הברית החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (יוונית: Η Καινή Διαθήκη) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה הברית הישנה והוא כולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים. הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו, כמו גם את חייו ופועלו של יוחנן המטביל. ספר נוסף, "מעשי השליחים" מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים עשר השליחים. כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

שמו של הקובץ ומעמדו בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של מהדורת ארסמוס מרוטרדם של הברית החדשה, מ-1516

שמו של הקובץ מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית בין האל לבין עם ישראל בהר סיני הוחלפה מפני שעם ישראל לא עמד בברית סיני. בתאולוגיה הנוצרית מבססים את האמונה הזאת על הכתוב בספר ירמיהו:

Cquote2.svg

הִנֵּה יָמִים בָּאִים (...) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (...)

Cquote3.svg
ספר ירמיהו, ל"א, ל'-ל"ב

הנוצרים רואים ב"ברית הישנה" (ספרי המקרא המרכיבים את התנ"ך) מעין מבוא ל"ברית החדשה". לפי הפרשנות המקובלת ברוב הכנסיות הנוצריות, ה"ברית הישנה" כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו, וכן טעמים וצידוקים לצורך ב"ברית חדשה" שתחליף את הברית של מעמד הר סיני. ספרי הברית החדשה עצמם מביאים ציטוטים מן הברית הישנה כדי להסביר אירועים בחייו של ישו.

שפת הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העותק הקדום ביותר של הברית החדשה בגרסתה הקאנונית כתוב ביוונית. אף על-פי כן, היסטוריונים ופילולוגים סבורים שרק חלק מספרי הברית החדשה נכתבו במקורם ביוונית, וכי חלקם האחר תורגם מעברית או מארמית. נמצאו גם אוונגליונים קדומים (פרוטו-אוונגליונים) שנכתבו בשפה הקופטית, אולם גם לגביהם קשה לדעת אם מדובר בנוסח מקורי או בתרגום. סביב שנת 400 לספירה, תרגם הירונימוס את כל כתבי הקודש הנוצריים ללטינית מעברית או מארמית (ספרי "הברית הישנה") ומיוונית ("הברית החדשה"). התרגום של הירונימוס נחשב במשך מאות שנים לתרגום המוסמך המוכר על ידי האפיפיור ברומא, אולם ב-1530 תרגם מרטין לותר את כתבי הקודש של הנצרות לגרמנית. זה היה אחד הגורמים לפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים. במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, עד שבמועצת הוותיקן השנייה בשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית.


ספרי הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאתיים השנים הראשונות של הנצרות נוספו ונגרעו ספרים מהקאנון של הברית החדשה. כך קלמנס הראשון ציין שמונה ספרים מהברית החדשה, איגנטיוס מאנטיוכיה (Ignatius of Antioch) הכיר 7 ספרים, הבישוף פוליקרפ הזכיר 15 ספרים, אירנאוס, תלמידו של פוליקרפוס, הזכיר 21 ספרים, היפולטוס (Hippolytus of Rome) מנה כ- 22 ספרים, ובמספר ועידות כנסייתיות במאות ה-3 וה-4 נקבע כי מספר הספרים הנכללים בקאנון יהיה 27.

הבשורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בשורות

את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות - חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו:

אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן. הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. לוקס ומתי כנראה הסתמכו על מרקוס בכתיבת הבשורות שלהם, כ-80% מהדברים הכתובים בבשורה על פי מרקוס מופיעים בבשורה על פי מתי וכ-65% בבשורה על פי לוקס. במחקר מקובל לחשוב כי הסתמכו גם על מקור קדום יותר שנעלם, המבוסס על אמרות ישו. המקור העלום נקרא במחקר מסמך ה-Q (קיצור המילה הגרמנית Quelle שמשמעותה "מקור").

הבשורות נכתבו כנראה בין השנים 100-70, כאשר הבשורה על פי מרקוס היא כנראה המוקדמת מבין כולן והבשורה על פי יוחנן המאוחרת ביותר.

מעשי השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים, המתאר את מאמצי השליחים להפיץ את בשורתו של ישו. הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום - הקרבה עצמית למען השליחות. סיפורים אלו סייעו לקהילות להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול הטרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים. משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו המחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקס" ושני החיבורים פונים לאותו הנמען שלא מוזכר בשום מקום אחר, תיאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל").

איגרות פאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד וושינגטון של הברית החדשה מהמאה ה-5 לספירה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איגרות פאולוס

כן נאספו בברית החדשה כמה מאיגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות. איגרות אלו הן יסוד התאולוגיה הנוצרית, ויש שם מעין "פסקי הלכה" שעיצבו את דמותה של הנצרות. בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות המאוחרת, שבה פנו הנוצרים לא רק ליהודים, וויתרו על קיום המצוות. באגרות מתייחס פאולוס גם למצבם של הנוצרים ככת נרדפת, ומביע עמדה פסיבית קיצונית בנוגע ליחס הנוצרי לשלטון - פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית (כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ׃ וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ - אל הגלטיים, ג, 27-29). חשוב לציין כי מתוך כלל האיגרות המיוחסות לפאולוס, רק שבע איגרות מקובלות כאיגרות האותנטיות על ידי החוקרים (ושלוש שנויות במחלוקת).

אגרות שנכתבו בוודאות על ידי פאולוס:

איגרות שייחוסן שנוי במחלוקת (בקרב חוקרים):

איגרות שכנראה לא נכתבו על ידי פאולוס (ונקראות גם "איגרות הרועה", "איגרות הרועים", או "הפסטוראליות"):

איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום. הראשונה שבהן, האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, נכתבה בשנת 49, והשאר נכתבו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הראשונה (אך לא מאוחר משנת 63).

אגרות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי קובץ האגרות של פאולוס מופיעות אגרות נוספות, המכונות "האגרות הקתוליות", כלומר הכלליות, שנקראות על שם כותביהן (על-פי המסורת), ומציגות אף הן מסרים תאולוגיים:

חזון יוחנן (האפוקליפסה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזון יוחנן, הספר החותם את הברית, הוא חזון אפוקליפטי המשתמש במסורות אזוטריות מהדת היוונית והרומית. בחזון מתאר יוחנן כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים.

סיפורי הבשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של הברית החדשה משנת 1543

רקע תאולוגי והיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי האמונה הנוצרית, ישו הוא בנו של אלהים וביטוי של אלהים עצמו, שהתגשם בבשר והיה לאדם, כדי להקריב עצמו למען האנושות ולגאול אותה. רק קורבן גדול זה, טוענים הנוצרים, יכול לשחרר את האדם מן החטא הקדמון. אך רוב הבשורות מתארות את סיפורו של ישו כאדם.

מהברית החדשה עצמה ומעדויות היסטוריות (בעיקר ספריו של יוסף בן מתתיהו) אנו למדים כי ישו פעל בתקופה של משבר חברתי ופוליטי קשה ביהודה. ראשיתה של התקופה בעלייתו של הורדוס, המלך העצמאי דה-פקטו האחרון, ששלט בחסות האימפריה הרומית, ואשר נתקל באופוזיציה קשה מצד קבוצות שונות ביהודה. יורשיו של הורדוס לא החזיקו מעמד בשלטון, כך שממלכת יהודה נפלה, והפכה לפרובינקיה רומית. סמכויות השלטון שהיו בידי היהודים הועברו לידי נציבים רומיים, אשר נקטו לעתים יד קשה, והטילו מסים כבדים. בנוסף, הגיעה לשיאה היריבות בין קבוצת הצדוקים, אנשי המקדש, לבין קבוצת הפרושים. קבוצות נוספות, כמו האיסיים התארגנו והטיפו לשינויים חברתיים ודתיים. שיאו של המשבר היה המרד הגדול שנכשל והביא לחורבן ירושלים ובית המקדש. מהתיאורים בברית החדשה נראה כי ישו פעל בתחילה כמנהיג של אחת הקבוצות ביהודה שקראו לשינויים חברתיים ודתיים. הברית החדשה מזכירה את ישו כצאצא של בית דוד, אך אזכור זה מופיע רק ברבדים המאוחרים שנכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים. על-פי המחקר כיום הנטייה היא לייחס את מקום הולדתו של ישו לבית לחם הגלילית, ולא זו אשר ביהודה. היחוס לבית לחם שביהודה נעשה מאוחר יותר על מנת שתהיה ראיה לכך שישו הוא אכן בית דוד. יש חוקרים הגורסים כי ישו השתייך בשלב זה או אחר של חייו לקבוצת האיסיים, אולם אין לכך הוכחה חד-משמעית. הדים לתפיסה כי המשיח הגואל ימות ויקום לתחיה מחודשת מופיעים כבר אצל כת מגילות ים המלח, שבהם מיוחסות תכונות אלו למנהיגם הרוחני "מורה הצדק".

יוחנן המטביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי המסופר בברית החדשה, אחד המטיפים הבולטים ביהודה של הימים ההם היה יוחנן המטביל, שפעל באזור יריחו ובמדבר יהודה וקרא ליהודים לטבול בנהר הירדן. הוא טען שהטבילה בנהר תטהר אותם מחטאיהם, וכשכולם יהיו טהורים, תבוא הגאולה. הוא כינה את הגאולה "מלכות השמים". בברית החדשה מסופר כי ישו היה אחד מאלה שנענו לקריאה, ובאו להיטבל בירדן בידי יוחנן המטביל, וכי יוחנן המטביל זיהה כי הוא אינו אדם רגיל, אלא מבשר הגאולה.

לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על לידתו של ישו מספרים האוונגליונים, כי הוא נולד בבית לחם למרים (מריה) וליוסף הנגר, וגדל בנצרת שבגליל. באוונגיליון של מתי נכתב כי מרים לא הרתה ליוסף, אלא התעברה מרוח הקודש, וכי הדבר נאמר ליוסף בחזון שראה בחלומו. דברים אלה משמשים בסיס בתאולוגיה הנוצרית לאמונה כי ישו הוא בן האלוהים. מרים, לפיכך, ילדה את ישו כשהיא טהורה, כלומר ללא הזדקקות ל"חטא הקדמון". לעניין זה חשיבות רבה בתאולוגיה הנוצרית. עוד מספרים האוונגליונים, כי בילדותו לא התבלט ישו, אך בנעוריו הפליא את סובביו בידיעותיו בתורה, ובגיל 30 בערך התקרב לעולם הרוח. לאחר שיוחנן המטביל הטביל אותו בירדן, החל ישו לנדוד בכפרים שבגליל ולבשר על הגאולה הקרובה, ואף יצא למדבר לתענית ולעימות עם השטן. עוד מסופר ב"ברית החדשה" כי ישו עשה מעשי נסים שונים: ריפא חולים, החיה מתים, הלך על פני המים והפך מזון מועט לארוחה לרבים. הוא הטיף לאנשים שהתקבצו סביבו לשפר את התנהגותם כדי לקרב את בואה של "מלכות שמיים". להבדיל ממטיפים אחרים, ישו פנה דווקא לנידחי החברה - העניים, הזונות והמוכסים - וטען שדווקא הסובלים בעולם הזה הם שיזכו לגמול בעולם הבא.

הבשורה של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח תלמידו של ישו, פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, התפתחה ביהדות הפרושית, ואחריה ביהדות התלמודית, גישה הגורסת כי המעשה קודם לאמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות. רעיון הגמול בעולם הבא מופיע בברית החדשה, מפי ישו, בגרסה קיצונית יותר מזו שהתפתחה ביהדות במאות הראשונות לספירה. ישו טען במפורש שהאל התכוון ליצור עולם שבו "צדיק ורע לו". בדרשה על ההר, הדרשה הגדולה של ישו, הוא קרא לתלמידיו לדחות את העולם הזה ולכוון את מעייניהם לעולם הבא. הסבל, גרס ישו, הוא המקרב את האדם לגאולה.

צליבתו של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנהגה היהודית התנגדה להטפותיו של ישו, שלפי הבשורות עודד את תלמידיו לראות בו משיח. על פי הכתוב בברית החדשה, אחד מתלמידיו של ישו יהודה איש קריות בגד במורו, והסגיר אותו לידי הסנהדרין, וזו הסגירה אותו לידי השלטונות הרומיים.

ישו אסף את תלמידיו בסעודה האחרונה, שהייתה ככל הנראה סעודת החג של ערב פסח, ועל-פי המסופר, חזה את הסגרתו ואת צליבתו. התיאור בברית החדשה של האירוע הוא כדלקמן: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי 26:26-29). התאולוגיה הנוצרית גורסת כי מותו של ישו לא היה לשווא, אלא חלק מתוכנית אלהית לגאולת העולם מחטא. עם זאת, במשך מאות שנים הטילו הנוצרים על היהודים את האחריות לצליבת ישו.

ישו הובא אפוא בפני בית דין רומי, שבראשו עמד הנציב פונטיוס פילאטוס. בית הדין הרומי הרשיע את ישו כמורד ודן אותו למוות בצליבה. על-פי המסופר באוונגליונים, הציע הנציב הרומי ליהודים לחון את ישו לרגל חג הפסח, אולם הם העדיפו כי ישו ייצלב, וכי החנינה תינתן לאדם ששמו בר-אבא. על-פי המסופר, ישו נצלב על גבעת גולגתא שבירושלים, ביום שישי שחל במהלך ימי הפסח. על-פי המנהג (וגם על-פי ההלכה היהודית כיום) אין להשאיר גופת מת בירושלים, ואין לקבור בשבת, ולפיכך הורדה גופת ישו מהצלב עוד באותו יום, ונקברה בחיפזון מחוץ לעיר. ביום ראשון באו מרים המגדלית ואישה נוספת שגם שמה מרים ("מרים האחרת") לפקוד את הקבר, ועל-פי התיאור בברית החדשה, מצאו כי הגולל הוסר וכי הקבר ריק. מלאך נתגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. על-פי המסופר, ישו נפגש עם כמה מתלמידיו לאחר תחייתו, בטרם עלה לשמים.

הקאנוניזציה של הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קאנון מוסכם. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו, בשנת 397, אושר הנוסח המקובל כיום. עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר, למשל, טען שהבשורה על פי יוחנן מזויפת.

סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, והם ידועים כ"אוונגליונים אפוקריפיים" (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שנחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה (הם התגלו בנאג חמאדי שבמצרים), שמביאים ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונות בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על התרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצינות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה "הבשורה על פי תומאס" ולספר אחר שהתגלה לאחרונה ומכונה הבשורה על פי יהודה איש קריות. האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה ה-5 לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: הברית החדשה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]