ממשק מוח-מחשב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ממשק מוח-מחשב (נקרא גם ממשק מוח-מכונה, BCI או BMI; מאנגלית: Brain–Computer Interface או Brain–Machine Interface) הוא ערוץ תקשורת ישיר בין מוח לבין התקן חיצוני. ממשק-מוח מחשב משמש לעיתים קרובות למחקר, מיפוי, שיפור או תיקון של תפקודים קוגניטיבים, חושיים ומוטורים.

המחקר בנושא ממשק-מוח מחשב החל בשנות ה-70 באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס במימון הקרן הלאומית למדע בארצות הברית, ובהמשך גם על ידי DARPA. מאז, המחקר בתחום ממשק מוח-מחשב התמקד בעיקר בנוירופרוסתטיקה, במטרה לשקם שמיעה, ראייה, ותנועה. בגלל תכונת הפלסטיות של מערכת העצבים, אותות מהתותב המחובר יכולות לאחר תקופת ההסתגלות לשמש כמו חוש או ערוץ שליטה טבעי. לאחר שנים של ניסויים בבעלי חיים, התקן ראשון לשימוש בני אדם הופיע באמצע שנות ה-90.

בבעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי פענחו אותות נוירונים ושחזרו מהם תמונות שנצפו על ידי חתולים.[1][2][3] החוקרים השתמשו במערך של אלקטרודות שחוברו לתלמוס של החתולים, והתמקדו 177 תאים במוח באזור גרעין הברך הצדי, אזור האחראי על פענוח אותות מהרשתית. מתוך האותות המוקלטים הצליחו החוקרים לשחזר סרטונים ניתנים לזיהוי של מה שהחתולים ראו.

מספר מעבדות הצליחו להפעיל התקנים תנועתיים על ידי אותות מוקלטים מקליפת המוח של עכברים וקופים. במאי 2008, מדענים מאוניברסיטת פיטסבורג הצליחו לגרום לקוף להפעיל יד רובוטית בכוח מחשבתו.[4][5][6]

סוגיות אתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות טכנולוגיות ה-BCI מביאה עמה אתגרים אתיים רבים, כגון:[7]

בטווח הקצר:

  • ניסויים בבעלי חיים.
  • תופעות-לוואי הנגרמות מההתקן, כגון ירידה באיכות השינה.
  • קושי בקבלת הסכמה מפורשת מאנשים המתקשים לתקשר.

בטווח הארוך:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ממשק מוח-מחשב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]