מקס בלנקנהורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מקס לודוויג פאול בלנקנהורןגרמנית: Max Ludwig Paul Blanckenhorn, ‏16 באפריל 1861 זיגן - 13 בינואר 1947 מרבורג) היה גאולוג גרמני, פרופסור באוניברסיטת מרבורג. בלנקנהורן היה אחד מחלוצי החקר הגאולוגי של מצרים, ארץ ישראל וסוריה.

שנות ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס בלנקנהורן נולד בשנת 1861 במשפחה גרמנית לותרנית בעיר זיגן, בימינו במדינת נורדריין-וסטפאליה, בנם של קרל בלנקנהורן ושל פאולינה לבית היגננל.

בלנקנהורן למד לימודי גאולוגיה באוניברסיטאות גטינגן ובון. אחרי סיום לימודיו בשנת 1885 היה עוזר מחקר של אבקה (Oebbecke) באוניברסיטת ארלנגן. בשנת 1891 עבר מבחני ההסמכה להוראה.

פעילותו האקדמית והמדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1899-1897 הצטרף בלנקנהורן כפאליאונטולוג וגאולוג לסקר הגאולוגי של מצרים. כמתנדב במכון הגאולוגי של פרוסיה השתתף בלנקנהורן בעריכת חלק גדול מהמפות הצבאיות של הסן התחתונה. בשנת 1905 התמנה לפרופסור באוניברסיטת מרבורג.

על סמך מסעותיו הרבות במזרח הקרוב בשנים 1931-1888, כתב בלנקנהורן ספר יסודי על הגאולוגיה של מצרים. כמו כן ביסס יסודות ראשונים לסטרטיגרפיה המודרנית של סוריה וארץ ישראל.

בלנקנהורן העביר את אוספיו, שכללו כ-8,000 פריטים, לידי האוניברסיטה העברית. האוסף נרכש כבר ב-1921 על ידי אוטו ורבורג, אך סודר ונערך על ידי בלנקנהורן, קודם שהחלה ב-1928 העברתו לירושלים. העברת האוספים הושלמה ב-1934.[1]

בלנקנהורן התחתן בשנת 1894 עם מריה הרמינה מרגרטה האטנבך, בת למשפחה קתולית. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות.

המסע המדעי בעמק הירדן ובים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1894 ל-1908 ערך בלנקנהורן חמישה מסעי מחקר במזרח התיכון. הסולטאן עבדול חמיד השני, שניכס לעצמו את הבעלות על אזור עמק הירדן וים המלח, גילה עניין בהערכת אוצרות הטבע הטמונים בשטחים אלה ובפוטנציאל הכלכלי שלהם. בלנקנהורן שהוזמן לערוך את מסעי המחקר באזור ביקש להעניק להם אופי מדעי טהור. בשנת 1894 הוא חיפש במקום מרבצי נחושת ועקבות נפט אך בסופו של דבר, בשכבות הסינון בעבר הירדן המזרחי גילה מרבצי פוספטים. כימאי גרמני ממכריו, שקיבל ממנו את המידע, ניצל זאת לרעה ומבלי לגלות לבלנקנהורן יצא בשם חברה אנגלית לערוך חיפושים באזור במטרת הפקה ניסיונית. השלטונות העות'מאנים לא הרשו זאת לא לאנגלים ולא לצרפתים ומסרו את הזיכיון לחברת הרכבת החג'אזית שהייתה בשליטתם ונוהלה על ידי מייסנר פאשה הגרמני.[2] למסע מחקר לים המלח בשנת 1904 צורף גם הבוטנאי הארץ ישראלי אהרן אהרונסון. אהרונסון השתתף גם במסע נוסף, בשנת 1908, שנערך סביב לים המלח, לצידם של הזואולוג ישראל אהרוני והמהנדס ומודד הקרקעות יוסף טריידל. למסע זה, שהיה במקור יוזמה של ההסתדרות הציונית, הובטח מימון של הסולטאן, אך בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, התנערה הממשלה העות'מאנית מהתחייבותיה הכספיות. לחלק ממסעות בלנקנהורן הצטרף גם יחזקאל חנקין כצייד.[3]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Naturwissenschaftliche Studien am Toten Meer und im Jordantal,
  • Entstehujg und Geschichte des Toten Meeres, Z. D. P. V. 1986

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1908 - מדליית ליאקט מטעם האימפריה העות'מאנית
  • 1923 - מדליית לייבניץ

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Pflanzl, Günter, ‏Blanckenhorn, Max Ludwig Paul במהדורה המקוונת של הביוגרפיה הגרמנית החדשה (1955, עמ' 284) (בגרמנית)
  • נתן שור - חקר אזור ים המלח במאה ה-19 - בספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית מתוך הספר "ים המלח ומדבר יהודה 1967-1900:,מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר" בעריכת מרדכי נאור, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1990

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]