איקונוגרפיה

לוקאס הקדוש בדמות צייר (1608), ציור מאת אל גרקו. על פי המסורת הנוצרית נחשב לוקאס הקדוש לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם ישו.

איקונוגרפיה (הַסְמָלָה חָזוּתִית על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית) (מיוונית: εικόνα - דימוי, דמות; γραφή - כתיבה) הוא מחקר הסמלים, הדימויים ואופני התיאור באמנויות השונות בתקופה מסוימת. לעיתים מתמקד המחקר בסמלים של אמן יחידני. האיקונוגרפיה מהווה חלק מרכזי בחקר תולדות האמנות ומהווה את אחת השיטות לניתוח יצירה אמנותית ולתאור ההיסטוריה של אמנות. חקר האיקונוגרפיה מתבצע לרוב אל מול מקורות אחרים כגון ספרות, או מקורות היסטוריים.

האיקונוגרפיה הנוצרית כוללת מילון חזותי של סמלים המציינים אישים ומאורעות שונים מכתבי הקודש ומן המסורת. לפי מילון זה לכל דמות יש אטריבוט אחד או יותר, כלומר מנח גופני מסוים (כריעה, הנפת יד), חפץ מסוים (פרח, צלב, טבעת, חרב, גולגולת וכדומה) או דמות-לווי (מלאך, ילד, קבצן) המאפיינים את הדמות או את ההקשר הספרותי ומאפשרים לזהות אותם באופן מיידי. כך יכולים גם אנלפביתים "לקרוא" ציורים ולהבין את הסיפור אותו הם מתארים.

באמנות ימי הביניים למשל, מהווים תאורים מן הברית החדשה מקור איקונוגרפי ליצירות אמנות שונות. גם תיאור דמות באמצעות אופן תיאורו של בגד או אביזר ביצירה הם חלק מתחום האיקונוגרפיה כך לדוגמה באמנות הנוצרית, מסמל הבגד הכחול והאדום של מריה, אם ישו, את השילוב בין רוחניות לבין גשמיות. דוגמה נוספת למחקר איקונולוגי ניתן למצוא בסוגת הציור ואניטאס. לשם הבנת סוגה זו יש להבין את המקורות התאולוגיים הנוצריים שעיצבו את היחס אל המוות בתרבות הנוצרית.

ראו גם

• איקונין

לקריאה נוספת

• פנובסקי, אירווין, "איקונוגרפיה ואיקונולוגיה - הקדמה", בתוך: ז. עמישי-מייזליש, מבוא כללי לתולדות האמנות, הוצאת אקדמון, ירושלים, 1976
• (תרגום נוסף לאותו הטקסט) פאנופסקי, ארווין, איקונוגרפיה ואיקונולוגיה: מבוא לחקר אמנות הרנסאנס, תרגם אביעד שטיר, בתוך: המדרשה, גיליון 12, סתיו 2009.