מריה אלנה מויאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריה אלנה מויאנו
María Elena Moyano
אין תמונה חופשית
לידה 23 בנובמבר 1958
באראנקו, לימה, פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצחה 15 בפברואר 1992 (בגיל 33)
מחוז וילה אל סלבדור, מחלקת לימה, פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פרו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
עיטור פור לה מריט על שירות למופת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מריה אלנה מויאנו דלגאדוספרדית: María Elena Moyano Delgado29 בנובמבר 1958 - 15 בפברואר 1992) הייתה פעילת זכויות אדם ופמיניסטית אפרו-פרואנית[1] שנרצחה על ידי ארגון הגרילה הנתיב הזוהר. היא גדלה בעוני בעיר וילה אל-סלוודור פואבלו יובן ואז הפכה מעורבת לפעילה חברתית מקומית. היא הייתה פעמיים נשיאת "FEPOMUVES" (הפדרציה העממית של הנשים של וילה אל סלבדור) ובזמן מותה הייתה סגנית ראש העירייה. בהלוויה שלה השתתפו 300,000 איש מה שהוביל לירידה בתמיכה במחתרת הנתיב הזוהר. היא קיבלה את אות מסדר ההצטיינות הפרואני לאחר מותה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריה אלנה מויאנו נולדה בסנטיאגו דה סורקו בלימה ב-23 בנובמבר 1958.[2] למשפחה בת שבעה נפשות. הוריה הם יוגניה דלגדו קבררה והרמוחנס מויאנו לסקאנו. המשפחה עברה לאל סלוואדור פואבלו יובן כשהייתה בת 13. היא גדלה בעוני וזכתה במלגה ללימודי משפטים באוניברסיטת "Inca Garcilaso de la Vega", אך לאחר מכן הפסיקה את לימודיה לאחר שנתיים כדי להתרכז באקטיביזם קהילתי.[3] מויאנו התחתנה עם גוסטבו פינקי בשנת 1980 ונולדו להם שני ילדים.[2]

View of shacks in settlement with mountain behind
וילה אל סלבדור בתמונה בשנת 1975

מויאנו עזרה להקים בתי ספר יסודיים, בתי תמחוי ומועדונים לאמהות. בשנת 1983, מויאנו הייתה מעורבת בהקמת הפדרציה הפופולרית של וילה אל סלבדור (FEPOMUVES, הפדרציה העממית של הנשים של וילה אל סלבדור). הקבוצה העבירה הדרכות לנשים, הובילה פרויקטים חברתיים וייצגה את האינטרסים שלהן. מויאנו נבחרה פעמיים לנשיאת הארגון.[4] הפדרציה ארגנה בתי קפה שכונתיים והפעילה את תוכנית Vaso de Leche, שמטרתה הייתה לגרום לכל ילד בעיר הפחונים לשתות כוס חלב אחת לפחות כל יום.[5] את היוזמה הובילה עם ראש העיר לימה אלפונסו ברנטס לינגאן ומפלגת השמאל המאוחד. :בשנת 1991, מויאנו היה סגן ראש העיר וילה אל סלבדור. באותה שנה הפציץ הנתיב הזוהר (Sendero Luminoso) את מרכז הפצה של "FEPOMUVES" שממנו נתמכו 90 בתי קפה.

מויאנו מתחה ביקורת הן על ממשלת פרו בראשות אלברטו פוג'ימורי והן על מחתרת "הנתיב הזוהר". היא חשבה שהממשל חלש בהטלת סדר ושהמשטרה מושחתת. פוג'ימורי הטיל צעדי צנע קיצוניים שהובילו לאינפלציה משתקת. [6] אף על פי שהייתה מודעת לכך שעלולים להתנקש בחייה, היא גם נקטה עמדה נגד מחתרת הנתיב הזוהר, ואמרה שמעשיהם כבר לא מהפכניים. במחתרת הגיבו בהוקעתה כ"רוויזיוניסטית". : לאחר שהנתיב הזוהר פרסם עלון שהוקיע אותה בו נכתב שהיא עבדה עבור הממשלה והפציצה בעצמה את מרכז ההפצה, השיבה מויאנו והפריכה את ההאשמות נגדה.  חואנה לופז לאון, פעילה נוספת של הארגון, נרצחה על ידי הנתיב הזוהר ב-31 באוגוסט 1991 ומויאנו החלה לקבל איומים על חייה. היא עזבה לזמן קצר את הארץ וכשחזרה הוצמדו לה שני שומרי ראש מהמשטרה. כאשר הנתיב הזוהר קרא לתקיפה מזוינת ולכולם להישאר בבית ב-14 בפברואר 1992, היא מחתה בהנהגת צעדת שלום.[2]  מויאנו האמינה באי אלימות, ודיברה בעד צדק חברתי וממשל עצמי.[7]

מותה ומורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בפברואר 1992, מויאנו נרצחה לעיני ילדיה באירוע רב משתתפים בוילה אל סלבדור על ידי חברי הנתיב הזוהר. המתנקשים ירו בה תחילה ולאחר מכן פוצצו את גופתה בחומר נפץ.[8]

לפי הערכות, 300,000 איש השתתפו בהלוויה של מריה אלנה מויאנו. לצד לכידתו של מנהיג הנתיב הזוהר, אבימעאל גוזמן, בספטמבר 1992, הזעם על רצח מויאנו נתפס כצעד מרכזי בירידה בתמיכה בבמחתרת. הנשיא פדרו פבלו קוצ'ינסקי העניק לאחר מותה את אות מסדר ההצטיינות הפרואני על שירות מכובד. את האות קיבלה אמה בשנת 2017.[9]

הסרט Coraje" ("Courage")" יצא לאקרנים ב-1998. הסרט מתאר גרסה בדיונית של חייה של מויאנו.[10] ארגון אמנסטי אינטרנשיונל פרסם דו"ח על זכויות אדם בפרו בשנת 1997 שהוקדש לזכרה של מויאנו. המרכז ללימודי אמריקה הלטינית והקריביים באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין הקים את קרן המלגות על שמה בשנת 2017, במטרה לממן סטודנטים דוברי ספרדית מאמריקה הלטינית.[11]

אחותה מרתה מויאנו הפכה גם היא לחברת קונגרס. [12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מריה אלנה מויאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Falcón, Sylvanna M. (2016). "Moyano Delgado, María Elena". The Dictionary of Caribbean and Afro-Latin American Biography (באנגלית). doi:10.1093/acref/9780195301731.013.74627. ISBN 978-0-19-530173-1. נבדק ב-5 במרץ 2021. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 Tupac, Diana Miloslavich (2000). Autobiography of Maria Elena Moyano: The Life and Death of a Peruvian Activist. University of Florida. ISBN 978-0813027463.
  3. ^ "Maria Elena Moyano". Gariwo (באנגלית). נבדק ב-5 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Peru: Women's Human Rights. In memory of María Elena Moyano" (PDF). Amnesty International. נבדק ב-5 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Prashad, Vijay (2014). The Poorer Nations: A Possible History of the Global South (באנגלית). Verso Books. p. 94. ISBN 978-1-78168-158-9.
  6. ^ Brooke, James (12 באוגוסט 1990). "Peru's Poor Feel Hardship of 'Fuji Shock' Austerity". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-28 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Avant, Deborah; Chenoweth, Erica (2019). Civil Action and the Dynamics of Violence (באנגלית). Oxford University Press. p. 78. ISBN 978-0-19-005689-6.
  8. ^ Wood, Tony (4 ביולי 2019). "Even Hotter, Even Louder". London Review of Books (באנגלית). 41 (13). ISSN 0260-9592. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ "Peru: Gov't awards posthumous Order of Merit to Maria Elena Moyano". Andina (בספרדית). FHG/MVB. 15 בפברואר 2017. נבדק ב-5 במרץ 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Barrow, Sarah (2007). "Coraje (Alberto Durant 1998): Creating an icon". Peruvian cinema, national identity and political violence 1988-2004 (PhD) (phd) (באנגלית). University of Sheffield.
  11. ^ "Maria Elena Moyano Fellowship Fund". CLACS. נבדק ב-5 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Martha Moyano aclaró el distanciamiento ideológico de su hermana María Elena con Sendero Luminoso". Diario Expreso. 2021-04-21. נבדק ב-2021-05-29.