קרלהיינץ שטוקהאוזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרלהיינץ שטוקהאוזן
Karlheinz Stockhausen
לידה 22 באוגוסט 1928
מודראת, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה
פטירה 5 בדצמבר 2007 (בגיל 79)
קירטן, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה
מקום קבורה Waldfriedhof Kürten עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1951 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר הגבוה למוזיקה וריקוד בקלן, אוניברסיטת בון עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם מוזיקה קלאסית של המאה ה-20 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, מוזיקה אליאטורית, מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה קאמרית, סריאליזם, מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה אקספרימנטלית, מוזיק קונקרט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים דויטשה גרמופון עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Doris Stockhausen (29 בדצמבר 19511965)
Mary Bauermeister (3 באפריל 19671972) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Suja Stockhausen, Majella Stockhausen, Julika Stockhausen, מרקוס שטוקהאוזן, Christel Stockhausen, סיימון שטוקהאוזן עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1974)
  • פרס ארנסט פון סימנס (1986)
  • פרס בך של העיר החופשית של המבורג (1995)
  • מסדר ההצטיינות של נורדריין-וסטפאליה (1992)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
www.karlheinzstockhausen.org
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרלהיינץ שטוקהאוזן (Karlheinz Stockhausen)‏ (22 באוגוסט 19285 בדצמבר 2007) היה מלחין גרמני מודרני שהתמקד במוזיקה אלקטרונית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגיל 7 גדל שטוקהאוזן באלטנבורג, שם החל ללמוד נגינה בפסנתר מנגן העוגב הפרוטסטנטי בקתדרלה של אלטנבורג, פרנץ יוזף קלוט. הוא למד חינוך מוזיקלי ופסנתר בבית הספר הגבוה למוזיקה בקלן ומוזיקולוגיה, פילוסופיה ובלשנות גרמנית באוניברסיטת קלן (1947-1951). בתקופת לימודיו עבד למחייתו כפסנתרן בארים ושוליה לקוסם נודד. הוא רכש אומנם ידע ברמה המקובלת בהרמוניה וקונטרפונקט אצל הרמן שרדר, אבל רק ב-1950 פיתח עניין ממשי בהלחנה והתקבל בסוף השנה לשיעוריו של המלחין השווייצרי פרנק מרטן, שהחל אז בכהונה בת שבע שנים בקלן.

ב-1952-53 למד בפריז אצל אוליבייה מסייאן ואצל דריוס מיו ובמרץ 1953 עזב את פריז לעבוד כעוזרו של הרברט איימרט באולפן החדש למוזיקה אלקטרונית בקלן וב-1962 תפס את מקומו של איימרט כמנהל האולפן. בשנים 1954 עד 1956 למד פונטיקה, אקוסטיקה ותאוריית המידע אצל ורנר מאייר-אפלר באוניברסיטת בון. מ-1955 עד 1962 הוציא יחד עם איימרט את כתב העת רב ההשפעה Die Reihe ("השורה").

עם תום לימודיו החל בניסיונות רציניים להפיק צלילים אלקטרונים חדשים, על ידי עיוות קולות ורעשים. לצורך העלאת המוזיקה שלו על תווים היה צריך לשנות את רישום התווים המקובל (החמשה) ופרטיטורת המוזיקה שלו נראית יותר כרישום של מיכשור חשמלי.

בשנת 1958 הכריז מסייאן עליו ועל פייר בולז כמבשרי העתיד (כמו שמאהלר אמר בשעתו על שנברג), ושטוקהאוזן אכן הוציא לפועל את הדברים, שאחרים הסתפקו בהטפה להם. בעוד אולפנים אלקטרוניים אחרים הפיקו בעיקר רעשים, שריקות וחריקות שונות, שטוקהאוזן הפיק צלילים תרבותיים ומרתקים. ביצירתו "שירת נעורים", ששודרה לראשונה בשנת 1956, עובר קולו של נער מקהלה אפנונים ושינויים על רקע פס אלקטרוני מקביל, כך שהצליל האלקטרוני דומה לקול אדם ולהפך. הטקסט לקוח מספר דניאל ומשקף את הרגשת המלחין כאיש צעיר בכבשן בוער באש.

ארתור רובינשטיין הסתייג מאסכולת בולז-שטוקהאוזן, ואמר, אחרי מלחמת העולם השנייה:

אפשר שאינני מבין ללבם, כי אני זקן והם צעירים. אך השמיעה שלי טובה ואוזני אומרות לי, שהם מתעללים בכלי המוזיקה המופלאים שפיתחה האנושות במשך מאות בשנים. הם יורקים בכינור ובועטים בפסנתר. ואותי זה מקומם, כי אני מעריץ את כלי הנגינה. אם הכלים הישנים שלנו אינם מוצאים חן בעיניכם, מדוע אינכם מבצעים את המוזיקה החדשה שלכם בכלים חדשים?

"הפילהרמונית", מיכאל אוהד, עמ' 79

אופיו היה קשה והיו חניכים שנטשו אותו משום שלא יכלו לשאת את יוהרתו וביטחונו המוחלט בצדקתו, תמיד ובכל מצב. בשנותיו האחרונות מינה את עצמו למוציא לאור של יצירותיו ותבע בעלות על כל תמונה בעיתון ועל כל ריאיון מוקלט שלו. התנהגות כזאת לא הייתה נסבלת אצל שום מלחין אחר, אבל הישגיו הראשוניים היו גבוהים כל כך, שמוזיקאים מתקדמים קיוו, שאם יניחו לו להתקדם בדרכו הוא ללא ביקורת, יחולל פריצת דרך נוספת.

ביצירה "קבוצות" (1959) פיצל את התזמורת הסימפונית לשלוש קבוצות, שמוקמו בחלקים שונים של האולם, כל קבוצה ומנצח מיוחד לה. את הרעיון הזה נטל מסימפוניית התחייה של מאהלר, אבל פיתח אותו הרבה מעבר לכך, לפי מה שהתאים, לדעתו, למאזין המודרני. בהמשך יצר את "מיקרופוניה 1" (1964), ששולבה בה אלקטרוניקה חיה ובה "ניגנו במיקרופון כמו בכלי מוזיקלי", בין שאר הכלים.

ב"מנטרה" לשני פסנתרנים (1970) חזר שטוקהאוזן למלודיה פשוטה של 13 תווים, המתקבצים כל פעם מחדש באופן סדרתי ב-13 מחזורים היפנוטיים. דגש מיוחד מציין כל אחד מהתווים - סטקטו, טרמולו וכן הלאה. שנינות ושמחת חיים מאפיינים את היצירה, הנחשבת לפסגת חידושיו של שטוקהאוזן.

מראשית שנות ה-70' ריכז שטוקהאוזן את מרצו ב"אור", מחזור של שבע אופרות, שכל אחד מהם מייצג אחד מימות השבוע. שטוקהאוזן סבר, כי בעתיד "ימצאו המלחינים, שהרבה יותר מעניין לכתוב יצירה אחת לאורך חיים שלמים ולשלב כל דבר שהם עושים", דברים הנושאים רמז ברור לוגנר. אבל אף לא אחד מחלקי המחזור לא נחל הצלחה והמחזור תואר, גם בפי מעריצי שטוקהאוזן, כ"הצגה של אגומניה כבירה", שהאחראי לה לא יוכל להפריד את שמו מן הטיפשות חסרת הבושה שבה.

התגובות למוזיקה של שטוקהאוזן היו מעורבות. אופייה הייחודי התקבל לפעמים בהרמת גבה במקרה הקל ובשערוריה במקרה הקיצוני. תרמו לכך גם ההוראות שנלוו ליצירותיו כגון: על המקהלה שמלווה את הלחן להשמיע קולות צורמים, לחרוק בשיניים, להשמיע קולות נביחה, להקיש בכלי צעצוע ועוד הוראות מוזרות שיצרו רושם שהמלחין מהתל בשומעיו. עם זאת, מוזיקאים רבים הכירו בכישרונו של שטוקהאוזן וציינו אותו כמקור להשראה, ביניהם קרפטוורק, מיילס דייוויס, צ'ארלס מינגוס, הרבי הנקוק, פרנק זאפה, ביורק, חלוצות הקראוטרוק כמו פאוסט, נוי!, טנג'רין דרים ולהקת Can שחבריה ארמין שמידט והולגר צ'וקאי, היו לתלמידיו, ואף הביטלס שאף צירפו את תמונתו לעטיפה המפורסמת של אלבומם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.

בין יצירותיו:

  • "משחק הצלב"
  • "קונטראפונקטים"
  • "יצירה קאמרית לעשרה כלים"
  • "שירת הילדים"

ביצירה האחרונה במקום שירה אנושית נעשה סינתוז של קול אנושי, כשהמלחין דורש שהיצירה תושמע בו זמנית לתוך חמישה רמקולים, כדי שהמאזינים יקבלו אפקט רב-סטראופוני. פרויקט מסובך נוסף שהגה היה "רביעיית ההליקופטר"(אנ'), אשר לשם ביצועה הועלו ארבעה חברי רביעיית מיתרים לארבעה מסוקים שונים המצוידים במסך טלוויזיה וקשר תמונה וקול ביניהם. במהלך הטיסה ניגנו את הרביעייה שכתב, תוך כדי קשר עין ואוזן דרך מסכי הטלוויזיה.

שטוקהאוזן העלה את חידושיו בספרו שיצא בשנת 1978 בשם "על המוזיקה האלקטרונית והאינסטרומנטלית".

נפטר ב-5 בדצמבר 2007.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, הוצאת לדורי, 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרלהיינץ שטוקהאוזן בוויקישיתוף