מרטין, מלך אראגון
 | |||||||
| לידה |
1356 פרפיניאן, צרפת  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 במאי 1410 (בגיל 54 בערך) ברצלונה, ספרד | ||||||
| מדינה |
כתר אראגון | ||||||
| מקום קבורה |
Tomb of Martin of Aragon | ||||||
| בן או בת זוג |
Maria de Luna (1372–?) Margaret of Prades (1409–?) Margaret of Prades | ||||||
| שושלת הבית המלכותי של אראגון | |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
מרטין, מלך אראגון (29 ביולי 1356 – 31 במאי 1410), המכונה גם הזקן והקהלת, היה מלך אראגון, ולנסיה, סרדיניה וקורסיקה ורוזן ברצלונה משנת 1396 ומלך סיציליה מ-1409 (כמרטין השני). הוא לא הצליח להבטיח את עלייתו לשלטון של נכדו הבלתי לגיטימי, פדריקה, רוזן לונה, ואיתו הגיע לקיצו שלטונו של בית ברצלונה.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרטין נולד ב-29 ביולי 1356, בז'ירונה או בפרפיניאן. הוא היה בנם השני של פדרו הרביעי, מלך אראגון ואלינור מסיציליה (ליאונורה), נסיכת הענף הסיציליאני של בית אראגון.[1]
בתור נסיך זוטר של משפחת המלוכה האראגונית, קיבל מרטין את רוזנות בסלו.[1] בברצלונה ב-13 ביוני 1372, מרטין התחתן עם מריה לופס דה לונה,[1] בתו ויורשתם של לופה, הלורד והרוזן הראשון של לונה ולורד סגורבה ואשתו בריאנדה דה גוט, שנולדה בפרובאנס והייתה קרובת משפחה של האפיפיור קלמנס החמישי.
בשנת 1380 אביו מינה אותו ללורד ויורש העצר של האי סיציליה, שנקרא אז גם בשם טרינקריה, שכן מלכתו מריה מסיציליה, שהייתה גם בת דודתו של מרטין, הייתה קטינה (אביה של מריה, פדריקו השלישי הפשוט, מת ב-1377). כבן של אלינור מסיציליה, מרטין היה בעצמו יורש של האי, אם משפחתה של מריה תמות.
מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1396, מרטין ירש את אחיו הבכור חואן הראשון, שמת ללא בנים, על כס המלכות של אראגון. עם זאת, אצילים סיציליאנים גרמו לתסיסה ולכן מרטין הוחזק בסיציליה. בינתיים, אשתו של מרטין, מריה לופס דה לונה, תבעה את כס המלוכה בשמו ושימשה כנציגתו עד שהגיע ב-1397. ובכל זאת, העיכוב פתח את הדרך לעוד בעיות ומריבות שצצו באראגון. זכותו על כס המלכות הייתה נתונה במחלוקת, תחילה על ידי הרוזן מתיו מפואה בשם אשתו חואנה, בתו הבכורה של חואן הראשון. עם זאת, מרטין הצליח לבטל פלישה של כוחות הרוזן. לאחר מותה של חואנה חסרת הילדים, בתו הצעירה של חואן הראשון יולנדה מאראגון, שנישאה ללואי השני, מלך נאפולי מבית אנז'ו, המשיכה בטענה, וכך גם בניה.
מרטין פתח במסעות צלב נגד המורים בצפון אפריקה בשנים 1398 ו-1399.
אראגון ניסתה להכניע את סרדיניה מאז שלטונו של חיימה השני, ובהדרגה כבשו האראגונים את רוב האי. עם זאת, בשנות ה-80 של המאה ה-14, בתקופת שלטונו של אביו של מרטין פדרו הרביעי, הנסיכות העצמאית שנותרה ארבוראה הפכה למבצר של מרד והאראגונים נהדפו במהירות על ידי אלינור מארבוריה, כך שלמעשה סרדיניה כולה אבדה. המלך מרטין שלח את בנו מרטין הצעיר, שהיה אז מלך סיציליה דרך נישואיו למלכה מריה, לכבוש מחדש את סרדיניה. הבן ניצח בקרב סאנלורי (סן לואיס, סן לואיג'י) ב-1409, הרחיק את בעלי בריתם הגנואים של הסרדינים, והכניע מספר עצום של אצילים מסרדיניה. זה גרם במהרה לאובדן מוחלט של עצמאותה של ארבורה. אולם זמן קצר לאחר הקרב, מרטין הצעיר מת בפתאומיות, עקב מלריה. לאחר מכן ירש מרטין מאראגון את בנו כמלך סיציליה, וקיבל את התואר מרטין השני.
בסך הכל, ממלכת אראגון נהנתה משקט חיצוני בתקופת שלטונו של מרטין והוא פעל לשיכוך סכסוכים פנימיים שנגרמו על ידי אצילים, פלגים ושודדים. הוא תמך בקו אביניון של האפיפיורים והאפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר, שהיה אראגוני, החזיק במושב לאורך תקופת שלטונו של מרטין. ההתערבות הצבאית של מרטין חילצה את בנדיקטוס הכלוא ב-1403 מציפורני יריביו והאפיפיור התיישב באזור הכפרי של ולנסיה.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרטין היו ארבעה ילדים לגיטימיים מהמלכה מריה: מרטין הצעיר (נולד 1374/1376), חיימה (נולד 1378), חואן (נולד 1380) ומרגרט (נולדה 1384/1388). שלושת הילדים הצעירים מתו כולם מוקדם, ולכן לאחר מותו של מרטין הצעיר, מינה המלך מרטין את בן דודו חיימה השני, רוזן אורחל, הנציג הלגיטימי הקרוב ביותר של בית ברצלונה, כמושל הכללי של כל ממלכות אראגון. תפקיד שהיה שייך באופן מסורתי לחזקת היורש. מרטין עדיין נישא שנית ב-17 בספטמבר 1409 לבת דודתו מרגרט מפראדס, בתו של פדרו מאראגון, הברון של אנטנזה, אך הנישואים הקצרים היו ללא ילדים.
ירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרטין מת, במנזר ולדונזלה, מחוץ לחומות העיר ברצלונה ב-31 במאי 1410. למרות שהסיבה עדיין לא ברורה, היא משוערת שהסיבה הייתה מגפה (שהייתה באזור באותה תקופה), תרדמת אורמית (המלך סבל מהשמנה חמורה שהשפיעה על בריאותו) או אפשרות שהורעל, נתמכת רק על ידי כרוניקן הרנסאנס ואלה. סיפור מותו של המלך הקשור לצחוק (בעקבות בדיחה שסיפר בורה הליצן בזמן שמרטין סבל מהפרעות עיכול) למרות שהוא חסר ראיות היסטוריות, תועד.[3][4] למרות הדרישות להכריז על יורש, חוסר יכולתו הפיזית של המלך מנעה ממנו לתת שם ברור, ולשאלת מתן רשות לתת לכס המלכות למי שיהיה לגיטימי ביותר לכך הוא מסר בקצרה "הוק" (כן).
כל צאצאיו הלגיטימיים של מרטין, שנולדו מנישואיו עם המלכה מריה, כבר מתו, ונישואיו השניים לא הביאו לעולם ילדים. רק נכד לא חוקי, פדריקה, רוזן לונה, בנו של מרטין הצעיר, ובת לא חוקית – בלתי כשירה לירושה בשל הכללים שנקבעו בתקופת שלטונו של חיימה הראשון, מלך אראגון – המשיכו את קו הירושה הישיר. המלך, למרות רצונו ומאמציו, לא הצליח להשיג אישור מספיק על פדריקה כיורשו לפני מותו. כתוצאה מכך, מותו של מרטין הוביל לאינטררגנום למשך שנתיים, שבמהלכן התייצבו לפחות חמישה מתמודדים על כס המלכות, כולל פדריקה מלונה וחיימה השני מאורחל. ירושה של כתר אראגון נקבעה על ידי הפשרה של קאספה ב-28 ביוני 1412, שבה נבחר אחיינו של מרטין פרננדו, אינפנטה של קסטיליה, כמלך הבא, והקים את בית טרסטמארה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרטין, מלך אראגון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- biography/Martin-I-king-of-Aragon מרטין, מלך אראגון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Bisson 1986, p. 126.
- ^ Domènech i Montaner, Lluís (1995) Ensenyes nacionals de Catalunya.
- ^ Morris, Paul N. (באוקטובר 2000). "Patronage and Piety Montserrat and the Royal House of Medieval Catalonia-Aragon" (PDF). p. 8. נבדק ב-24 ביוני 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Doran, Dr. (John) (1858). The History of Court Fools. London: Richard Bently. pp. 317–318.