הרולד בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרולד בלום
Harold Bloom
אין תמונה חופשית
לידה 11 ביולי 1930 (בן 88)
הברונקס, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
עיסוק מבקר ספרות, סופר
לאום אמריקאי
מקום לימודים אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קורנל, תיכון הברונקס למדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה ביקורת ספרות, דת
זרם ספרותי אסתטיציזם, רומנטיקה
פרסים מלגת גוגנהיים, פרס עמיתי מקארתור
שנות פעילות 1959
הושפע מ נורת'רופ פריי, ראלף וולדו אמרסון, סמואל ג'ונסון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרולד בלוםאנגלית: Harold Bloom, נולד ב-11 ביולי 1930 בניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית) הוא מבקר ספרות וסופר, פרופסור סטרלינג למדעי הרוח באוניברסיטת ייל. פרסם מעל 20 ספרים בנושא ביקורת ספרות, וכן ספרים העוסקים בדת ונובלה אחת. ספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות. נודע בשל ההגנה שלו על הרכב הקאנון הספרותי המערבי. בלום הוא יהודי-אמריקאי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלום נולד ברובע הברונקס בניו יורק, למשפחה יהודית אורתודוקסית-חרדית. בביתו למד יידיש ועברית ספרותית, ולימד את עצמו אנגלית בגיל 7.[1] אביו בא מאודסה ואמו מאזור בריסק דליטא. הוא האח היחיד שנשאר מתוך חמישה.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 קיבל תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת קורנל, שם למד אצל מבקר הספרות מ. ה. אברהמס. ב-1955 השלים את לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת ייל. בייל התנגד בלום לזרם הביקורת החדשה, ורבים ממאמציו היו כנגד ויליאם קורץ וימסט. מספר שנים לאחר מכן, הקדיש בלום את ספרו "The Anxiety of Influence: A Theory of Poetry" (בעברית: "חרדת ההשראה: תאוריית שירה") לווימסט. מאז 1995 חבר במחלקה לספרות אנגלית של אוניברסיטת ייל. ב-1985 הפך לעמית מקארתור. בין 1988 ל-2004 היה פרופסור לאנגלית גם באוניברסיטת ניו יורק. ב-2010 היה בין מקימי מוסד אקדמי חדש לאמנויות חופשיות בשם "רלסטון קולג'", בסוואנה, ג'ורג'יה. מאז 1958 נשוי לג'ין גולד, ולהם שני ילדים.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריו הראשונים של בלום, כולל עבודת הדוקטורט שלו, עסקו ב"הגנה" על יצירותיהם של סופרים רומנטיקנים מוקדמים כביש שלי, ייטס ו-וולאס סטיבנס מפרשנותם של הוגים נאו-נוצרים כט. ס. אליוט, בגישה וכחנית מובהקת. פרסומים אלו זכו להערכה רבה מצד קהיליית המבקרים של אותה תקופה.

תאוריית ההשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Poetic influence, as I conceive it, is a variety of melancholy or the anxiety-principle

השפעה פואטית, כפי שאני חווה אותה, נעה על הציר שבין מלנכוליה לחרדה.

ההקדמה לספרו של בלום, "Yeats"

אחרי משבר אישי שעבר בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20, התחיל בלום להתעניין יותר בכתביהם של פרויד ואמרסון, ובזרמים מחשבתיים כגנוסיס, הרמטיציזם וקבלה. הוא החל לכתוב על גישות שונות בפואטיקה, ובמיוחד על הקושי של משוררים לנכס לעצמם נקודת מבט עצמאית על שירה מבלי למחוק את השפעותיהם של אלו שקיבלו מהם השראה. גישתו של בלום גורסת את תהליך קבלת ההשראה כך:

  • המשורר קורא שירה מוקדמת לו, ומקבל השראה לכתוב שירה בעצמו;
  • ההשראה הופכת לנטירת טינה, על כך שכל מה שרצה המשורר להגיד כבר נמצא בכתביהם של קודמיו;
  • המשורר מתאכזב, כיוון שאינו יכול להיות הראשון להביע רעיון כלשהו בנושא שבו קיבל השראה מאחר;
  • כדי להתגבר על אכזבתו, המשורר מוכרח לשכנע את עצמו - במודע או שלא במודע - כי המשוררים המוקדמים טעו במשהו או נכשלו בהצגת החזון שלהם;
  • נקודת מבט זו מאפשרת למשורר להניח כי יש לו מה להוסיף למסורת השירה מעצמו.

על פי בלום, כל משורר "חזק" מקיים סוג של דו-שיח עם יצירותיהם של המשוררים שהשפיעו עליו, בסוג של יחסים אדיפליים - המשורר המאוחר, "הבן", ינסה לחקות ולתקן את יצירתו של המשורר המוקדם, "האב".[2]

כתיבה בדיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלום עסק בנושאים המוזכרים לעיל עד לשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20. בתקופה זו החל להתעניין בספרות בדיונית, ובמיוחד בעבודתו של דייוויד לינדזי ובספרו "A Voyage to Arcturus", ואף כתב לו מעין סיקוול בשם "The Flight to Lucifer", שהיה ונשאר יצירתו הבדיונית היחידה.

כתיבה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 המאוחרות התחיל לעסוק בתחום אותו כינה "ביקורת דת", וכתב על סוגות שונות בביקורת נוסח המקרא ועל הקשר שלהן לפואטיקה. כמו כן, כתב גם על היבטים ספרותיים של דמויות תנ"כיות (למשל הקשרים בין דוד, שלמה ובת שבע) ושל ההשוואה בין ישו לאלוהים, ועל היבטים ספרותיים של ההשוואה הכללית בין יהדות לנצרות.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החל לכתוב על השפעות של גנוסטיקה על הדת הפרוטסטנטית והפוסט-פרוטסטנטית בארצות הברית של אותה תקופה. לטענתו השפעות כאלו ניכרות כמעט בכל הזרמים הנוצריים, חוץ מאצל עדי יהוה. כמו כן, חזה בלום כי הזרמים המורמוניים והפנטקוסטליסטיים יחליפו את אלו הפרוטסטנטיים במיינסטרים הדתי במדינה בתוך כמה עשורים.

הקאנון המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-90 החל לכתוב על הקאנון המערבי, תחילה דרך הספר "The Western Canon: The Books and School of the Ages", שבו קיבץ 26 יוצרים מאמריקה ואירופה מהמאה ה-14 ואילך, שלדעתו מהווים את הבסיס של הקאנון ומייצגים את פסגת היצירה של תרבות המערב ושל אומותיהם. מטרה נוספת של הספר הייתה הבעת התנגדות לזרם בביקורת הספרות שייחס היבטים חברתיים להרכב הקאנון, כשהשמיעו טענות על אחידות אתנית וגזעית שלו. כותבים אלו הציעו הרכב קאנוני שונה מזה שהיה מקובל על בלום, שדחה אותן מכל וכל, וטען כי אין לייחס משמעויות חברתיות ולהכניס אפליה מתקנת לתוך הרכב הקאנון, וכי יש להכניס אליו את היצירות הטובות ביותר, ללא קשר למקורן הספציפי. לטענתו, פרשנות חברתית ליצירה ספרותית חוטאת למקור, וקריאה אידאולוגית-חברתית ביצירה ספרותית יכולה ללמד את הקורא על האידאולוגיה, אך לא על היצירה.

בנוגע לקאנוניזציה ספרותית באופן כללי, הציע בלום מודל הבוחן שייכות לקאנון לא רק על בסיס השפעה על יוצרים מאוחרים, אלא גם על בסיס מה שהוא מכנה "זרות קאנונית" (בדומה למושג הבעתה של פרויד). בספר הקדיש בלום חלק לרשימה של יצירות - מהעת העתיקה ועד היום, שנכללות או מועמדות, לדעתו, להיכלל בקאנון.

שייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלום העריך מאוד את ויליאם שייקספיר, והחשיב את יצירותיו כחלק מרכזי מהקאנון. הוא טען כי מתוך 38 מחזותיו, 24 הן יצירות מופת. בספרו מ-1998, "Shakespeare: The Invention of the Human", טוען בלום כי שייקספיר "המציא" את האנושות כפי שהיא מתקיימת היום, בכך שהציג את התכונה של בחינה עצמית (באנגלית: Self-Overhearing), הדוחפת את בני האדם לשינוי.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-21 כתב בלום מספר ספרים, שעסקו בפילוסופיה של הקריאה, ביקורת דת, ביקורת שייקספירית וגאונות. כמו כן הוציא לאור מספר אנתולוגיות. בעשור השני של המאה ה-21 כתב מספר ספרים ואף מחזות, וכן עסק בנושאי היסטוריית הספרות האמריקאית.

כותבים שזכו להערכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "קבלה וביקורת" (אנגלית: Kabbalah and Criticism) מ-1975 כתב בלום כי ארבעת המשוררים האמריקאים החשובים של זמן זה היו רוברט פן וורן, ג'יימס מריל, ג'ון אשברי ואליזבת בישופ. בשנות ה-90 של המאה ה-20 ציין בלום גם את א. ר. אמונס והנרי קול. ב-2003 אמר בלום כי ארבעת הכותבים האמריקאיים הגדולים של זמן זה הם תומאס פינצ'ון, פיליפ רות, קורמק מקארתי ודון דלילו - בהתבסס על יצירותיהם העיקריות: "הזעקה של אוסף 49", "פסטורלה אמריקנית", "בלאד מרידיאן" ו"תת-עולם", בהתאמה. כותבים קנדים שבלום ציין לטובה באופן יוצא דופן הם אן קרסון, א. פ. מוריץ וג'יי רייט.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]