חקר ים המלח
חקר ים המלח בעת החדשה החל במאה ה-18.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנליזה הכימית הראשונה של מים מים המלח מיוחסת לאנטואן לבואזיה, ב-1772.[1] הנוסע הראשון שערך תצפיות מדעיות על ים המלח היה הנוסע הגרמני אולריך יאספר זטצן ששהה באזור בין 1806 ל-1807 והיה הראשון שידוע עליו כי הקיף את ים המלח. זטצן ציין כי יש מעבר יבשתי ליד הלשון וכי משני צידי הימה נמצאים "גלי אבנים" המסייעים לחוצים את ים המלח. הוא היה הראשון שצייר את מפת הימה ואיתר את מצדה. ב-1818 הקיפו את דרום ים המלח שני נוסעים אנגלים: אירבי ומנגלס (C. I. Irby & J. Mangles) ואימתו את קיום המעבר היבשתי בין ה"לשון" ובין החוף המערבי של הימה.
ביולי 1835 הגיע לים המלח כריסטופר קוסטיגן, אירי בן 25, בסירה קטנה מים כנרת דרך הירדן.[2] הוא ביצע מדידות, כולל מדידות עומק שלא נשתמרו, של אזור "הלשון" אך סבל ממחסור במים ומת מסבלות האקלים. מאוחר יותר קרא החוקר לינץ' את הכף הצפונית של הלשון על שמו: "כף קוסטיגן".
במרץ 1837 חקרו במשותף ג'ורג' הנרי מור (אנ') וצ'ארלס ביק (אנ') את אזור ים המלח ואת גובה פני ים המלח. הם עשו זאת באמצעות מדידת טמפרטורת רתיחת מים והשוואתה לטמפרטורת הרתיחה בחוף הים התיכון. הם היו הראשונים שקבעו כי פני ים המלח נמוכים באופן משמעותי מפני הים.[3] מסקנה זו דווחה על ידי עורך בטאון החברה הגאוגרפית המלכותית. באותו חודש ממש מצא החוקר הגרמני גוטהילף פון שוברט (אנ') כי קריאת הברומטר שבו הייתה מצוידת המשלחת שלו, גבוהה מאוד באזור ים המלח ומעידה על עומק שהוא מתחת לפני הים.[3]
ב-1847 עבר תומאס הווארד מולינה, קצין הצי המלכותי הבריטי, את הדרך מן הכנרת לים המלח בסירה. אף הוא חלה באזור ים המלח, נלקח במסע לביירות ומת שם. על שמו קרא לינץ' את קצהו הדרומי של חצי אי הלשון "כף מולינה".
ב-1848 יצאה משלחת של הצי האמריקאי למפות את האזור. המשלחת, בת 14 חברים בראשות לויטננט קומנדר ויליאם פרנסיס לינץ', ערכה סקר מקיף ומיפוי מדויק של קרקעית ים המלח. את רשמיו מהמסע פרסם לינץ' בספר "מסע מחקר אל הירדן וים המלח". המשלחת מצאה כי קרקעית הימה שטוחה. האגן הצפוני הוא בעל דפנות תלולות בצדו המזרחי וקרקעיתו עמוקה ולעומתו - קרקעית האגן הדרומי הייתה רדודה בעומק של חמישה מטרים בממוצע בלבד. במיפוי, שנערך בעזרת מד-תהודה, זוהתה בקרקעית המדרונות הדרומיים של האגן מערכת ניקוז מסועפת ותלולה, שנוצרה כנראה על ידי תהליכי ביתור של נחלים. החוקרים ראו בכך עדות לכך שהאגן הדרומי של ים המלח התייבש והוצף מספר פעמים במהלך ההיסטוריה. לזכר פועלו של לינץ', נקרא המצר שהיה קיים בין הלשון לחוף המערבי של ים המלח "מצר לינץ'".
ב-1863 וב-1864 ערך הנוסע הבריטי הנרי בייקר טריסטרם מסעות סביב לים המלח ותיעד בצורה מפורטת את החי והצומח באזור. ב-1864 חקרה את אזור ים המלח משלחת צרפתית בראשות ארכאולוג חובב, הדוכס אונורה תאודוריק ד'אלבר דה לואין (אנ'). מלבדו כללה המשלחת גם מומחים לגאולוגיה ולמדידה גאופיזית ואספה חומר רב, אך מסיבות שונות נדחה פרסום החומר שנאסף במסע עד כעשור לאחר שוב המשלחת. חבר המשלחת, ל' ויגנס (L. Vignes), קבע את רום ים המלח באותה תקופה כ-392 מטר מתחת פני הים.
בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 עסקו משלחות מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל - PEF בסקר ובמדידות באזור ים המלח. תחילה היה זה צ'ארלס וורן ב-1865 שערך סקר של בקעת הירדן. קלוד קונדר, קצין בריטי, ערך ב-1873 מדידות באזור הצפוני מערבי של ים המלח וב-1882 - מדידות בחלק הצפון מזרחי. ב-1884 וב-1885 ערכו הגאולוג אדוארד האל (Edward Hull) והוריישו קיצ'נר, אז רב-סרן, מדידות נוספות. האל סבר כי בקעת הירדן והערבה הן תוצאה של פעילות טקטונית בתקופת המיוקן, שבה הציפו מי האוקיינוסים את השקע, ורק מיליוני שנים מאוחר יותר נותק הקשר וים המלח נותק מהים התיכון.
בסוף המאה ה-19 הזמין הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני את הגאולוג הגרמני מקס בלנקנהורן לחקור את האזור כדי לתרום לפיתוחו. בין 1894 ל-1908 ערך בלנקנהורן מספר מסעי מחקר ובין עוזריו היו אהרון אהרונסון וישראל אהרוני. את בלנקנהורן עניין המחקר השימושי של הים והוא בדק אפשרויות ניצול כלכלי של אוצרות הטבע באזור ים המלח. הוא גילה מרבצי פוספטים בצד המזרחי של ים המלח. השלטון העות'מאני מסר את הזיכיון לכרייה לחברת מסילת הברזל החיג'אזית. משה נובומייסקי נחשף למחקריו של בלנקנהורן, ב-1911 הגיע לסקר באזור, השווה בין הרכב המים של ים המלח להרכב המים של אגמים בסיביר והגיע למסקנה שיש כדאיות כלכלית בים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ניסה נובומייסקי לשכנע מנהיגים ציונים לבקש זיכיון לניצול אוצרות ים המלח.
בסוף 1918 נשלח גאולוג קנדי, מייג'ור ברוק שהיה מוצב בצבא הבריטי במצרים, לבדוק התכנות הפקת אשלג מים המלח. המייג'ור ברוק ניסה לחשב את כמויות המים והמלחים בים-המלח, הסתמך על מידותיו של הקצין לינץ'. ברוק מצא כי נפחם הכללי של מי הים הוא כ-158,9 קילומטרים מעוקבים, או כ-159 מיליארד מטרים מעוקבים. כן, הוכיח ברוק שעם התעמקות הים גובר אחוז המלחים במים.[4] על סמך אחוזי המלחים במעמקי הים השונים ונפחו הכללי של הים, חישב ברוק את כמויות המלחים הטוטליות. (מנגיון כלורי - 22 אלף מיליון טון, נתרן כלורי - 11 אלף מיליון טון, סידן כלורי - 6 אלף מיליון טון, אשלגן כלורי - 2 אלף מיליון טון, מגניון ברומי - 980 אלף מיליון טון), בסך הכל כ-42 מיליארד טון בקירוב.
בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 עסק פרופסור דב אשבל,[5][6][7] בחקירת אקלים ים המלח וחידש את מדידות גובה פני הים, שאותן החלו החוקרים הבריטים מהקרן לחקר ארץ ישראל. במדידות המטארולוגיות בצפון ים המלח הוחל בשנת 1928, לרגלי הר סדום - בשנת 1934, ומדרום לים בשנת 1934. בשנים 1941-1942 בוצעו מדידות גם בוואדי-ח'ליל ממערב למפעל הדרומי וליד המעין המלוח בקרבתו, ובסוף שנת 1942 נקבעה תחנה מטארולוגית גם ליד בית החרושת הדרומי. מדידות אלו סוכמו טבלאות טבלאות על ידי הפרופ' דב אשבל ותוארו בכמה ממחקריו.[8]
לפי מפת מחלקת המדידות של שלטונות המנדט הבריטי, בקנה מידה של 1:100,000 היה אורכו של ים-המלח בשנות 1935-1936 כ-76-78 ק"מ, רוחבו המקסימלי כ-17.5 ק"מ, שטחו הכללי כ-1,038 קמ"ר, וגובה פני מימיו כ-392 מ' מתחת לפני הים הגדול. לאמיתו של דבר משתנה העומק שנה שנה. במחזורי שנים של גאות או שפל מגיעות התנודות בעומק הים לכמה וכמה מטרים.
פרופ' יהודה ליאו פיקרד הציע בשנת 1943 תאוריה לגבי התהוות ים המלח. לדעתו עיקר התהוותה של בקעת הירדן היה מלפני 65 מיליוני שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים. היה זה כאשר הבקעה הייתה עמק רחב ושטוח שנוצר לאחר התרוממות ארץ ישראל. העמק שנוצר היה גבוה ממפלס הים התיכון ועשיר במים מתוקים. לפני כמיליון שנה, בעקבות פעילות טקטונית גדולה על פני כדור הארץ, שקע העמק לגובהו הנוכחי ונוצרה בקעת הירדן והימות: ים כנרת וים המלח.
בשנת 1942 עמד פיקרד עם מהנדס המים אברהם דה ליאו בראש משלחת מדעית מטעם חברת אשלג ארץ-ישראלית לבדוק ולברר את שפיעת מימיו של נחל זרד הנשפך לים המלח, לצורכי המפעל בים המלח. משלחת זו הייתה הראשונה בתולדות ארץ ישראל שחקרה את הנחל ביסודיות לכל אורכו.[9]
ב-1958 בוצעו סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמתם של מנהל מפעלי ים המלח דאז, מרדכי מקלף, והמדען מ. כהנר. על פי סקרים אלו נקבעו מגמות הפיתוח העסקי של המפעלים. בין 1959 ל-1961 כתבו דוד ניב וקנת א. אמרי (Kenneth O. Emery) מחקר מקיף על הימה שהביא להכרה יסודית של התהליכים הפועלים בו.
במחקר שביצע החוקר יניב מונבז בשנת 2011 בהנחיית פרופ' יונתן לרון מהמחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון, נחשפו מערכות מעיינות מורכבות הנמשכות מאות מטרים לאורך החוף ובעומק של עד 30 מטרים מתחת לפני המים.
חיים בים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרופ' בנימין אלעזרי-וולקני היה הראשון לגלות חיים בים המלח, בשנת 1936. תחילה גילה את החיידקים שחיים בים המלח, הוא כינה אותם לובקטריה (חיידקים אוהבי מלח). במהלך מחקרו גילה עוד סוג חיים בים המלח בדמות אצה חד-תאית. בשנת 1990 הצליח לזהות עוד מינים חדשים כגון Bacillus Marismortui,[10].[11] [דרושה הבהרה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, ההדיר רחבעם זאבי, תרגם שלמה גונן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984
- חיים גורן, פני ים המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם, איתי בחור - הוצאה לאור, 2022
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו Tina M. Niemi, Zvi Ben-Avraham, Joel Gat, The Dead Sea: The Lake and Its Setting, Oxford University Press US (1997) ISBN 0195087038, 9780195087031, עמוד 135
- ^
נתן שור, חקר אזור ים-המלח במאה ה-19, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ 1 2 ד"ר יוסי ורדי, כיצד נקבע גובהו של המקום הנמוך ביותר בעולם?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ Blake G. S. - The Mineral Sources of Palestine and Transjorden, Jerusalem ,1930
- ^ דב אשבל, חמש עשרה שנות תצפיות באקלים ובהידרוגרפיה של ים המלח, 1944
- ^ דב אשבל, קווי הקצף הצפים ע"פ ים המלח, הטבע והארץ, תרצ"ח, 1938
- ^ דב אשבל, הערפילים העולים מים המלח אל הרי ירושלים, הטבע, והארץ, תרצ"ז, 1937
- ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים המלח סביב-סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 6 : אקלים ים-המלח, עמוד 140
- ^ א. דה ליאו, "מספר נתונים על ים המלח", אגודת האינג'ינרים, שבט, תש"ו, 1945
- ^ ב. אליעזר וולקני, מחקר על החיים בים המלח (הוגש לאוניברסיטה העברית בירושלים בכ"ז סיון ת"ש)
- ^ פרופ' אהרון אורן, גלילאו גיליון 18, אוקטובר 1996, עמוד 43-46
