מיירה ברקינרידג' (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיירה ברקינרידג'
Myra Breckinridge
Myra Breckinridge-Gore Vidal.jpg
מידע כללי
מאת גור וידאל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן, סאטירה
הוצאה
הוצאה Little, Brown
שנת הוצאה פברואר 1968 עריכת הנתון בוויקינתונים
ספר קודם Washington, D.C. עריכת הנתון בוויקינתונים
ספר הבא מיירון
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-1-125-97948-8
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיירה ברקינרידג' אנגלית: Myra Breckinridge) הוא רומן סאטירי מאת גור וידאל משנת 1968, הכתוב כיומן. המבקר דניס אלטמן תיאר אותו כ"חלק מרכזי ממתקפה תרבותית על נורמות של מגדר ומיניות, אשר סחפה את העולם המערבי בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 המוקדמות".[1] התמות המרכזיות בספר הן פמיניזם, טרנסקסואליות, ביטויים של גבריות ושל הפטריארכיה בחברה האמריקאית, וסטיות מיניות, המוצגים במתכונת של קאמפ. הספר הוא הרומן הראשון בו הדמות הראשית עוברת ניתוח לשינוי מין.[2] העלילה מתרחשת בהוליווד של שנות ה-60, ונותנת הצצה למזימות ולהתרחשויות של תעשיית הקולנוע.

הספר היה שנוי במחלוקת בשל תכניו הבוטים; המבקרים השמרנים יותר של התקופה ביטלו אותו כפורנוגרפי, בעוד קהל הקוראים מיד הפך אותו לרב-מכר עולמי. מאז, "מיירה ברקינרידג'" נחשב לקלאסיקה בחוגים מסוימים, ונכלל בספר "הקאנון המערבי" של מבקר הספרות הרולד בלום.[3] וידאל כינה את "מיירה" האהוב מבין ספריו,[4] ואף כתב לו ספר המשך, "מיירון", ב-1974.

ב-1970, הספר עובד לסרט קולנוע באותו השם, אשר זכה לבוז אוניברסלי מצופים ומבקרים.[5][6] וידאל עצמו התנער מכל קשר לסרט, וכינה אותו "בדיחה נוראית".[7]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיירה ברקינרידג' היא אישה צעירה ומושכת בת 27, היורשת את חלקו של בעלה המנוח מיירון ב"אקדמיה לשחקנים ושחקניות צעירות ושאפתניות", בשותפות עם דודו של מיירון, באק לונר. לונר הוא שחקן מערבונים בעל אופי צבעוני. הנרטיב של מיירה מתחיל בכך שהיא מתארת את עצמה כ"אישה שלא תהיה בבעלותו של אף גבר" וכבעלת מראה דומה לכוכבות הזוהר של תור הזהב ההוליוודי. באופן כללי, מיירה די אובססיבית לקולנוע ההוליוודי של שנות ה-40, ומצהירה שהספרות מתה, ושהסרטים האלו הם פאר היצירה, ואולי רק אמנות הפרסומות המתפתחת בזמנה תעלה עליהם. היא מביעה שאט נפש מבאק, המנסה להתחיל איתה ללא הרף, למרות הפרשי הגילאים והקשר המשפחתי ביניהם, ומספרת שהוא כבר לא כמו שהיה בצעירותו בסרטים, אלא הפך ל"זקן ומעורר בחילה". המחלוקות בין השניים גוברות כאשר באק מתאר את מיירון כהומו, ורומז שהוא התאבד, ושוכר שירותי בלש פרטי כדי למצוא פגם בירושה לנשל את מיירה מחלקה באקדמיה למשחק.

במהלך הסיפור מתגלות שלוש משימותיה של מיירה: הראשונה הוא פילוסופית—היא מבקשת להבנות מחדש את המושג "מגדר", ולמגר "כל זכר לגבריות מסורתית בגזע האנושי" ולהפוך את האנושות לפולימורפית. השנייה היא סנטימנטלית—היא רוצה להשלים את הספר שהתחיל מיירון על עבודתו של מבקר הקולנוע פארקר טיילר, עבודה שמשמשת כעדשה לעולם עבור מיירה, ואותה היא מצטטת ללא הרף. השלישית היא פרטקטית—היא מנסה לשמר את ירושתה. 

מיירה מלמדת באקדמיה שיעורים קבועים (יציבה ואמפתיה), אך מטרתה האמיתית היא ללמד צעירים עם שאיפות קולנועיות מה זה להיות גבר בעידן דומיננטיות נשית. מיירה בוחרת בתור הקורבן הראשון שלה את אחד "החתיכים" של האקדמיה, בחור סטרייט בשם ראסטי גודובסקי, ומבקשת להרחיקו מחברתו היפה מרי-אן פרינגל. היא מביאה את ראסטי למרפאת האקדמיה, שם היא מתעללת בו מילולית, וקושרת אותו למיטת הבדיקות. היא אונסת אותו אנאלית עם דילדו. היא מצהירה כי "להיות גבר בחברה שמנוהלת על ידי מכונות זה להיות מיותר, נספח רך לכל מה שיעיל וקשיח". היא מאמינה שלא נותר לגברים מסורתיים כל תפקיד, מכיוון שאין צורך במאבק פיזי כדי להתקיים או להתרבות.

מיירה רוצה להתנקם בגברים על התייחסותם לנשים, אך מסתבר שרודי נהנה מהשפלתו, ואכן עוזב את מרי-אן. 

מאוחר יותר, מיירה נפצעת בתאונת דרכים—והסיפור מתהפך. מתברר שמיירה היא-היא מיירון, ושכחלק ממעברה המגדרי אף ביצעה ניתוחים לשינוי מין. כתוצאה מהתאונה, היא נאלצת להסיר את השתלים בחזה וגם מפסיקה לקחת הורמונים, ופתאום הגוף שלה מתחיל להיראות שוב זכרי. מיירה מחליטה לחזור להיות מיירון. עכשיו, כזכר סריס, מיירון מחליט להתמסד ביחסים עם מרי-אן.

עלילות משנה בספר סובבות בדס"מ וסטיות מיניות, צריכת סמים, וכן המערבולת של תעשיות המוזיקה והקולנוע.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Altman, Dennis. Gore Vidal's America. Cambridge, UK: Polity Press, 2005. p. 132.
  2. ^ Miller, Edmund. "Vidal, Gore (1925–2012)". glbtq.com. 
  3. ^ Bloom, Harold. The Western Canon: The Books and School of the Ages. New York: Harcourt Brace, 1994. P. 534.
  4. ^ Summers, Claude J. (1 באוגוסט 2012). "In Memoriam: Gore Vidal (1925–2012)". glbtq.com. 
  5. ^ Hadleigh, Boze (2001). The Lavender Screen: The Gay and Lesbian Films : Their Stars, Makers, Characters, and Critics. Citadel Press. עמ' 108. ISBN 0-8065-2199-6. 
  6. ^ "Cinema: Some Sort of Nadir". Time magazine. 6 ביולי 1970. 
  7. ^ Hoberman, J.; Rosenbaum, Jonathan (1991). Midnight Movies. Da Capo Press. עמ' 268. ISBN 0-306-80433-6.