מפעל הנשק הקל המלכותי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפעל הנשק הקל המלכותי
Royal Small Arms Factory
Royal Small Arms Factory logo.png
Royal Small Arms Factory.jpg
נתונים כלליים
סוג חברה ממשלתית (1816-1984)
חברה פרטית (1984-1988)
תקופת הפעילות 18161988 (כ־172 שנים)
מיקום המטה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אנפילד, לונדון
ענפי תעשייה צבא וביטחון
מוצרים עיקריים נשק קל, חרבות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מפעל הנשק הקל המלכותיאנגלית: Royal Small Arms Factory או בר"ת: RSAF) הייתה חברת פיתוח וייצור של כלי נשק קל, שפעלה כחברה ממשלתית מ-1816 ועד 1984 ולאחר מכן הופרטה ונרכשה על ידי בריטיש אירוספייס עד שנסגרה ב-1988.

המפעל היה בעל חשיבות רבה לתעשייה הביטחונית הבריטית במאה ה-19 וה-20, רבים מכלי הנשק ששימשו את הכוחות המזוינים של בריטניה ובעלות בריתה פותחו או יוצרו בו, כולל הלי אנפילד, הסטן והSA80. כלי הנשק שפותחו במפעל כללו בשמם את שם מיקום החברה 'אנפילד' או קיצור 'En' (כך לדוגמה בשם מקלע הברן en‏Br).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפעל החל את דרכו במפעל נשק קל שהוקם בלואישהם ב-1806, שבעצמו הוקם במפעלי חימוש ושריון היסטוריים שהתקיימו במקום מהמאה ה-14 ושימשו את הכס הבריטי מהמאה ה-16 לפחות. במהלך המלחמות הנפוליאוניות הגידול המשמעותי בצורך לאספקת נשק לצבא הבריטי הביא להקמת מפעל גדול בהרבה ובמיקום חדש, כאשר נבחר אזור אנפילד במיקום שכלל גישה למערכת תעלות המים לצורכי תובלה. סביב המפעל החדש הוקמו בתים לעובדים כולל תחנת משטרה, כנסייה, בית ספר ושירותים נוספים.

לאחר סיום המלחמות הנפוליאוניות, המפעל נכנס לתקופה של תפוקה נמוכה בהרבה עקב ירידה בביקוש, אך פרוץ מלחמת קרים ב-1853 והמערכות שבאו אחריה במחצית השנייה של המאה ה-19 הצריכו גידול משמעותי של המפעל, כולל הקמה של פסי יצור חדשים וייעול הייצור ברחבי המפעל. ב-1860 הגיע המפעל לתפוקה של 1,744 רובים בשבוע ממוצע, ב-1866 המפעל התרחב שוב עם מנועי קיטור נוספים לכדי 16 מנועים סך הכל וב-1887 מספר עובדי המפעל הגיע לכדי 2,400 עובדים.

במהלך מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20 המפעל גדל שוב באופן משמעותי כדי לעמוד בצרכי הצבא הבריטי, בתקופה זו המשיכה תנופת הפיתוח שסיפקה לצבא כלי נשק מתקדמים ומותאים לצורכי הלחימה. במהלך מלחמת העולם השנייה שני אתרים נוספים מרוחקים יותר ממוקדי ההפצצה האווירית של הלופטוואפה, עם סיום המלחמה אתרים אלו נסגרו והמפעל החל שוב להצטמצם עד שב-1964 כמחצית ממנו נסגר ולבסוף ב-1984 המפעל הופרט והמשיך להתקיים כחברה פרטית שנרכשה על ידי בריטיש אירוספייס, אשר לבסוף סגרה אותו סופית ב-1988.

פיתוחים ומוצרים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]