מי תהום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מי תהום הם מים הנמצאים בחלל השוכן מתחת לפני האדמה. המים, מי גשמים לרוב, מחלחלים אל בטן האדמה ומגיעים אל שכבה בלתי חדירה הנקראת אקוויקלוד, מי התהום הזורמים לאיטם בתת-הקרקע אינם יכולים לחלחל דרך שכבה זו, ונוטים להצטבר מעל לאקוויקלוד (בתוך שכבת האקוויפר הרווי - שכבה הנמצאת מעל לאקוויקלוד שסופגת את המים המחלחלים פנימה).

היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של מעין השוכן מעל למאגר של מי תהום

מים עיליים (מי גשמים ונחלים) מחלחלים לתוך הקרקע, עד שהם מגיעים אל שכבה אטימה, שאינה חדירה למים, עליה הם נקווים ונאגרים. מים אלו עשויים לנבוע ולהפוך למעין (הימצאו של מעין מצביע על מאגר מי תהום מתחתיו. ולכן, זהו אחד מן האמצעים למציאת מאגרים של מי תהום).

חשיבות מי התהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי התהום מהווים כ-20% ממצבור כל המים המתוקים בעולם, שהם כ-0.61% מכל כמות המים בכדור הארץ, כולל האוקיינוסים, ומצבורי המים הקפואים, הכוללים קרחונים בהרים ובקטבים. מי התהום נשאבים על ידי האדם למטרות שתייה בעיקר, אך גם להשקיה.

שאיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מי התהום ניתן להגיע על ידי קידוח בארות בעומקים שונים. מתקן קידוח מאפשר לצינור שאיבה להגיע אל המאגר ולמדוד את גובהו ונפחו של המאגר ובכך, לקבוע את כמות וקצב השאיבה. לאחר השאיבה, המים עוברים תהליך של בדיקה במעבדות המוכיחות כי המים לא מכילים מזהמים ורעלנים ומתאימים לצריכה. שאיבת יתר של מי תהום עלולה לדלדל את מצב האזור עד למצב של ייבוש או קריסת חלקות אדמה כלפי פנים. כמו כן שאיבה יתרה עלולה לגרום להמלחת מי תהום, סכנה האורבת למאגר מי תהום שנגרמת משאיבת יתר של מי המאגר, פעולה הגורמת להמלחת המים, עד כדי חוסר יכולת להשתמש בהם לשתייה או להשקיה.

זיהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהום הוא המקור הבעייתי ביותר לאחר שאיבות יתר של מי תהום. רעלים המשוחררים לאדמה עלולים לחלחל אל מאגר מי תהום ובכך, לזהמו ולהפוך את שתיית המים למסוכנת. קיימים מספר מזהמים של מי תהום:

  • זיהום שנוצר בידי האנושות:
    דליפות של מזהמים הנוצרים על ידי האדם. המזהמים התעשייתיים העיקריים הם החקלאות, תחנות הדלק ושפכים עירוניים.
  • זיהום ממקורות טבעיים:
    תהליכים של התפוררות ושחרור של מינרלים טבעיים לתוך מי התהום, דבר הפוגע באיכות המים.

מי תהום בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הקידוח בישראל היא בעומק רדוד יחסית. במישור החוף ובבקעת הירדן מגיעה רמת הקדיחה לעומק של עד 650 מטר. עומקי המים הגדולים נמצאים ברכסי ההרים ובאזורי המדבר, והקטנים יותר בעמקים ובמישור החוף.

בישראל מצויים שלושה מאגרים עיקריים של מי תהום: אקוויפר החוף, אקוויפר ההר ואקוויפר החרמון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]