מרידות המלחים בספיטהד ונור
מרידות המלחים בְּסְפִּיטְהֶד וְנוֹר (באנגלית: Spithead and Nore mutinies) היו שתי מרידות גדולות של מלחי הצי המלכותי הבריטי ב-1797. אין מדובר בהתקוממויות אלימות, אלא בהפגנות של מורת-רוח ומחאות בדרישה להגדלת השכר ולהטבת תנאי החיים באוניות. מקרים נוספים, קטנים יותר, אירעו באותה שנה גם באוניות ובמקומות נוספים, אך רוח של התמרמרות ותרעומת נשבה בקרב מלחי הצי כולו. המרידות העמידו את בריטניה במצב מסוכן, משום שנמצאה באותה שעה במלחמה עם צרפת המהפכנית. אחדים מקרב המעמד השליט הבריטי לא הסתירו את דאגתם גם מפני האפשרות שהמרידות בצי יציתו התקוממות רחבה יותר, דומה למהפכה הצרפתית.
ספיטהד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד בספיטהד (מעגן אוניות סמוך לפורטסמות') נמשך מ-16 באפריל עד 15 במאי 1797. מלחים ב-166 אוניות של צי התעלה, שהיה בפיקוד אדמירל לורד ברידפורט, מחו על תנאי החיים באוניות הצי המלכותי ותבעו להעלות את שכרם.
שיעורי השכר של המלחים נקבעו ב-1658, ובשל יציבות המחירים הם נותרו סבירים עוד כמאה שנים אחר כך, בתקופת מלחמת שבע השנים (1756–1763). המצב השתנה בעשורים האחרונים של המאה ה-18, כשהאינפלציה הגבוהה שחקה בצורה משמעותית את ערך השכר. זאת ועוד, באותה תקופה (1761) החלו מצפים לראשונה את גופי האוניות שמתחת למים בפחי נחושת להגנה מפני תולעת האוניות וצמדה ("זקן"); המשמעות הייתה, כי אוניות מלחמה בריטיות לא נדרשו כמקודם לשוב לעיתים קרובות לנמל כדי לגרד את ה"זקן", והשהייה הנוספת בים הכבידה עוד על עבודת המלחים וחייהם באונייה. חלף זמן רב עד ששלטונות הצי הבינו את ההשלכות של שינויים אלה על צוותי האוניות. וכאילו לא די בכך, שיטת המכסה החדשה, שהונהגה ב-1795, וחייבה כל מחוז לספק מכסת אנשים לשירות בצי בתקופת מלחמה, גרמה להתמרמרות בקרב המלחים המקצועיים ("המתנדבים"), מפני שהמגויסים בכפייה היו חסרי ניסיון ימי ולכן עיקר הנטל נפל על כתפיהם.
במשך שבועיים ניסו מנהיגיהם הנבחרים של המורדים לשאת ולתת עם האדמירליות, כשעיקר דרישותיהם היו להעלות את השכר, לבטל את "ליטרת הכלכל" ("Purser's pound" – כלכל האונייה הורשה לשמור לעצמו, כזכות מיוחדת, נתח של שתי אונקיות מכל ליטרה – 16 אונקיות – של בשר שחולק לצוות) ולסלק מספר קצינים לא אהודים; המורדים לא הזכירו כלל בתביעותיהם דרישה לביטול עונש מלקות או הגיוס הכפוי לצי. הם הוסיפו לקיים את שגרת העבודה והמשמעת באוניותיהם, התירו לכמה אוניות לעזוב למשימות של ליווי אוניות או סיורים מבצעיים, והבטיחו להפסיק לאלתר את המרד ולצאת לים אם יתקרבו אוניות צרפתיות אל חופי אנגליה.
המשא ומתן התפוצץ בשל חוסר אמון, במיוחד בעניין החנינה למורדים, ופרצו תקריות קטנות, שבסופן הורדו לחוף כמה קצינים בלתי אהודים ובאחרים נהגו המלחים בחוסר כבוד מופגן. כשנרגעו הרוחות, התערב לורד האו במשא ומתן ובתיווכו הוסכם להעניק חנינה מלכותית לכל המלחים, להעביר חלק מן הקצינים הלא-אהודים לתפקידים אחרים, להעלות את השכר ולבטל את ליטרת הכלכל. כתוצאה ישירה של המרידות בספיטהד ובנור עברו מן העולם כמה עוולות שהיו קיימות בצי המלכותי עד לאותו זמן, כמו תזונה גרועה, משמעת אכזרית והלנת שכר. המרד כונה, לאחר שהסתיים, בשם breeze at Spithead ("רוח טובה בספיטהד").[1]
זהותו של מנהיג המרד נותרה עלומה גם לאחר שהסתיים. על פי השמועות באותו זמן, ה"מוח" מאחורי פעולות המורדים היה ולנטין ג'ויס (Valentine Joyce), מלח בכיר (Quartermaster) באונייה "רויאל ג'ורג", עליה פיקד לורד ברידפורט.
נור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשראת האירועים בספיטהד פרץ גם מרד בנור (מעגן בשפך התמזה), כאשר מלחי "אה"מ סנדוויץ'" השתלטו ב-12 במאי על אונייתם. אוניות נוספות שעגנו במקום הלכו בעקבותיהם, אך אחדות חמקו והפליגו ולא נטלו חלק במרד על אף שנורתה עליהן אש מכיוונן של האוניות שנותרו. המורדים לא יכלו להתארגן בנקל, משום שאוניותיהם היו מפוזרות לכל אורכו של הנור ולא היו חלק משייטת הומוגנית אחת כמו בספיטהד, אך לאחר זמן קצר בחרו לעצמם נציגים מכל אחת מן האוניות. ריצ'רד פארקר נבחר ל"נשיא נציגי הצי" ("President of the Delegates of the Fleet") בשל תבונתו, השכלתו והאמפתיה שרחש לסבלם של הימאים. פארקר היה חובל (Master's mate) לשעבר, שהורד בדרגה ועמד למשפט צבאי בדצמבר 1793, אך גויס מחדש לצי כמלח בתחילת 1797. ב-20 במאי הציגו המורדים לאדמירל באקנר (Buckner), רשימה של שמונה דרישות שעיקרן חנינה, הגדלת שכר, ושינוי של חוקת הצי (Articles of War),[2] אשר נוספה לה אחר כך גם תביעה מן המלך לפזר את הפרלמנט ולכרות מיד שלום עם צרפת. דרישות המורדים העלו את חמתה של האדמירליות, שהציעה להם רק חנינה (נוסף על הוויתורים שנעשו כבר בספיטהד) בתמורה לשובם המיידי לשירות.
המורדים הגדילו את דרישותיהם, ומה שהחל כתביעה לתיקון עוולות, הפך לראשיתה של מהפכה חברתית. הם הטילו הסגר ימי על לונדון ומנעו את כניסתן של אוניות סוחר לנמל, ומנהיגי המרד אף תכננו להשיט את אוניותיהם לצרפת; המלחים האנגלים הסדירים התנגדו לצעדים אלה, וככל שנמשך המרד, עוד ועוד אוניות נטשו אותו. ב-5 ביוני פרסם פארקר פקודה, המתירה רק לאוניות סוחר לשוט לדרכן, בעוד האיסור על אוניות אספקה של הצי נותר בתוקפו. הסיבה לכאורה לפקודה זו הייתה כי "שחרור ספינות הסוחר ייצור רושם אוהד בחוף", אך קרוב לוודאי שהגורם היה הקושי הרב לאסור את תנועתם של כלי שיט מסחריים בנתיב תעבורה הומה כל כך כמו התמזה.[3] לאחר הפתרון המוצלח למרד בספיטהד, סירבו הממשלה והאדמירליות לוויתורים נוספים, במיוחד משום שחשו כי לכמה ממנהיגי המרד בנור יש מטרות פוליטיות החורגות משיפור שכרם ותנאי חייהם של המלחים.
אספקת המזון לאוניות המורדים הופסקה, וכאשר נתן פארקר את האות להפליג אל צרפת, סירבו כל האוניות האחרות להישמע לו. בסופו של דבר נטשו רוב האוניות את הזירה, חלק מהן תחת אש מכיוונם של המורדים, והמרד נכשל. פארקר הואשם בבגידה ובפירטיות, ונתלה מזרוע הַסְּקַרְיָה של "סנדוויץ'", האונייה בה החל המרד. מלבדו נתלו 29 ממנהיגי המרד, אחרים נדונו לעונש מלקות, למאסר או להגלייה אל מושבת העונשין אוסטרליה. ברם, חלק הארי של המלחים שהיו מעורבים במרד לא נענשו כלל.
אחרי המרד בנור פסק הנוהג באוניות הצי המלכותי להשמיע חמישה צלצולים בפעמון האונייה בסיומה של משמרת הכלב (Dog watch, 16:00-20:00), מאחר שזה היה הסימן לתחילתו של המרד.[4]
מרידות אחרות ב-1797[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1797 התמרדו מלחיה של הפריגטה "הֶרְמַיוֹנִי" בתחנת הצי באיי הודו המערבית והרגו את קפטן האונייה וכמעט את כל קציניה כנקמה על יחסו הברוטאלי של הקפטן. לאחר שהשתלטו על האונייה מסרו אותה לידי הספרדים, אויביה של בריטניה.[5]
ב-27 בדצמבר רצח צוות "מארי אנטואנט" את קציני האונייה והשיט אותה אל נמל צרפתי בים הקריבי.[6]
מרידות אחרות אירעו בחוף אירלנד ובכף התקווה הטובה והתפשטו אל הצי בפיקודו של אדמירל ג'רוויס ששהה לחופי ספרד.
המרידות בספרות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אירועי הרומן "בילי באד", מאת הרמן מלוויל, והאופרה המבוססת עליו, מאת בנג'מין בריטן, מתרחשים מיד לאחר שתי המרידות העיקריות.
- להקת הפולק פאנק הבריטית The Men They Couldn't Hang מנציחה את מנהיגי המרד שהוצאו להורג בבלדה "The Colours" (1988).
- "מרד" (Mutiny), מאת ג'וליאן סטוקווין, הוא תיאור מדומיין של המרד בנור.
- הסרט "אה"מ דיפיינט" (HMS Defiant, שנקרא בארצות הברית !Damn the Defiant) הוא תיאור מדומיין של מרד דומה באותה תקופה.
- אביו של גיבור הספר The King's Own, מאת פרדריק מרייט, נתלה בשל השתתפותו במרד בנור.
- חלק גדול מהרומן A King's Captain, מאת דיואי למבדין, מתרחש במהלך המרד בנור כפי שנראה בעיני גיבור הספר אלן ליורי.
- הרומן Ramage and the Freebooters, מאת הסופר הבריטי דאדלי פופ, מתחיל כאשר לפטננט רמג' מקבל פיקוד על אונייה העוגנת בספיטהד במהלך המרד, וחייב לשכנע את אנשיו לצאת לים כדי שיוכל למלא את הפקודות שהוטלו עליו.
- "The Floating Republic – An account of the Mutinies at Spithead and Nore in 1797" הוא ספר מאת ג' א' מנרינג ובונמי דוברא, שראה אור ב-1935 ומגולל את קורות שתי המרידות. ב-1982 שידר "רדיו 4" של הבי.בי.סי בתוכנית "Saturday Night Theatre" תסכית רדיו המבוססת על הספר שנקראה The Floating Republic.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Manwaring, G.E. and Dobrée, Bonamy (1987). The Floating Republic: An Account Of The Mutinies At Spithead And The Nore In 1797. London: Cresset Library. p. 299. (1st published New York: Harcourt, Brace and Company 1935)
- Dugan, James (1965). The Great Mutiny (New American Library, 1967 ed.). G. P. Putnam's Sons. p. 510
- Gill, Conrad (1913). The Naval Mutinies of 1797. Manchester, U.K.: Manchester University Press. p. 445
- Roberts, Jason (2007). A Sense of the World : How a Blind Man Became History's Greatest Traveler. New York, NY: Harper Perennial. p. 432
- Woodman, Richard (2005). A Brief History of Mutiny (1st Carroll & Graf ed.). New York: Carroll & Graf. p. 352
- Tracy, Nicholas (2006). Who's Who in Nelson's Navy: 200 Naval Heroes. London: Greenhill Books/Chatham Publishing. p. 388
- "Born in Exeter" a biography Chapter on Richard Parker – By The Historical Society of Hele's School Exeter (1950) Publisher A. Wheaton & Company Ltd Exeter
- Schneer, Jonathan (2006). The Thames: England's River (Paperback ed.). London: Abacus. p. 352
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ '"The Breeze at Spithead", which occupies more than half the volume, is not only the largest but most interesting part of its contents.": from a review of Tales of a Tar (1834), by William Nugent Glascock: The Times [London, England] 1 April, 1834, p.3
- ^ "Demands of the Nore Mutineers". Royal Navy Mutinies at the Nore and Spithead. In: Napoleonguide.com. Retrieved 6 June 2012
- ^ Gill (1913), p. 184
- ^ "Nore Mutiny". In: Museum of Learning. Retrieved 12 September 2011
- ^ Tracy. Who's who in Nelson's Navy. p. 294
- ^ Clowes, William. The Royal Navy: A History from the Earliest Times to 1900. Vol. 4, p. 548
