משפטי פראג

קובץ:Prague trials.jpg

מתוך משפטי פראג

משפטי פראג הם סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג, בירת צ'כוסלובקיה. המשפטים נערכו בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו בארצות הגוש הקומוניסטי.

ארבעה עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד עשר יהודים, שהבולט שבהם הוא רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה (המשפטים קרויים לעתים על־שמו, משפט סלנסקי). המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952 ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.

סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטואיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.

ב-27 בנובמבר 1952, אחד עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי, וולדימיר קלמנטיס, נידונו למוות וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין. שני ישראלים, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, שהגיעו לפראג נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שמשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נדונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקאי. באותו זמן, ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נדון למאסר עולם, ומרדכי אורן נידון לעשרים שנות מאסר. אורנשטיין שוחרר בשנת 1954 ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג. בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.

בישראל התייחס רוב הציבור מהתחלה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי), הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי הבנה שיש לתקן והיו שגינו את המשפט אך בקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם.

משפטי פראג נחשבים כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין כנגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948-1953, והתרחש בין משפט הסופרים למשפט הרופאים.

דרמטיזציה של משפטי פראג נעשתה בסרטו של הבמאי קוסטה גברס, "ההודאה" (L'Aveu), בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה. הסרט התבסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי ארתור לונדון, מניצולי המשפטים.

קישורים חיצוניים

• יהודה ליטני, מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?, באתר הארץ, 21.12.2007
• חיים גורי, ארבע הערות, באתר הארץ, 11.1.08 - הסתייגות של גורי מאחדים מהפרטים שהופיעו במאמרו של ליטני.