החדשה סללה את הדרך לכיבוש איי פנגחו במרץ 1895, בטרם נכבשה טאיוואן כולה. במהלך שיחות השלום עם סין, דרשו הירובומי ושר החוץ, מוטסו מונימיטסו, שסין תוותר על טאיוואן ופנגחו. לי הונג-ג'אנג, מושל מחוז הבירה, נאלץ להסכים לדרישות היפניות, וב-17 באפריל נחתם הסכם שימונוסקי, ואושרר על ידי סין ב-8 במאי. ב-2 ביוני נערכה רשמית העברת השלטון על טאיוואן ופנגחו בטקס על ספינה מול חופי ג'ילונג.
בסיפוח טאיוואן נכללו גם שיקולים כלכליים שנגעו למשאבים שבאי, והיכולת של האי להפוך לשוק זמין לייצוא היפני. כמו כן, טאיוואן הייתה בעלת מיקום אסטרטגי, וכפי שחזה הצי, היא שימשה כמעוז הגנה דרומי על דרום–מזרח אסיה.
תקופת השלטון היפני בטאיוואן מתחלקת לשלוש תקופות: הדיכוי הצבאי בין 1895–1915; ההיטמעות התרבותית בין 1915–1937; ותקופת היפניזציה בין 1937 ל-1945. בכל שנות השלטון היפני הופעלה מדיניות שונה כלפי האבוריג'ינים[6].
התנגדות חמושה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים חילוקי דעות בנוגע לכינוי התקופה בה שלטה יפן בטאיוואן. יש הטוענים שמדובר ב"תקופה הקולוניאלית", מכיוון שטאיוואן נמסרה מכוח הסכם, ואילו יש מי שסבורים שמדובר ב"תקופת הכיבוש" אחרי שיפן כבשה חלקים מטאיוואן. טקס העברת השלטון התקיים על סיפון כלי שיט יפני, משום שהמשלחת הסינית חששה מהתקוממות מצד המקומיים. אובדן טאיוואן הפך לקלף חשוב בתעמולה של הלאומנים הסינים בשנים הבאות. ב-20 במאי 1895 הונחו נציגי צ'ינג לעזוב את עמדותיהם. הכוח היפני נתקל בהתנגדות אלימה בחלקים רבים באי. אחרי נחיתת היפנים התרחשו עוד חמישה חודשים של לחימה, והתקפות של פרטיזנים המשיכו עד 1902. בשנתיים הראשונות הסתמכו היפנים בעיקר על הפעלת כוח צבאי וניסיונות פיוס עם האוכלוסייה.
ב-24 במאי הוכרזה הקמת הרפובליקה של טאיוואן. ב-29 במאי 1895 נחתו כוחות יפנים ראשונים בחוף ג'ילונג, ונמל טמסוי הופצץ. לזמן קצר, כוחות של צ'ינג נלחמו נגד היפנים. אחרי נפילת טאיפיי ב-7 ביוני, המשיכו מיליציות שונות להתנגד ליפנים. בדרום האי, כוח קטן הצליח לעכב את נחיתת היפנים. מושל האי, טאנג ג'ינג–סונג, המשיך לנסות להתנגד ליפנים, תוך שמירת נאמנות לצ'ינג, ולטענתו הקמת הרפובליקה נועדה לגרום למעצמות המערב למנוע מהיפנים לכבוש את האי. התוכנית הזו הידרדרה במהירות לכאוס כללי, כשחיילים מהצבא הסדיר ואחרים החלו בביזה. בלית ברירה, האליטה השלטת בטאיפיי נאלצה לבחור בין השלטון היפני להמשך הכאוס, ושלחה את קו הסין–ג'ונג לג'ילונג כדי שיזמין את היפנים להיכנס ולהשיב את הסדר על כנו. כך, 12 ימים בלבד אחרי הקמתה, הרפובליקה התפרקה כשמנהיגיה ברחו לסין היבשתית. נעשה ניסיון להקים ממשלה זמנית בראשות ליו יונג–פו, אך גם הוא נמלט כשהיפנים התקרבו. במהלך 1895, בין 200 ל-300 אלף איש ברחו מטאיוואן. לאחר מכן ניתנה לתושבים הסינים באי את האפשרות למכור את רכושם ולעזוב לסין עד מאי 1897, או להפוך לאזרחים יפנים. בין 1895 ל-1897 6,400 אנשים, רובם מהאליטות, עזבו את האי. לרוב המכריע שנשארו לא היו האמצעים או הרצון לברוח[7].
בדצמבר התרחשה סדרה של התקוממויות אנטי–יפניות בצפון טאיוואן, והן המשיכו להתרחש בקצב של אחת לחודש, לצד התנגדות חמושה של כפר בדרום. סדרה של התקפות מצד "שודדים מקומיים" או "מורדים" המשיכו להתרחש עד 1902, ומ-1897, מרידות סיניות היו דבר שבשגרה. בתגובה, פעולות התגמול היפניות היו אכזריות יותר מהתקפות הגרילה. ביוני 1896, 6,000 תושבים נטבחו בטבח יונלין, ובין 1898 ל-1902 נהרגו כ-12 אלף מורדים[8]. מהצד היפני, 5,300 נהרגו או נפצעו, ועוד 27 אלף אושפזו.
המרידות נגרמו לרוב משילוב של מדיניות לא שוויונית כלפי האליטות המקומיות, ואמונות מילניאריות. האידיאלוגיות שהובילו את ההתנגדות, נשענו על רעיונות כמו דמוקרטיה, לאומיות סינית והגדרה עצמית טאיוונית שהייתה בראשית דרכה. התמיכה בהתנגדות הייתה חלקית, ורבים מבני האן העשירים העדיפו את הסדר היפני על פני כאוס עצמאי.
”הוויתור על האי ליפן התקבל בצורה כה רעה על ידי התושבים הסינים, עד שנדרש כוח צבאי גדול כדי לבצע את כיבושו. במשך כמעט שנתיים אחר כך התקיימה פעילות גרילה מרה נגד היפנים, ולמעלה מ-100 אלף איש נדרשו לדיכויה. הדבר לא הושג ללא אכזריות רבה מצד הכובשים, שבצעדתם דרך האי, ביצעו את כל המעשים הקשים ביותר של המלחמה. הם הותקפו ללא הרף על ידי אויבים שנקלעו למארב, ואבדותיהם ממחלות ומקרבות עלו על כל האבדות של הצבא היפני במנצ'וריה. אולם, הנקמה שלהם הופנתה לעיתים קרובות נגד כפריים תמימים. גברים, נשים וילדים נטבחו ללא רחמים או הפכו לקורבנות של תאווה ואונס לא מרוסנים. התוצאה הייתה הוצאתם מבתיהם של אלפי איכרים חרוצים ושלווים, שהרבה אחרי שההתנגדות העיקרית נמחצה כליל, המשיכו לנהל מלחמת נקם, ולגרום לרגשי שנאה ששנים של פיוס וממשל טוב לא הצליחו להכחיד” (The Cambridge Modern History, כרך 12[9])
התנגדות לא אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1921, הקים צ'אינג ווי–שוי את האגודה התרבותית הטאייוואנית, ארגון לא אלים, אחרי שההתנגדות האלימה גוועה. צ'יאנג נולד במחוז ילאן ב-1891 וחונך על ברכי הקונפוציאניזם. ב-1905 החל ללכת לבית ספר יפני. שש שנים אחר כך התקבל לבית הספר לרפואה סוטוקופו, ובשנת הלימודים הראשונה שלו הצטרף ל"ברית הסינית המאוחדת" בראשות סון יאט-סן. צ'יאנג ראה במקומיים בטאיוואן אזרחים יפנים בני האן, וביקש לקדם שלום בין סין ליפן ובין האסיאתים ללבנים. הוא הצהיר בפני השלטונות היפניים שהתנועה בראשותו אינה פוליטית, ולא שוקלת לעסוק בפוליטיקה.
ההצהרות בדבר הגדרה עצמית ועצמאות היו אפשריות בהתאם לרוח התקופה הדמוקרטית יחסית שהונהגה בטאיוואן, ורוב אנשי האליטה לא רצו שהאי יהפוך לשלוחה של יפן. ההגדרה ש"טאיוואן שייכת לטאיוואנים" הפכה לעמדה המשותפת של כל הארגונים באי במהלך העשור הבא. בהמשך, אינטלקטואלים טאיוואנים פתחו בקמפיין בפנני הדיאט היפני כדי לאפשר הקמת פרלמנט עצמאי בטאיוואן שיבצע רפורמה בממשל. בתחילה יפן ניסתה להגיע לפשרה בכך שהציעה חברות במועצה מייעצת, אולם בהמשך החליטה לפטר את כל מי שנחשד בתמיכה ברעיון. התנועה, שהמשיכה לפעול במשך 13 שנים[10], נכשלה במטרתה, אולם כן הצליחה לגרום ליפן להקים אספות מקומיות ב-1935[11]. לטאיוואן היו גם נציגים ב"בית העמיתים", הבית העליון של הדיאט[12].
באגודה הטאיוואנית לעצמאות היו 1,000 חברים, ביניהם אנשי רוח, בעלי אדמות, רופאים ואחרים, והיא פתחה סניפים שעסקו בחינוך בכל רחבי האי, למעט באזורים הילידיים. בכנסים השונים, שפוקחו על ידי המשטרה, נאסרה ביקורת על יפן. ב-1923 היה הארגון שותף להקמת "חדשות העם של טאיוואן" עיתון שהיה נתון לצנזורה חמורה, ושבעה גיליונות שלו נאסרו להפצה לחלוטין. באותה שנה הם פעלו להקמת "ברית למען פרלמנט עצמאי", ו-99 חברים נעצרו, מתוכם 18 נשפטו. מנהיג הארגון, צ'יאנג ווי–שוי נאסר יותר מעשר פעמים.
האגודה התפצלה ב-1927 והוקמה ממנה מפלגת העם הטאייוואנית, זאת אחרי שהאגודה הושפעה מרעיונות קומוניסטיים, וגרמה לצ'יאנג ולאחרים לעזוב אותה. האגודה שנותרה הפכה ב-1928 לחברת בת במפלגה הקומוניסטית הטאייוואנית.
היטמעות תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנים הראשונות של הממשל היפני בטאיוואן, בין 1895 לפרשת טפאני ב-1915, שסימנה את השיא בהתנגדות האלימה לשלטון הזר. במהלך תקופה זו, ההתנגדות ליפנים הייתה בשיאה, והיו ספקות בעולם האם אומה לא מערבית כמו יפן מסוגלת להחזיק במושבה; ב-1897 עלתה בדיאט היפני ההצעה למכור את טאיוואן לצרפת[13]. ב-1898 ממשלת מייג'י מינתה את קודאמה ג'נטארו למושל הרביעי של טאיוואן ולידו את גוטו שינפיי לתפקיד הממונה על ענייני הפנים. השניים אימצו מדיניות של מקל וגזר שנעשה בה שימוש בניהול טאיוואן למשך כמה שנים.
גוטו שינפיי הוביל רפורמה במערכת אכיפת החוק והציע לשלב מסורות קיימות כדי להגדיל את הכוח היפני. הוא שאב משושלת צ'ינג שיטת שליטה בקהילות, שהפכה בהמשך לשיטה העיקרית שבה השלטונות היפניים ביצעו שלל פעולות כמו גביית מיסים, הפחתת העישון ומעקב אחר התושבים. לפי השיטה שאומצה, כל קהילה חולקה ל"קו", עשרה בתי אב שכנים. אם אדם מהקו הורשע בפשע כלשהו, כל הקבוצה נענשה[14]. שינפיי הקים תחנות משטרה בכל רחבי האי, ותחנות המשטרה באזורי הספר הפעילו גם בתי ספר שכונו "מכוני חינוך לילדים פראיים", כדי להטמיע את התרבות היפנית בקרב התושבים. תחנות המשטרה ניהלו גם את הרובים בהם השתמשו האבוריג'ינים לציד והפעילו מרכזי חליפין שיצרו כלכלה קטנה ומנוהלת.
המדיניות היפנית המשיכה להפריד בין היפנים לטאייוואנים עד 1922, וסטודנטים טאייוואנים שעברו ליפן הצליחו להתחבר בקלות רבה יותר עם היפנים מאשר אלה שנותרו באי, אולם עדיין נשמרו הבדלים מסוימים. נראה גם כי טאייוואנים הפכו מודעים יותר למוצאם בעת ששהו ביפן.
בין 1937 ל-1945 נעשה ניסיון להעביר את המקומיים בטאיוואן יפניזציה מלאה, בטענה שזו הדרך היחידה להפוך אותם לנאמנים למטרות המלחמה של יפן. התנועה, שכונתה "קומינקה", לא הצליחה במשימתה זו ומעטים הטאייוואנים שהגדירו עצמם יפנים לחלוטין אחרי הפעילות, זאת בשל גודל האוכלוסייה באי והזמן הקצר בו פעלה. עם זאת, במונחים של הטמעת תרבות בנסיבות מבוקרות, הניסיון עשוי להיחשב להצלחה.
האבוריג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלטון היפני המשיך בשיטת הסיווג של שושלת צ'ינג בנוגע לאבוריג'ינים, שחילקה אותם למתורבתים, חצי מתורבתים ולא מתורבתים כלל. האבוריג'ינים שסווגו מתורבתים זכו ליחס דומה לזה של הסינים. בני האן ואבוריג'ינים מתורבתים קיבלו יחס כבני האי בטאיוואן. מתחתם בסולם המעמדות היו ה"ברברים" המתורבתים למחצה והלא מתורבתים, שעליהם לא חלו חוקי הממשלה.
קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים טענו שכל היערות והשטחים שלא היה להם דורש הם בשליטה ממשלתית, ואסרו על השימוש באדמת היערות. באוקטובר 1895 הוכרז ששטחים אלו הם בבעלות ההמשלה, אלא אם התובעים לבעלות עליהם ימציאו הוכחות לבעלות. עד 1911 לא נערך סקר קרקעות מסודר. הרשות היפנית גם שללה את זכויות האבוריג'ינים על רכושם ואדמותיהם. עם זאת, הם המשיכו לחיות על אדמות הממשלה תוך שהם לא מקבלים את מרותה, אולם בהיעדר ארגון פוליטי הם לא נהנו מהבעלות על הרכוש. האבוריג'ינים ה"מתורבתים" לפי היפנים איבדו את זכויותיהם על שכר הדירה מהנכסים שלהם אם כי הצליחו למכור אותן.
בפועל, השנים הראשונות של השלטון היפני התמקדו במרידות הסיניות, והממשלה נקטה ביד רכה יותר כלפי האבוריג'ינים, אך מ-1903 החלה להחמיר את היחס כלפיהם. היא הגבילה את מרחב המחיה שלהם, הטמינה מוקשים וחשמלה את הגדרות כדי לאלץ אותם לקבל את השלטון.
אחרי שהצליחו להכניע את יושבי ההרים, הוקצו אדמות קטנות לשימוש האבורי'ג'ינים, ובין 1919 ל-1934 הם הועברו לאזורים בהם לא יפריעו לגדילת היערות. בתחילה ניתנו להם פיצויים מסוימים על השטחים שאיבדו, אך בהמשך זה הופסק. ב-1928 הוחלט שכל אבוריג'יני יקבל שלוש דונם, אולם חלק מהקרקעות נלקחו אחרי שהתגלה שמספרם גדול ממה שהוערך בתחילה. ב-1930 הועברה שוב האוכלוסייה למרגלות הגבעות, שם קיבלה פחות ממחצית מהשטח שהובטח להם במקור, ושמינית מאדמת אבותיהם.
התנגדות האבוריג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האבוריג'ינים הפעילו התנגדות למדיניות היפנית הנוקשה עד שנות ה-30. עד 1903, פעולותיהם גרמו להריגתם של 1,900 יפנים ב-1,132 תקריות שונות. ב-1911, כוח צבאי גדול פלש לשטח ההררי כדי לקבל גישה למשאבי העצים שהיו זמינים שם, ועד 1915 נהרסו כפרים רבים. עמי הבונון והאטייאל היו הקשים ביותר בהתנגדות לשלטון. עמים אלה כונו "הכי פראיים", והם מיקדו את התקפותיהם על תחנות משטרה יפניות[15].
הבונון השתתפו במלחמת גרילה נגד היפנים במשך 20 שנה. המרד בראשות הצ'יף, שנקרא פרשת טייפון, התעורר ב-1914 אחרי שהיפנים החלו לפקח על הנשק בשימוש האבוריג'ינים, ודרשו שבסיום מסעות הציד הרובים יופקדו בתחנות המשטרה. שנה מאוחר יותר, מחלקה משטרתית שלמה נטבחה על ידי הבונון. המורדים הצליחו לתפוס רובים ותחמושת והרגו יפנים בפשיטות חוזרות ונשנות, אחרי שהצליחו לחדור את קווי ההגנה היפניים. באותה שנה ערכו היפנים טבח, בו הרגו 5,000–6,000 בני אדם.
כחלק מההתנגדות שלהם לשלטון היפני, התרחש ביולי 1915 מרד שכונה התקרית הג'יאסאנית, וחודש אחר כך התרחש מרד נרחב יותר, בו נהרגו 1,400 מקומיים. בין 1921 ל-1929 החלו המרידות האבוריג'יניות לגווע, אך בין 1930 ל-1933 שבו להתרחש מרידות גדולות, אחריהן דעך העימות שוב.
המרד הגדול האחרון של האבוריג'ינים התרחש ב-27 באוקטובר 1930, כשלוחמים תקפו תחנות משטרה ובתי ספר ציבוריים. בהתקפה נהרגו 350 תלמידים, 134 יפנים ו-2 סינים שנחשדו כיפנים. המרד נכשל כשהיפנים שלחו 2,000–3,000 חיילים שהשתמשו בגז כדי לסיים את המרידה. 564 לוחמים נכנעו ו-644 נהרגו או התאבדו. התקרית גרמה לממשלה להיות פייסנית יותר כלפי האבוריג'ינים, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נעשה מאמץ להפוך אותם לנתינים נאמנים. על פי ספר מ-1933, 4,160 נפצעו במלחמה נגד האבוריג'ינים, 4,422 אזרחים ו-2,660 אנשי צבא נהרגו[16].
יפניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת סין–יפן ב-1937, החלה יפן לבצע את פרויקט "קומינקה" כדי להחדיר את "הרוח היפנית" בתושבי טאיוואן, וכדי להבטיח שהתושבים יישארו נאמנים. מטרת הפרויקט הייתה למנוע מהתושבים לחוש רגשי "זהות לאומית, גאווה, תרבות, שפה, דת ומסורות". לשם כך נדרש שיתוף פעולה מצד התושבים, כדי שיהיה ניתן לשלבם במלואם בחברה היפנית. כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, נאסרה פעילות תנועות שהוקמו קודם לכן, והשלטון הקדיש את כל המאמצים ל"תנועת הקומינקה". למרות שהמטרה הייתה להטמיע את התרבות היפנית במקומיים, התנועה הפרידה את היפנים מהשאר והכניסה אותם למתחמי מגורים מנותקים. התנועה המשיכה והייתה אחראית לתעמולה המלחמתית, התרמות ועל השליטה בחיי הטאיוואנים במהלך המלחמה.
כחלק מהפעילות, באפריל 1937 הוסרו מתוכנית הלימודים ומהעיתונים החלקים בסינית, וכן הפסיקו ללמד את ההיסטוריה של טאיוואן וסין. השימוש בסינית צומצם, מה שגרם לעלייה בשיעור דוברי היפנית בקרב המקומיים, אם כי לא ידוע עד כמה זה היה תוצר של המדיניות. בקרב משקי הבית המשכילים לא תמיד נרשמה הצלחה בלימודי יפנית לרמת שיחה. ב-1940 החלו בקמפיין לשינוי שמות, כדי להחליף את השמות הסיניים ביפניים. 7% מהמקומיים אכן שינו את שמם עד סוף המלחמה. מאפיינים מסוימים של התרבות המקומית שנחשבו "לא יפניים" או לא רצויים הוחלפו עם מנהגים יפניים. האופרה, תיאטרון הבובות, הזיקוקים ומנהגים נוספים נאסרו. ביגוד סיני, יריקות ורעשנות בפומבי גונו. היפנים עודדו את המקומיים להתפלל לפי דת השינטו, ופקידים נדרשו להוריד אלילים וסממנים דתיים ממקומות פולחן של הילידים, ולוויות נדרשו להיערך בסגנון מודרני יפני, אם כי לא היה ברור למה הכוונה[17].
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, פעלה יפן כדי להרחיב את יכולת הייצור של טאיוואן. ב-1939 הייצור התעשייתי עבר את התפוקה החקלאית באי. בנוסף, טאיוואן שימשה כנקודת הכנה לפלישה לגואנגדונג בסוף 1938, ובכיבוש היינאן בפברואר 1939. אחרי המתקפה על פרל הארבור, הוקם בטאיוואן מרכז לוגיסטי כדי לתמוך במאמץ להתקדם דרומה. טאיוואן שימשה גם כבסיס להפצצות על האי לוזון, עד כניעת הפיליפינים במאי 1942, וכן כבסיס היערכות לפלישה לבורמה. עם התהפכות הגלגל במלחמה ב-1943, החלה טאיוואן לסבול מהתקפת צוללות, והשלטון היפני באי נערך לניתוק עתידי בינו לבין יפן. בשלהי 1944 הופצצו באי מפעלים, נמלים ומתקנים צבאיים. בסוף המלחמה, הייתה התפוקה בטאיוואן נמוכה מזו שהייתה לפני המלחמה. התפוקה החקלאית הייתה מחצית מזו של 1937; התפוקה התעשייתית נחתכה בשליש וכריית הפחם ירדה מ-200 אלף טון ל-15 אלף[18]. לפי ההערכות, בין 16 ל-30 אלף תושבים נהרגו בהפצצות[19]. ב-1945 נותקה טאיוואן מיפן, והשלטון היפני פעל להתגונן מפני פלישה עתידית.
במהלך המלחמה הקימו היפנים מחנות שבויים בטאיוואן. השבויים שימשו בעבודות כפייה שונות, כשהמחנה ששירת את מכרות הנחושת בקינקאסקי נחשב לגרוע במיוחד[20]. רוב מקרי המוות מתוך ה-430 במחנות שבויים, התרחשו במחנה הזה[21].
שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1937, המקומיים בטאיוואן החלו לשרת בתפקידים שונים בצבא היפני, בתחילה בתפקידים עורפיים, והם לא השתתפו בקרבות עד שלהי מלחמת העולם השנייה. ב-1942 הוקמה מערכת ההתנדבות, שאפשרה גם לאבוריג'ינים להתנדב לשירות. בשנות המלחמה, 207 אלף טאייוואנים שימשו בתפקידים שונים בצבא יפן. כ-50 אלף נהרגו או נעדרו, 2,000 ספגו נכות, 21 הוצאו להורג בגין פשעי מלחמה, ו-147 הוכנסו למאסר של בין שנתיים לשלוש.
חלק מהחיילים ששירתו בצבא טענו שנכפה עליהם להתגייס. הטענות מגוונות, וכוללות מי שטוענים שלא יכלו לסרב, מי שהתפתו בגלל השכר, ולאלה שנאמר להם ש"הקיסר זקוק להם". במקרה אחד, אדם בשם צ'ן צ'ונקינג טען שהוא הונע מהרצון להילחם בבריטים ובאמריקאים, אולם הוטעה ונשלח לסין, שם ניסה לערוק, אך ללא הצלחה.
במהלך השירות הייתה נהוגה אפליה גזעית, אם כי היו רגעים נדירים של קירוב. חלק מהחיילים נהנו במהלך השירות משוויון רב יותר לעומת חייהם קודם לכן. חלק מהטאיוואנים ששירתו בצבא הפגינו יחס אמביוולנטי ביחס לתבוסת יפן, ולא ידעו מה יהיה היחס אליהם. אדם אחד שקיבל את עלון הכניעה שהופץ מהמטוסים בו נכתב שטאיוואן תשוב להיות חלק מסין, נזכר בכך שסבו אמר לו פעם שהוא סיני.
לאחר הכניעה, החיילים מטאיוואן לא קיבלו סיוע בחזרה למולדתם או ליפן. רבים מהם נתקלו ביחס קשה והואשמו בהשתתפות בתקרית 28 בפברואר, אז דוכאה באלימות התקוממות נגד השלטון היפני. בעשורים שאחרי המלחמה ניסה ארגון של החיילים לשעבר לגרום לממשלת יפן לשלם את שכרם שלא שולם, אך לשווא.
נשות ניחומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – נשות ניחומים
1,000–2,000 נשים מטאיוואן שימשו כנשות ניחומים, ביניהן נשים אבורג'יניות ששירתו את החיילים היפנים באזורים ההרריים. בתחילה הן גויסו כעובדות משק בית וניקיון עבור החיילים, ובהמשך אולצו לספק את הצרכים המיניים של החיילים, ועברו פעמים רבות אונס קבוצתי. גם נשים ממוצא האן בעלות הכנסה נמוכה נאלצו לקחת חלק במערכת הזו, כשחלקן נכנסו אליה בשל אילוצים כלכליים, וחלקן נמכרו על ידי משפחותיהן[22]. עם זאת, גם נשים מהמעמד הגבוה והבינוני השתתפו באירועים אלה. יותר ממחצית מהנשים היו קטינות, והיו כאלה שהיו אף בנות 14, ומעטות מאלה שנשלחו אל מעבר לים הבינו מה המטרה. חלק מהנשים האמינו שהן יעבדו כאחיות בטרם התבררה להן עובדת היותן נשות ניחומים. הן הונחו לספק את הצרכים של החיילים "בשם הפטריוטיות"[23].
סיום הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1942, אחרי כניסת ארצות הברית למלחמה נגד יפן בעקבות המתקפה על פרל הארבור, הכריזה סין הלאומנית שכל ההסכמים שנחתמו בין סין למדינות אחרות קודם לכן בטלים, ובכך הפכה את החזרת טאיוואן לאחד מהדגלים המרכזיים שלה במלחמה. בהצהרת קהיר הכירו בעלות הברית בהחזרת האי כאחת מדרישותיהן. עם זאת, ההצהרה לא הייתה בעלת תוקף משפטי. ב-1945, יפן נכנעה ללא תנאי ונענתה לדרישה להחזיר את טאיוואן[24][25]. הפיקוד העליון של בעלות הברית הורה ליפנים בסין ובטאיוואן להיכנע לכוחותיו של צ'יאנג קאי שק, שקיבל את הכניעה בטאיוואן. ב-25 באוקטובר 1945, מושל טאיוואן, ריקיצ'י אנדו העביר את השלטון באי לראש נציבות טאיוואן, צ'ן יי[26].
ב-26 באוקטובר הכריזה ממשלת סין על הפיכת טאיוואן לפרובינציה[27]. בעלות הברית לא הכירו בסיפוח החד צדדי, שכן הוא התבצע בטרם נחתם הסכם שלום כולל ביניהן לבין יפן[28].
משטר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראש השלטון היפני בטאיוואן עמד המושל הכללי שמונה בטוקיו. השלטון התאפיין בריכוזיות רבה, והמושל הכללי החזיק גם בסמכויות הביצוע, החקיקה והשפיטה, מה שהפך את השלטון לדיקטטורה הלכה למעשה.
בתחילה, הורכב השלטון הקולוניאלי משלוש לשכות: הפנים, הצבא וחיל הים. הלשכה לענייני פנים חולקה לארבעה משרדים: פנים, חקלאות, אוצר וחינוך. לשכות הצבא וחיל הים אוחדו ללשכה אחת ב-1896. בעקבות רפורמות ב-1898, 1901 ו-1919 קיבלה הלשכה לענייני פנים עוד שלושה תחומי עיסוק: העניינים הכלליים, המשפט והתקשורת, ובתצורה זו היא נותרה עד סיום הכיבוש היפני. השלטון היפני היה אחראי על בניית נמלים, בתי חולים, מסילות ברזל וכבישים. עד 1935 סללו היפנים 4,456 ק"מ, לעומת 164 ק"מ שהיו קיימים כשהגיעו לאי לראשונה. ממשלת יפן השקיעה רבות בתברואה באי, ובפרט נגד חולדות ואספקת מים מזוהמים, מה שהביא לירידה במחלות כמו מלריה וכולרה[29].
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות השלטון היפני, הונהגו בטאיוואן שיטת מדידה אחידה, בנק מרכזי, מערכת חינוך שהעלתה את הפריון, קואופרטיבים חקלאיים ומוסדות רבים אחרים. כמו כן פותחה מערכת תחבורה להתניידות בתוך האי ובינו לבין יפן, לצד בנייה של מתקנים גדולים רבים. הדגש המרכזי ניתן על פיתוח החקלאות באי, כדי שיוכל לספק את צורכיה של יפן. מיכון חקלאי, חשמל, תעשיית כימיקלים, אלומיניום, מתכת ומספנות הוקמו כולם בטאיוואן. היפנים פיתחו גם את תעשיית הטקסטיל לצורכי האי. עד שנות ה-20 תשתיות מודרניות הפכו לנפוצות, אם כי תחת שליטה ממשלתית הדוקה, כמו גם העסקים הגדולים שנותרו בבעלות יפנית.
זמן קצר אחרי כיבוש האי ב-1895, הוקם בטאיוואן סניף בנק יפני. בשנה הבאה הוא קיבל אישור מהמושל להפעיל את מערכת הבנקאות המערבית הראשונה מסוגה בטאיוואן. במרץ 1897, הדיאט היפני את "חוק בנק טאיוואן" והקים את "הבנק של טאיוואן", שהחל לפעול ב-1899. בנוסף לבנקאות הרגילה, הבנק היה אחראי על הנפקת המטבע באי, ופעל כבנק מרכזי.
בהובלת גוטו שינפיי, ביניהם מערכת הרכבות שחיברה בין הצפון והדרום והמודרניזציה של נמלי קירון וטקאו. בשנים אלו גדל הייצוא פי ארבעה, 55% מהקרקעות החקלאיות כוסו במערכות השקיה חדשות, ייצור המזון גדל פי ארבעה וייצור קנה הסוכר גדל פי 15 בין 1895–1925. בכך מיצבה עצמה טאיוואן כמקור חשוב לכלכלה היפנית. בנוסף, הוקמה מערכת הבריאות ומחלות זיהומיות מוגרו כמעט לחלוטין. תוחלת החיים הממוצעת עלתה ל-60 עד 1945.
כלכלת טאיוואן הייתה בשנים אלו קולוניאלית ברובה, כלומר המשאבים בה שימשו לפיתוח יפן. מדיניות זו הגיעה לשיאה ב-1943. בין 1900–1920 נשענה כלכלת טאיוואן על הסוכר, ובין 1920 ל-1930 היה זה האורז שהפך לענף הגידול העיקרי. במהלך התקופות הללו, המדיניות הכללית הייתה לשמור את התעשייה ביפן, ואת החקלאות לפתח בטאיוואן. בשנות ה-30, עם התגברות הצורך המלחמתי, התפתחה גם התעשייה בטאיוואן.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה והתגברות המלחמה בסין, הצרכים המלחמתיים שאבו את כל המשאבים של יפן. התמ"ג הריאלי לנפש הגיע לשיא של 1,522$ ב-1942 וירד ל-693$ ב-1944. ההפצצות גרמו לנזק משמעותי לערים, לנמלים, למסילות הברזל, למפעלים ולמתקנים אחרים, וחלקם נהרסו לחלוטין. רק 40% מהמסילות היו עדיין בשימוש ו-200 מפעלים הופצצו, בהם מפעלים חיוניים. מתוך ארבע תחנות כוח, שלוש נהרסו. אובדן כוח הייצור גרם להפסד של 506 מיליון דולר. הנזק לחקלאות היה קטן יותר, אך רוב הפיתוח בענף נעצר. מאחר שכל תפקידי המפתח הוחזקו בידי יפנים, עזיבתם גררה אובדן של 20 אלף טכנאים ו-10,000 מומחים. המלחמה החריפה את האינפלציה והושפעה מהאינפלציה בסין. יכולת הייצור בטאיוואן הגיעה ל-38% מזו שהייתה ב-1937 רק ב-1947, ושיקום מלא לא התרחש עד שנות ה-60.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים הקימו מערכת של בתי ספר יסודיים שנקראה "קוגאקו" (kōgakkō). בתי הספר לימדו את השפה והתרבות היפנית, סינית קלאסית, קונפוציאניזם ומדעים. הסינית הקלאסית שולבה בתוכנית הלימודים כדי לגרום לבני המעמד הבינוני–גבוה לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אם כי הדגש ניתן על היפנית. בתי הספר האלו שימשו שיעור קטן של המקומיים, בשעה שתלמידים יפנים למדו בבתי ספר נפרדים ("שוגאקו"; shōgakkō). מקומיים מעטים בלבד הורשו ללמוד בתיכון או במכללה לרפואה. עקב מיעוט ההזדמנויות במערכת החינוך הממשלתית, חלק מהאוכלוסייה המשיך להשתמש בבתי הספר הפרטיים שלימדו ברוח שושלת צ'ינג. רוב הילדים הבנים למדו בבתי ספר סינים, ופלח קטן יותר למדו בבתי ספר דתיים (דומיניקניים ו פרסביטריאניסטיים). חינוך לכל לא היה הנורמה בשנים הראשונות, בשל העובדה שהיטמעות בני האן באוכלוסייה נראתה לא סבירה. התקווה הייתה שחינוך סלקטיבי למבריקים ביותר, יקום דור חדש שמגיב לרפורמות ולמודרניזציה.
רוב המעמד האמיד היה בעל רגשות מעורבים בנוגע למודרניזציה ולשינוי התרבותי, ובפרט לגבי השינויים שביקשה הממשלה לחולל. הם התבקשו לקדם את "הלמידה החדשה" שהייתה נאו–קונפוציאניזם בסגנון מייג'י, אולם אלו שנותרו בחינוך הסיני התנגדו לחיבור הזה. דור חדש של צעירים מקומיים סובלניים למודרניזציה ולשינוי החל להשתתף בענייני הקהילה מ-1910. רבים עסקו בהקמת מבנים מודרניים לחינוך ובאפליה בקבלה לבתי הספר הממשלתיים, ומנהיגים מקומיים החלו לעודד הקמת בתי ספר תיכונים חדשים, מולם היו פקידים יפנים שלא מיהרו לאשר הקמת בתי ספר כאלה למקומיים.
בשנת 1922 הונהגה מערכת חינוך משולבת בה נפתחו שני בתי ספר משותפים למקומיים וליפנים על בסיס הידע שלהם ביפנית. כיוון שמעט מקומיים הצליחו לדבר יפנית שוטפת, רק משפחות מקומיות מקושרות ועשירות הצליחו לשלוח את ילדיהן לבתי הספר האלה. כמו כן, מספר הילדים המקומיים בבתי הספר היסודיים של היפנים הוגבל ל-10%. בגנים נמשכה ההפרדה בין היפנים למקומיים. במקרה אחד הכניסו ילדה יפנית לגן של מקומיים בציפייה שהמקומיים ילמדו יפנית, אולם היא למדה טאיוואנית והניסוי נכשל.
היעדר ההזדמנויות בטאיוואן גרמה למקומיים רבים לחפש מוסדות חינוך מתאימים ביפן ובמנצ'וקוו. ב-1943, חינוך יסודי הפך לחובה, ובשנה אחר כך כשלושה ילדים מתוך ארבעה נרשמו לבתי ספר יסודיים. טאיוואנים החלו ללמוד גם ביפן. ב-1922 כבר 2,000 למדו ביפן. המספר עלה ל-7,000 ב-1942. ב-1944, היו באי 944 בתי ספר יסודיים, ושיעור הרישום אליהם היה 71.3% בקרב האוכלוסייה המקומית, 86.4% מקרב האבוריג'ינים, ו-99.6% בקרב היפנים. אחוזים אלו היו הגבוהים ביותר באסיה אחרי יפן.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבוריג'ינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי מפקד אוכלוסין מ-1905, האוכלוסייה האבורג'ינית בטאיוואן כללה 45 אלף איש, שרובם המוחלט נטמע באוכלוסייה הסינית, ולצידם עוד 113 אלף אבוריג'ינים שחיו באזורים ההרריים.
סינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונסוליה הכללית של סין בטאיהוקו הייתה הנציגות הדיפלומטית של הרפובליקה של סין, שנפתחה ב-6 באפריל 1931 ונסגרה ב-1945 עם החזרת טאיוואן לסין. גם אחרי שטאיוואן נמסרה ליפן על ידי שושלת צ'ינג, היא המשיכה למשוך אליה מדי שנה כ-20 אלף מהגרים סינים, עד שנות ה-20.
יפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים היפנים הראשונים הגיעו לטאיוואן באפריל 1896, זאת כחלק ממאמצים גדולים לעידוד יפנים לעבור לאי, מתוך הנחה שזו הדרך היעילה ביותר להטמעת התרבות היפנית. עם זאת, יפנים מעטים עברו לאי בשנים הראשונות בשל היעדר תשתיות הולמות, חוסר יציבות וחשש ממחלות. בהמשך, עם הגידול באוכלוסייה היפנית באי, היו מתיישבים שהחלו לראות באי כמולדתם. התעורר חשש שילדים יפנים שייוולדו באי לא יוכלו להסתגל ליפן, והחל מ-1910 בתי הספר היסודיים ערכו טיולים קבועים ליפן, במטרה לשמור על הזהות היפנית. במקביל, בשל הצורך שהתעורר, נדרשו השוטרים היפנים ללמוד את הניבים המדוברים באי, ונערכו להם מבחנים.
עד סוף שנות ה-30, היוו היפנים 5.4% מאוכלוסיית האי והחזיקו ב-20%–25% מהקרקעות הפוריות, זאת אחרי סיוע ממשלתי ניכר ברכישת קרקעות ואילוץ בעלי קרקע סינים למכור את הקרקעות שלהם ליזמים יפנים.
בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-350 אלף יפנים גרו בטאיוואן. הם הוגדרו כ"יפנים שמעבר לים". ילדים ממוצא מעורב נחשבו ליפנים במידה שאימם בחרה באזרחות יפנית או שאביהם לא הגיש בקשה לאזרחות סינית. מחצית מהיפנית שעזבו את טאיוואן ב-1945 נולדו באי. אחרי המלחמה, לא מיהרו המקומיים לגרש את היפנים, אלא ניסו להשתלט מחדש על נכסים שהייתה לגביהם תמימות דעים שהם נלקחו באופן לא הגון. הממשלה הלאימה שטחים רבים באי, ושמרה אותם בבעלותה, מה שעורר את זעם התושבים. פקידים ושוטרים יפנים פוטרו, מה שיצר קשיים כלכליים משמעותיים עבור התושבים היפנים. לבסוף, בינואר 1946 פורסמה ההוראה ליפנים לעזוב את האי. בין פברואר למאי, הרוב המכריע של היפנים הצליחו לעזוב את האי ללא בעיות, וכל אחד מהם הורשה לעזוב עם שתי מזוודות ו-1,000 ין. מי שנותרו באי עד אפריל עשו זאת בהוראת הממשלה, בשעה שילדיהם למדו בבתי הספר על החיים ביפן.
מדיניות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
"שלושת החטאים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
"שלושת החטאים" שנחשבו על ידי המושל הכללי ללא תקינים היו השימוש באופיום, כריכת רגליים וגילוח שיער הראש בגברים[30][31].
ב-1921, מפלגת העם הטאיוואנית האשימה את הרשויות בכך שהן שותפות בהתמכרות של מעל 40 אלף איש לאופיום ומרוויחות מכך. כתוצאה מכך, פורסמו צווים חדשים בהמשך השנה, לפיהם ירד מספר האישורים למכירת אופיום, הוקמה מרפאת שיקום והוחל בקמפיין נגד הסמים. למרות ההנחיות החדשות, הממשלה המשיכה להיות מעורבת במכירת האופיום עד יוני 1945[32].
אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1918, סטודנטים מטאיוואן שלמדו בטוקיו הקימו את "האגודה לנאורות", שב-1920 שינתה את שמה ל"אגודה לעם החדש". הקמת האגודה הייתה ביטוי לפעילות הפוליטית והחברתית בטאיוואן, וזמן קצר אחר כך החלו להתפרסם ספרות ואומנות חדשות. כל אלה הובילו ליצירת זרם עממי חדש, שהתנתק מהשירה העתיקה.
התנועה הספרותית החדשה לא נעלמה תחת הצנזורה היפנית. בתחילת שנות ה-30 התעורר ויכוח על השפה הכפרית של טאיוואן, אשר היו לו השלכות רחבות היקף על הספרות, השפה והתודעה בטאיוואן. הוויכוח בנושא הלך והתעצם, אולם בשל פרוץ המלחמה והחינוך היפני, הוא נתקל במחסום, ואיבד לבסוף את השפעתו במסגרת המדיניות שהכתיבה יפן. הספרות בטאיוואן התמקדה בעיקר בתרבות וברוח המקומית, והאמנים עשו מאמץ ליצור תרבות שייחודית לאי.
העברת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יפן נכנעה לבעלות הברית ב-14 באוגוסט 1945, וב-29 באוגוסט מינה צ'יאנג קאי שק את צ'ן יי לראש הנציבות. ב-1 בספטמבר הוכרז על הקמת משרד המושל הכללי וחיל המצב של האי, כשצ'ן יי היה מפקד חיל המצב. לאחר תקופה של הכנות, ב-5 באוקטובר הגיע משלחת ראשונה לטאיוואן, ועד 24 באוקטובר הספיקו להגיע אנשי צוות נוספים.
בין הכניעה של יפן באוגוסט 1945 ל-25 באפריל 1946, הצליחו כוחות הרפובליקה הסינית להחזיר ליפן 90% מהיפנים שגרו באי[33].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הכיבוש היפני בטאיוואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Pastreich, Emanuel (ביולי 2003). "Sovereignty, Wealth, Culture, and Technology: Mainland China and Taiwan Grapple with the Parameters of "Nation State" in the 21st Century". Program in Arms Control, Disarmament, and International Security, University of Illinois at Urbana-Champaign. OCLC 859917872. ארכיון מ-14 באפריל 2018. נבדק ב-22 בדצמבר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ Eckhardt, Jappe; Fang, Jennifer; Lee, Kelley (2017-03-04). "The Taiwan Tobacco and Liquor Corporation: To 'join the ranks of global companies'". Global Public Health. 12 (3): 335–350. doi:10.1080/17441692.2016.1273366. ISSN 1744-1692. PMC 5553428. PMID 28139964.
- ^ Chen, C. Peter. "Japan's Surrender". World War II Database. Lava Development, LLC. ארכיון מ-2 בינואר 2016. נבדק ב-22 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Smits, Gregory (2007). "Recent Trends in Scholarship on the History of Ryukyu's Relations with China and Japan" (PDF). In Ölschleger, Hans Dieter (ed.). Theories and Methods in Japanese Studies: Current State and Future Developments (Papers in Honor of Josef Kreiner). Göttingen: Bonn University Press via V&R Unipress. pp. 215–228. ISBN 978-3-89971-355-8.
- ^ Zhao, Jiaying (1994). 中国近代外交史 [A Diplomatic History of China] (בסינית) (1st ed.). Taiyuan: 山西高校联合出版社. ISBN 9787810325776.
- ^ Ching, Leo T. S., Becoming Japanese, אוניברסיטת קליפורניה, 2001, ISBN 9780520225534
- ^ Dawley, Evan. "Was Taiwan Ever Really a Part of China?". thediplomat.com. The Diplomat. ארכיון מ-10 ביוני 2021. נבדק ב-10 ביוני 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Taiwan – History". Windows on Asia. Asian Studies Center, Michigan State University. ארכיון מ-22 בדצמבר 2014. נבדק ב-2014-12-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sir Adolphus William Ward; George Walter Prothero; Sir Stanley Mordaunt Leathes; Ernest Alfred Benians (1910). The Cambridge Modern History. Macmillan. pp. 573–.
- ^ I-te chen, Edward (1972). "Formosan Political Movements Under Japanese Colonial Rule, 1914-1937". The Journal of Asian Studies. 31 (3): 477–497. doi:10.2307/2052230. JSTOR 2052230. S2CID 154679070.
- ^ "戦間期台湾地方選挙に関する考察". 古市利雄. 台湾研究フォーラム 【台湾研究論壇】. אורכב מ-המקור ב-אפריל 11, 2008. נבדק ב-אוקטובר 2, 2009.
- ^ Yeh, Lindy (15 אפר' 2002). "The Koo family: a century in Taiwan". Taipei Times. p. 3. ארכיון מ-7 במאי 2019. נבדק ב-2014-12-22.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shaohua Hu (2018). Foreign Policies toward Taiwan. Routledge. pp. 161–. ISBN 978-1-138-06174-3. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-29 באוקטובר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Crook, Steven (4 בדצמבר 2020). "Highways and Byways: Handcuffed to the past". www.taipeitimes.com. Taipei Times. ארכיון מ-26 בינואר 2021. נבדק ב-7 בדצמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Japan Year Book 1937 (אורכב 10.04.2023 בארכיון Wayback Machine), p. 1004.
- ^ The Japan Year Book, עמ' 1193
- ^ >Tainaka, Chizuru (2020). "The "improvement of funeral ceremonies" movement and the creation of "modern" Japanese subjects in Taiwan during Japanese rule". Contemporary Japan. 32 (1): 43–62. doi:10.1080/18692729.2019.1709137. S2CID 214156519.
- ^ "歷史與發展 (History and Development)". Taipower Corporation. אורכב מ-המקור ב-2007-05-14. נבדק ב-2006-08-06.
- ^ Economic Development of Emerging East Asia: Catching up of Taiwan and South Korea. Anthem Press. 27 בספטמבר 2017. ISBN 9781783086887.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sui, Cindy (15 ביוני 2021). "WW2: Unearthing Taiwan's forgotten prisoner of war camps". BBC News. ארכיון מ-16 ביוני 2021. נבדק ב-15 ביוני 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Prentice, David (30 באוקטובר 2015). "The Forgotten POWs of the Pacific: The Story of Taiwan's Camps". Thinking Taiwan. ארכיון מ-10 באפריל 2023. נבדק ב-21 בדצמבר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ William Logan; Keir Reeves (5 בדצמבר 2008). Places of Pain and Shame: Dealing with 'Difficult Heritage'. Routledge. pp. 124–. ISBN 978-1-134-05149-6. ארכיון מ-25 באפריל 2023. נבדק ב-29 באוקטובר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "The Origins and Implementation of the Comfort Women System". 14 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "UNHCR | Refworld | World Directory of Minorities and Indigenous Peoples - Taiwan: Overview". אורכב מ-המקור ב-2011-07-28. נבדק ב-2010-03-14.
- ^ >Lowther, William (9 יוני 2013). "CIA report shows Taiwan concerns". Taipei Times. p. 1. נבדק ב-2015-09-28.
[Quoting from a declassified CIA report on Taiwan written in March 1949] From the legal standpoint, Taiwan is not part of the Republic of China. Pending a Japanese peace treaty, the island remains occupied territory in which the US has proprietary interests.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Henckaerts, Jean-Marie (1996). The international status of Taiwan in the new world order: legal and political considerations. Kluwer Law International. p. 337. ISBN 90-411-0929-3.
p7. "In any case, there appears to be strong legal ground to support the view that since the entry into force of the 1952 ROC-Japan bilateral peace treaty, Taiwan has become the de jure territory of the ROC. This interpretation of the legal status of Taiwan is confirmed by several Japanese court decisions. For instance, in the case of Japan v. Lai Chin Jung, decided by the Tokyo High Court on December 24, 1956, it was stated that 'Formosa and the Pescadores came to belong to the Republic of China, at any rate on August 5, 1952, when the [Peace] Treaty between Japan and the Republic of China came into force…'"
p8. "the principles of prescription and occupation that may justify the ROC's claim to Taiwan certainly are not applicable to the PRC because the application of these two principles to the Taiwan situation presupposes the validity of the two peace treaties by which Japan renounce its claim to Taiwan and thus makes the island terra nullius." - ^ Henckaerts, Jean-Marie (1996). The international status of Taiwan in the new world order: legal and political considerations. Kluwer Law International. p. 337. ISBN 90-411-0929-3.
p4. "On October 25, 1945, the government of the Republic of China took over Taiwan and the P'eng-hu Islands from the Japanese and on the next day announced that Taiwan had become a province of China."
- ^ CIA (1949-03-14). "Probable Developments in Taiwan" (PDF) (באנגלית). pp. 1–3. ארכיון (PDF) מ-2015-02-15. נבדק ב-2015-03-08.
From the legal standpoint, Taiwan is not part of the Republic of China. Pending a Japanese peace treaty, the island remains occupied territory......neither the US, or any other power, has formally recognized the annexation by China of Taiwan......
- ^ Roy, Denny (2003). Taiwan : a political history (1. publ ed.). Ithaca: Cornell University Press. p. 39. ISBN 978-0-8014-8805-4.
- ^ Wu, Wen-shing (吳文星). 近代台灣的社會變遷 [Recent Changes in Taiwanese Society].
- ^ Wu, Mi-cha (2000). 台灣史小事典 [A Brief Timeline of Major Incidents in Taiwanese History]. 遠流出版. ISBN 9789573241614.
- ^ Han Cheung (15 בינואר 2017). "Taiwan in Time: The 'war' on opium". Taipei Times. ארכיון מ-15 בינואר 2017. נבדק ב-15 בינואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Taiwan history: Chronology of important events". China Daily. China Daily Information Co. יולי 21, 2003. אורכב מ-המקור ב-אפריל 16, 2016. נבדק ב-דצמבר 23, 2014.