מלחמת צרפת–מרוקו
 | ||||||||||||||||||
| ציור של הפגזת טנג'יר. | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באוגוסט 1844 – 10 בספטמבר 1844 (36 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מרוקו | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צרפתי | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המלחמה הפרנקו-מרוקנית (בערבית: الحرب الفرنسية المغربية; בצרפתית: Guerre franco-marocaine) הייתה מלחמה בין ממלכת צרפת וסולטנות מרוקו מ-6 באוגוסט עד 10 בספטמבר 1844. הסיבה העיקרית למלחמה הייתה נסיגת מנהיג ההתנגדות האלג'יראית עבד אל-קאדר לתוך מרוקו בעקבות ניצחונות צרפתים על רבים מתומכיו השבטים במהלך הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה וסירובו של הסולטאן של מרוקו מולאי עבד אל-רחמן לנטוש את התמיכה בעבד אל-קאדר נגד הכיבוש הקולוניאלי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר הפלישה הצרפתית לאלג'יר ב-1830, קם האמיר עבד אל-קאדר כמנהיג ההתנגדות. הוא קרא לבני השבטים המרוקאים מהרי ריף המזרחיים להצטרף להתנגדותו, והוא הפציר בסולטאן שיעזור לו באספקה צבאית. עבד אל-רחמן נענה על ידי שמירה על זרם קבוע של סוסים, נשק וכסף שהזרים אליו.
באוקטובר 1842, לאחר תבוסה נוספת, ברח עבד אל-קאדר עם תומכיו משטח אבותיהם למרוקו. עבד אל-קאדר הפך במשך זמן מה את גבול מרוקו לבסיס גיחותיו לאלג'יריה. הוא יכול היה לסגת בתוך שטח מרוקו ללא הפרעה. הצרפתים, כדי למנוע את המתקפות עליהם, קידמו לבסוף דיוויזיה חזקה לאותו חלק של הגבול שממנו הוא ערך את המתקפות שלו. הגנרלים לואי ז'ושול דה לאמוריסייר ומארי אלפונס בידו התקינו את המאהל שלהם על לאלה מע'ניה. ב-22 במאי 1844, אל-ג'נאוי, מפקד חיל המצב המורי באוג'דה, הזעיק את הצרפתים לפנות את לאלה מע'ניה. ב-30 במאי, הקאיד המורי, שלא היה מסוגל לשלוט בתשוקות הפנאטיות של הכוחות שהתאספו סביבו, פינה את מקומו לירות אל תוך מקורות צרפת. לאמוריסייר ובידו הביסו אותם במהירות ופיזרו אותם, כשהחיילים המורים נסוגו בחזרה לעבר אוג'דה. ב-15 ביוני, הכוחות המורים התקרבו בלי לשים לב, וירו לעבר הכוחות הצרפתיים, ופצעו את קפטן אז'ן דאומה ושני חיילים. הצ'יף המורי הכריז שיש להחזיר את הגבול לנהר תפנה, ובמקרה של סירוב זו הכרזת מלחמה. המושל הכללי של אלג'יריה והמרשל הצרפתי תומא רובר ביגו כתבו לאל-ג'נאוי והתעקשו שהגבול יתוחם לאורך נהר קיס, עמדה יותר מערבית מנהר תפנה, ואיימו במלחמה אם מרוקו תמשיך לקלוט ולארח את עבד אל-קאדר. המרשל הונחה על ידי אחד מבניו של המלך לואי פיליפ הראשון, האדמירל הצעיר פרנסואה ד'אורליאן, נסיך ז'ואנוויל, שפיקד על הסיירות מול חופי מור.
ב-19 ביוני, תוך הפרת הגבול, כבש מרשל ביגו את אוג'דה. המחלוקת, שהחלה אפוא על הגבול, התפשטה עד מהרה בין הדיפלומטים הבכירים. ממשלת צרפת שלחה שייטת בפיקודו של הנסיך דה ז'ואנוויל לחוף מרוקו כדי לתמוך באינטרסים הרשמיים שלה. מרשל ביגו קיבל הנחיות להתחיל בפעולות התקפיות ביבשה. עבד אל-רחמן שלח פקודות לכל מושלי הפרובינציה שלו לגיוס כללי. עבד אל-קאדר עשה את דרכו לג'בל אמור, וניסה לגייס את השבטים הדרומיים נגד הצרפתים. כולם נשארו נאמנים; האמיר השיג הבטחה שהם יצטרפו לצבא המורי רק כשיפגוש את כוחות הכופרים.
ב-1 ביולי, המורים ביצעו התקפה על גדות איסלי אך ברחו ליריות המוסקטים הראשונות. הכוחות הצרפתיים חצו את הנהר ב-11 ביולי, וב-13 ביולי הרגו כמאה פרשים מהשבטים המורים, ואיבדו רק שני אנשים וחמישה סוסים. ב-19 ביולי חזרו הכוחות הצרפתיים ללה מע'ניה להתרעננות. הנסיך דה ז'ואנוויל, שייט במימי קדיס עם שייטת ניידת, קיבל פקודות להמשיך לטנג'יר. הקונסול הצרפתי בספרד העביר לבית המלוכה בפאס את האולטימטום של מרשל ביגו לקאיד סי אל-ג'נאוי.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפגזת טנג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה החלה ב-6 באוגוסט 1844, בשמונה בבוקר, כאשר צי צרפתי בפיקודו של נסיך ז'ואנוויל פרנסואה ד'אורליאן, בפעולה הראשונה שלו כמפקד שייטת, ערך הפגזה ימית של טנג'יר. תוך שעה נהרסו כל הסוללות החיצוניות; שני ביצורים החזיקו מעמד זמן רב יותר, סוללת הקסבה וזו של המבצר הימי. באחת עשרה הפסיקה האש, הנסיך המפקד על השייטת ביצע את פקודת המשרד, הביצורים החיצוניים היו חורבות, ואילו העיר נותרה ללא פגע. השייטת, אם כן, יצאה לאוקיינוס האטלנטי, עברה לאורך חופי מרוקו, ולמרות שמזג האוויר היה גרוע מאוד, עגנה לפני מוגדור ב-11 באוגוסט. מצב הים לא יאפשר לכלי השיט לתפוס מיד את עמדות הלחימה שלהם. במשך שלושה ימים הם נאלצו לעגון מבלי שיכלו להיכנס לקרב.
קרב איסלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
,_p_-_P2008_-_Mus%C3%A9e_Carnavalet.jpg)
בנו ויורש העצר של הקיסר עבד אל-רחמן, סידי מוחמד, התקדם לעבר אלג'יריה, בניגוד לפקודות אביו, מתוך כוונה להרחיק את הצרפתים מללה מע'ניה. הוא הוליך שולל מהדיווחים של אישים פנאטים סביבו, ואולי בהשפעת סוכניו של עבד אל-קאדר, סידי מוחמד אפילו דיבר על תוכנית לכיבוש מחוז אוראן. מולאי מוחמד מצא שמספר חייליו גדל מדי יום. כל השבטים הברברים והערבים המאכלסים את השטח העצום המשתרע מפאס ועד אוג'דה באו ליטול חלק במלחמה נגד הכופרים, ושבטים אלג'יריים רבים התפללו להצלחת המפעל הקדוש. העימות הגיע לשיא ב-14 באוגוסט 1844, בקרב באיסלי, שהתרחש ליד אוג'דה. כוח מרוקאי גדול בראשות בנו של הסולטן סידי מוחמד, הובס על ידי כוח מלכותי צרפתי קטן יותר תחת המושל הכללי של אלג'יריה תומא רובר ביגו. כתוצאה מהקרב, סידי מוחמד נסוג לתאזה והמרשל הפיץ את שליחיו שהוא ירדוף אחריו לשם. עבד אל-רחמן שלח פקודות לבנו לעצור את צעדת המרשל, באמצעות הצעות שלום. על ניצחונו העניק המלך לואי פיליפ הראשון את התואר דוכס איסלי למרשל ביגו.
הפגזת מוגדור[עריכת קוד מקור | עריכה]
מזג האוויר התבהר ב-15 באוגוסט. מוגדור (אסואירה), נמל הסחר האטלנטי הראשי של מרוקו, הותקף בהפגזה על מוגדור ונכבש לזמן קצר על ידי ז'ואנוויל ב-16 באוגוסט 1844 ה"סופרן", ה"ז'מאפה" וה"טריטון" פתחו באש על הביצורים. ה"בל פול" וכלי השיט האחרים בעלי השוקע הנמוך יותר נכנסו לנמל וירו לעבר הסוללות של המרינה ואלו של האי המגינים על הנמל. תחילה השיבו המורים באש נמרצת, אך רפו בהדרגה ולאחר מכן הפסיקו את האש, נמחצו על ידי הקליעים מהשייטת. הסוללות נפלו להריסות, התותחים הורדו, והתותחנים גורשו. האי לבדו החזיק מעמד, מוגן על ידי יחידה של שלוש מאות ועשרים איש. ספינות הקיטור "פלוטון", "גאסנדי" ו"פארה", הנחיתו חמש מאות נחתים, אשר נשאו את העמדה תחת אש חדה והרחיקו את המגינים מביצוריהם האחרונים. למחרת השלימה פלוגת נחתים את הרס העבודות שנחסכו מירי. כל התותחים שלא הורדו היו מחודדים, האבקה טבעה, וכל הסחורה שנמצאה בבית המכס נשרפו או הושלכו לים.
בעוד שספינות הקיטור מילאו חלק חשוב בפעולות בטנג'יר ובמוגדור, ז'ואנוויל פיקד על שתי ההפגזות מאוניית הקו "סופרן", ושלוש אוניות הקו בכוחו סיפקו את רוב כוח האש. הצרפתים לא איבדו שום אונייה בהפגזה, שז'ואנוויל כינה "הרבה יותר מעשה פוליטי מאשר מעשה לוחמה", אך ספגו אבדן משמעותי לאחר מכן, כאשר ספינת הקיטור "גרולנד" עלתה על שרטון ליד לאראש ב-26 באוגוסט ולא ניתן היה להציל אותה. ממשלת צרפת נתנה התחייבות לבריטניה כי טנג'יר, כעיירה מעין-אירופית, לא תסבול מפעולות איבה. לבריטים היו ספינות מלחמה בהישג יד הן בטנג'יר והן במוגדור, והם מחו על ההפגזות. המערכה המרוקאית, בשילוב עם מתיחות אנגלו-צרפתית במקביל על טהיטי, עוררה פחד מלחמה קל.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם טנג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה הסתיימה רשמית ב-10 בספטמבר 1844, עם חתימת הסכם טנג'יר, שבו הסכימה מרוקו להכיר באלג'יריה כחלק מהאימפריה הצרפתית, לצמצם את גודל חיל המצב שלה באוג'דה ולהקים ועדה לתיחום הגבול. הסכם השלום הטיל על המלוכה המרוקאית לנטוש את תמיכתה בעבד אל-קאדר ולמתגו כ"פורע חוק". הסעיף הרביעי של הסכם השלום קבע כי "חאג' עבד אל-קאדר מוצא מחוץ לחוק בכל רחבי האימפריה של מרוקו, כמו גם באלג'יריה. כתוצאה מכך, הוא יירדף בכוח עיקרי, על ידי הצרפתים בשטח אלג'יריה, ועל ידי המרוקאים בשטח שלהם, עד שיגורש ממנו, או ייכנע לשלטון אומה כזו או אחרת". עבד אל-קאדר נכנע בסופו של דבר ב-24 בדצמבר 1847 לאנרי ד'אורליאן. אמנת טנג'יר גם קבעה כי יש לשמר את הגבולות הקיימים בין הטורקים והמורים ברגע הכיבוש, וכי הסכם הגבול אלג'ירו-מרוקו שיבוא בעקבותיו היה להשתמש כבסיס בגבולות הטריטוריאליים של אלג'יריה כפי שהתקיימה בזמן השלטון העות'מאני.
הסכם לאלה מע'ניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם לאלה מע'ניה, שנחתם ב-18 במרץ 1845, קבע גבול טופוגרפי בין אלג'יריה ומרוקו, אך רק מחוף הים התיכון ועד טניאט אל-סאסי, כשבעים קילומטרים פנימה.[1][2] [3] האמנה קבעה שהקסר של ייך ופיגוג שייכים למרוקו, בעוד שהקסר של עין ספרה, ספיסיפה, אסלה, טיאוט, צ'להלה, אל ביאד ובוסמסגהון שייכים לאלג'יריה. הצרפתים סירבו לתחום את הגבול מדרום לפיגוג בטענה שגבול מיותר בארץ מדברית לא מיושבת.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ronald A. Messier, James A. Miller (2015). The Last Civilized Place Sijilmasa and Its Saharan Destiny. University of Texas Press. p. 353. ISBN 978-0-292-76667-9.
- ^ Gorton Carruth (1993). The Encyclopedia of World Facts and Dates. HarperCollins, 1993. p. 446. ISBN 978-0-06-270012-4.
- ^ Maghraoui, Driss (2013-07-18). Revisiting the Colonial Past in Morocco (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-134-06174-7.