מרטי רובינס

מרטי רובינס
**Marty Robbins**
	רובינס, 1966
לידה	26 בספטמבר 1925; גלנדייל, ארצות הברית
פטירה	8 בדצמבר 1982 (בגיל 57); נאשוויל, ארצות הברית
מקום קבורה	טנסי
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1948
מקום לימודים	Glendale High School
סוגה	קאנטרי
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס, פונטנה רקורדס, פיליפס רקורדס
פרסים והוקרה	כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; פרס גראמי ;
	www.martyrobbins.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

מרטין דייוויד רובינסון (באנגלית: Martin David Robinson;‏ 26 בספטמבר 1925 – 8 בדצמבר 1982), המכונה בשם הבמה מרטי רובינס, היה זמר-יוצר, שחקן, מפיק קולנוע ונהג מכוניות מרוץ בנאסקאר.^[1] רובינס היה אחד מזמרי הקאנטרי הפופולריים והמצליחים ביותר במשך שלושה עשורים של קריירה שנמשכה מסוף שנות ה-40 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1961, זכה רובינס בפרס גראמי על שירו "אל פאסו".^[2]

ביוגרפיה

רובינס נולד בגלנדייל שבאריזונה בשנת 1925. בילדותו, מצבו המשפחתי היה קשה, ואביו עבד בעבודות מזדמנות כדי לפרנס את המשפחה, שמנתה עשרה ילדים. אביו היה שתיין, ובעיות השתייה שלו הובילו לגירושין מאמו של רובינס בשנת 1937, כאשר רובינס היה בן 12.^[1] בגיל 17 עזב רובינס את הבית כדי לשרת בצי ארצות הברית, שבו שירת במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הוצב באיי שלמה באוקיינוס השקט. כדי להעביר את הזמן במהלך המלחמה, הוא למד לנגן על גיטרה, והתחיל לכתוב שירים. במהלך המלחמה, הוא נחשף לקיומה של מוזיקה הוואית, וזו מצאה חן בעיניו. לאחר המלחמה, הוא זכה לתהילה בהופעות במועדונים בעיר הולדתו ובסביבתה.^[3] רובינס הושפע בכתיבתו מסיפורים על המערב הפרוע, שסיפר לו סבו בילדותו.^[3]

רובינס התחתן עם מריסונה "מארי" בולדווין ב-27 בספטמבר 1948. לזוג נולדו שני ילדים - רוני וג'נט, והם היו נשואים במשך 34 שנים, עד למותו של רובינס.

לאחר שחרורו מהצבא בשנת 1947, יצר רובינס תוכנית אירוח משלו והופיע בטלוויזיה המקומות בפיניקס. באחת מהתוכניות התארח ג'ימי דיקנס הקטן, ולאחר מכן השיג לרובינס חוזה הקלטות בקולומביה רקורדס.

בשנת 1956 הקליט את שיר הקאנטרי הראשון שלו, "Singing the Blues" ושנה לאחר מכן הוציא שני להיטים נוספים - "A Sport Sport Coat" ו- "The Story of My Life".^[3] בשנת 1959 הוציא רובינס את השיר הכי מוכר שלו, "אל פאסו", שעליו זכה בפרס גראמי.^[4] השיר מסמל את התחלת הקשר של רובינס עם סגנון "הבלדה המערבית", סגנון שהפך למרכיב מרכזי בקריירה שלו. שירים מאוחרים יותר שהקליט שזכו לשבחים כוללים את "Big Iron", "Don't Worry" ו"Honkytonk Man". על שם השיר האחרון נקרא סרטו של קלינט איסטווד משנת 1982, ורובינס שיחק בסרט בהופעתו האחרונה לפני מותו.^[5]

רובינס נודע בהופעותיו בנאשוויל, טנסי, ובעקבות כך עיתונאית המוזיקה מרי הארון כתבה עליו ביקורת חיובית בעיתון הגרדיאן.^[6]

בנוסף להקלטותיו ולהופעותיו, היה רובינס נהג מכוניות מרוץ, והתחרה ב-35 מרוצי NASCAR, שמתוכם סיים שש פעמים בעשירייה הראשונה. בשנת 1967, רובינס שיחק את עצמו בסרט מרוצי המכוניות "Hell on Wheels". המירוץ האחרון שלו התקיים ב-7 בנובמבר 1982, חודש לפני מותו.^[7]

רובינס חלה במחלת לב וכלי דם בשלב מוקדם של חייו. לאחר שלקה בהתקף הלב השלישי שלו, ב-2 בדצמבר 1982, הוא עבר ניתוח מעקפים. רובינס לא התאושש מהניתוח, ומת שישה ימים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר, בבית החולים סנט תומאס בנאשוויל. הוא היה בן 57 במותו.

במהלך הקריירה שלו, רובינס הקליט יותר מ-500 שירים, פרסם למעלה מ-60 אלבומים, וזכה בשני פרסי גראמי. רובינס נבחר להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי, ולהיכל התהילה של כותבי השירים של נאשוויל. כמו כן, האקדמיה למוזיקת קאנטרי בחרה בו לאמן העשור של שנות ה-60.^[8] רובינס זכה להצלחה מסחרית בז'אנר הקאנטרי ובפופ, ושירים רבים שלו זכו לגרסת כיסוי על ידי אמנים מפורסמים רבים אחרים, שביניהם ג'וני קאש, גרייטפול דד, ואלביס פרסלי.

המוזיקה שיצר ממשיכה להשפיע על תרבות הפופ גם בימינו. שירו "Big Iron" הופיע במשחק הווידאו "Fallout: New Vegas",^[9] ושירו "אל פאסו" מופיע מספר פעמים בפרק הסיום של הסדרה "Breaking Bad", שנקרא בשם זהה.^[10]