מטוס יירוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסוחוי Su-15, מטוס יירוט רוסי כבד שהיה מטוס היירוט העיקרי של ברית המועצות בשנות ה-1960-1980.

מטוס יירוט הוא סוג של מטוס קרב שתוכנן במיוחד לטובת ביצוע יירוט אווירי בשביל למנוע ממטוסי האויב מלבצע את משימתם. המושג מתייחס בעיקר למטוסי יירוט סילוניים שיוצרו בשנות ה-1950 ועד שנות ה-1980, לאחר תקופה זאת מטוסי קרב רב משימתיים החליפו את מטוסי היירוט בתפקידי הגנה אווירית במרבית חילות האוויר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסות היירוט הייעודיות הראשונות הוקמו על ידי גיס התעופה המלכותי במלחמת העולם הראשונה במטרה להגן על לונדון ממתקפות על ידי ספינות אוויר גרמניות ומאוחר יותר גם מטוסי הפצצה מוקדמים. התראה קצרה וביצועים נחותים הקשו מאוד על מטוסי היירוט שהצלחותיהם במלחמה היו מעטות. המגמה הזאת המשיכה גם זמן מה לאחר סיום המלחמה, מה שיצר את הסברה שלא ניתן לעצור ביעילות מבנים של מטוסי הפצצה. עם זאת, לקראת מלחמת העולם השנייה המצאת המכ"ם שנתן התראה מוקדמת יותר וכן עלייה ניכרת בביצועי מטוסי הקרב שאפשרו טיפוס מהיר יותר לגובה, אזנו את הכוחות.

עד סוף מלחמת העולם השנייה מעטים ממטוסי הקרב תוכננו כמטוסי יירוט ייעודיים ורובם היו התאמות של מטוסים כבדים יחסית ליירוט בתנאי לילה וחושך, כאשר יירוט יום התבצע לרוב על ידי מטוסי קרב סדרתיים רגילים. הלופטוואפה ייצר והשתמש במספר כלי טיס ייחודיים שתפקידם הבלעדי היה יירוט מטוסי הפצצה מערביים כגון המסרשמיט Me 163.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מטוסי קרב סילוניים החלו להחליף את מטוסי הבוכנה. במלחמת קוריאה מטוסי מיג-15 רוסים וסינים שטסו מאדמות סין והגנו על אזור אווירי צר שכונה "סמטת המיגים", נהנו מעליונות כמעט מוחלטת בביצועים מול מרבית המטוסים של כוחות האו"ם והצליחו להסב אבידות חמורות על מטוסי התקיפה וההפצצה. מטוסי ההפצצה הכבדים חוו אבידות חמורות עד כדי כך עד שהם הפסיקו לטוס ביום מעל "סמטת המיגים". רק כאשר מטוסי ה-F-86 סייבר האמריקאיים הגיעו לזירה במספרים משמעותיים, יכלו כוחות האו"ם להשיג עליונות אווירית. באותה התקופה גם חל שינוי מהותי בתפיסת הלוחמה המודרנית. במלחמה הבאה, על פי ההשערה, מבני ענק של מפציצים כבדים יתקפו את האדמות של המדינות היריבות בעזרת כלי נשק גרעיניים. הגנה ממטוסים אלו דרשו פיתוח של מטוסי יירוט ייעודיים שעל ידי טיפוס מהיר, התראה מוקדמת והכוונה מגורם בקרה קרקעי יכלו להגיע למפציצים טרם הגעתם למטרתם ובתקווה למנוע מהם לבצע את משימתם. טילי המכ"ם שפותחו מעט מאוחר יותר אפשרו יירוט של מטרות גדולות במרחקים של מעבר לטווח הראיה (BVR).

במערב דוקטרינת היירוט הפכה למרכזית בפעולה של חילות האוויר עד כדי הזנחה של הכשרה לקרבות אוויר ופיתוח מטוסי קרב בעלי ביצועים שמתאימים למשימות יירוט ולא לעליונות אווירית (בעיקר במטוסי הקרב מהדור השני והשלישי) כגון ה-F-4 פנטום שבדגמיו המוקדמים הושמט התותח. הסובייטים שהיו צריכים להגן על שטח אווירי עצום וכן על כל אזור סיביר שמטוסי הפצצה של האויב יכלו לתקוף בקלות על ידי חציית החוג הארקטי פיתחו שורה של מטוסי יירוט כבדים להגנה אזורית והחזיקו במערך הגנה האווירית הגדול בעולם.

מלחמת וייטנאם היוותה קרקע לניסוי ובחינת הדוקטרינות ומטוסי הקרב שיוצרו לאחר מלחמת קוריאה. המערב מצא שמטוסי היירוט הייעודיים היו נחותים למטוסי הקרב הקלים מייצור ברית המועצות מבחינת כושר תמרון וכלי נשק, כאשר הייתה הגבלה בשימוש בטילי מכ"ם מעבר לשדה הראייה וטילי החום הוכחו כלא אמינים מספיק. כמו כן במשך המלחמה מטוסים אמריקאיים רבים הותאמו ליכולת רב משימתית בשביל למלא את הדרישה ליכולות תקיפה ועקב מיעוט מטוסי קרב של האויב. לאחר המלחמה פיתוח מטוסי יירוט ייעודיים פסק במערב ומטוסי הקרב הרב משימתיים ממלאים את הנישה הזאת כיום ברוב חילות האוויר.

רשימת מטוסי יירוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי יירוט מערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי יירוט של הגוש המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי יירוט נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]