מוזיקה אליאטורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוזיקה אליאטורית (או מוזיקה מקרית chance music); מן המילה הלטינית alea, שפירושה "קוביות") היא מוזיקה המשאירה יסוד מסוים של היצירה ליד המקרה, או מניחה יסוד ראשוני מסוים שבמימוש יצירה מולחנת להחלטת מבצעה/מבצעיה. המונח נקשר ברוב המקרים עם נהלים, שבהם היסוד המקרי מערב מספר מוגבל יחסית של אפשרויות.

המלחינים האירופאים התוודעו אל המונח באמצעות הרצאות של האקוסטיקאי ורנר מאייר-אפלר בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט בראשית שנות ה-50' של המאה ה-20. לפי הגדרתו, "תהליך נקרא אליאטורי... אם מהלכו מוגדר באופן כללי אך תלוי במקריות בפרטים" (מאייר-אפלר 1957, 55).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקדימים מתקופות עתיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות שיכולות להיחשב לתקדים להלחנה אליאטורית אפשר למצוא כבר במאה ה-15, אם לא קודם, בסוגת ה"קתוליקון", שדוגמה לה היא ה-Missa cuiusvis toni של יוהנס אוקכם. סוגה מאוחרת יותר הייתה ה-Musikalisches Würfelspiel או משחק קוביות מוזיקלי, שהייתה פופולרית במאה ה-18 וראשית המאה ה-19. (משחק קוביות כזה מיוחס לוולפגנג אמדאוס מוצרט.) המשחקים האלה היו בנויים מרצף של תיבות מוזיקליות, שלכל אחת מהן היו כמה גרסאות אפשריות, ונוהל לבחירת הרצף המדויק, מבוסס על הטלת מספר קוביות (בהמר 1967, 9-47)

שימוש מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מוזיקה של שינויים" מאת המלחין האמריקאי ג'ון קייג' (1951) היא היצירה הראשונה, שנוצרה ברובה הגדול באמצעות נהלי אקראי (רנדל 2002, 17), אם כי זו בדיוק הסיבה לכך, שאי-הקביעות שלו שונה בטיבה מן המושג של מאייר-אפלר.

המלחין הצרפתי פייר בולז היה אחראי במידה רבה להקניית פופולריות למונח, כשהשתמש בו לתיאור יצירות, המעניקות למבצע חירויות מסוימות ביחס לעריכה ברצף ולחזרה על פרקים, גישה שהחלוץ לה היה המלחין והתאורטיקאי האמריקאי, איש האוואנגרד הנרי קואל ב"קוורטט המוזאיקה" שלו (רביעיית מיתרים מס' 3, 1935). מלחין אחר, שדרן הרדיו והמוזיקולוג הצרפתי פייר שפר פיתח את המונח jeu ("משחק" בצרפתית) כמתייחס לטכניקה, המאפשרת כניסה של צלילים אקראיים ליצירה מוזיקלית.[1]

דוגמאות מוקדמות למוזיקה אליאטורית כוללות את הקטע ה-XI מתוך "קטעים לפסנתר" (Klavierstücke) של שטוקהאוזן, שבו יש 19 יסודות המבוצעים ברצפים משתנים; כמה יצירות תזמורתיות של ויטולד לוטוסלבסקי משנת 1959 ואילך), המכילות פסקארות שתוכנן המוזיקלי איננו מוכתב במדויק (לוטוסלבסקי מכנה זאת "אד ליביטום"); ובכמה יצירות של קז'ישטוף פנדרצקי חזרה מהירה על רצפים אופייניים יוצרת רושם של תנודה בצליל.

הסימפוניה הראשונה של אלפרד שניטקה עושה שימוש בטכניקות אליאטוריות כאחת ממספר גישות ל"כאוס" של החיים במאה ה-20.

"צורה פתוחה" במוזיקת מקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורה פתוחה הוא מונח המשמש לעתים לצורות מוזיקליות ניידות או רב-ערכיות, שבהן סדר הפרקים או הקטעים איננו קבוע או נתון להחלטת המבצע. רומן האובנשטוק-רמתי חיבר סדרה של "מוביילים" רבי-השפעה, כגון "אינטרפולציה" (1958).

עם זאת, "צורה פתוחה" במוזיקה משמשת גם במובן שהוגדר על ידי המומחה לתולדות האמנות היינריך ולפלין ("רנסאנס ובארוק" 1888) במשמכות של יצירה שהינה בלתי-מושלמת ביסודה, מייצגת פעילות לא גמורה, או מכוונת כלפי חוץ. במובן זה, "צורה ניידת" יכולה להיות או "פתוחה" או "סגורה". דוגמה ליצירה מוזיקלית ניידת סגורה היא Momente של האובנשטוק-רמתי (1962-64/69). יצירתו של טרי ריילי "בדו מז'ור" (1964) חוברה ב-53 רצפים קצרים; כל חבר בהרכב יכול לחזור על רצף נתון כמה פעמים שהוא רוצה בכך לפני שהוא ממשיך לרצף הבא (בדומה ל"איוושת רוח" של הובהאנס, אבל במפעם קבוע), כך שכל ביצוע וביצוע של "בדו מז'ור" הוא יחיד במינו אם כי הוא מהווה, בשל המהלך הכולל הקבוע, צורה סגורה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Konrad Boehmer. 1967. Zur Theorie der offenen Form in der neuen Musik. Darmstadt: Edition Tonos. (Second printing 1988.)
  • Lieberman, David. 2006. "Game Enhanced Music Manuscript." In GRAPHITE '06: Proceedings of the 4th International Conference on Computer Graphics and Interactive Techniques in Australasia and South East Asia, Kuala Lumpur (Malaysia), November 29–December 2, 2006, edited by Y. T. Lee, Siti Mariyam Shamsuddin, Diego Gutierrez, and Norhaida Mohd Suaib, 245–50. New York: ACM Press. ISBN 1-59593-564-9
  • Werner Meyer-Eppler|Meyer-Eppler, Werner. 1957. "Statistic and Psychologic Problems of Sound", translated by Alexander Goehr. Die Reihe 1 ("Electronic Music"): 55–61. Original German edition, 1955, as "Statistische und psychologische Klangprobleme", Die Reihe 1 ("Elektronische Musik"): 22–28.
  • Prendergast, Mark J. 2000. The Ambient Century: from Mahler to Trance: The Evolution of Sound in the Electronic Age. London: Bloomsbury. ISBN 0747542139
  • Randel, Don Michael. 2002. The Harvard Concise Dictionary of Music and Musicians. ISBN 0-674-00978-9.
  • Stone, Susan. 2005. "The Barrons: Forgotten Pioneers of Electronic Music", NPR Music (7 February). (Accessed 23 September 2008)
  • Heinrich Wölfflin|Wölfflin, Heinrich. 1888. Renaissance und Barock: Eine Untersuchung über Wesen und Entstehung der Barockstils in Italien. Munich: T. Ackermann. English edition: Renaissance and Baroque. Translated by Kathrin Simon, with an introduction by Peter Murray. London: Collins, 1964; Ithaca: Cornell University Press, 1967.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]