מרכז אירופה

מרכז אירופה הוא אזור גאוגרפי באירופה, השוכן בין מזרח אירופה, דרום אירופה, מערב אירופה וצפון אירופה. האזור מתאפיין במגוון תרבותי ניכר, אך המדינות המרכיבות אותו חולקות גם מאפיינים היסטוריים ותרבותיים משותפים.
הגדרתו של מרכז אירופה משתנה בהתאם להקשר, אך לרוב היא כוללת את אוסטריה, קרואטיה, צ'כיה, גרמניה, הונגריה, ליכטנשטיין, ליטא, פולין, סלובקיה, סלובניה ושווייץ. במהלך חלק ניכר מן העת החדשה המוקדמת היו השטחים של פולין וליטא חלק מן האיחוד הפולני-ליטאי. במקביל, האימפריה העות'מאנית השתלטה על מרבית שטחן של קרואטיה והונגריה בנות ימינו, וכן על חלקים מדרום סלובקיה. הנסיכויות הגרמניות השונות, ממלכת בוהמיה, דוכסות קרניולה וחבר הקונפדרציה השווייצרית הקדומה נכללו בתחומי האימפריה הרומית הקדושה.
במהלך המאה ה־18 שלטה המונרכיה ההבסבורגית בשטחי אוסטריה, קרואטיה, צ'כיה, הונגריה, סלובקיה וסלובניה, לצד חלקים מסרביה, גרמניה, איטליה ושווייץ. בין ראשית המאה ה־18 לראשית המאה ה־20 התקיימה במרכז אירופה אוכלוסייה יהודית משמעותית.
מאז תקופת המלחמה הקרה, המדינות המרכיבות את מרכז אירופה סווגו מבחינה היסטורית, ובמקרים מסוימים ממשיכות להיות מסווגות, כחלק ממזרח אירופה או ממערב אירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה אירופה באמצעות מסך הברזל לשני גושים: הגוש המערבי הקפיטליסטי והגוש המזרחי הסוציאליסטי. אוסטריה, שווייץ ויוגוסלביה, שכללה את שטחיהן של קרואטיה, סלובניה ומדינות דרום־סלאביות נוספות בנות ימינו, הכריזו על נייטרליות. חומת ברלין הייתה אחד הסמלים הבולטים ביותר לחלוקה זו.
בהתאם לכך, למדינות מרכז אירופה קשרים היסטוריים, תרבותיים וגאופוליטיים הן למזרח אירופה והן למערבה.
בסוף המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 החל מרכז אירופה לעבור תהליך של "התעוררות אסטרטגית", שבא לידי ביטוי ביוזמות כגון שיתוף הפעולה הביטחוני של מרכז אירופה, היוזמה המרכז־אירופית, וקבוצת וישגראד. תהליך זה הואץ בהשפעת סופרים ואינטלקטואלים, אשר הכירו בשיתוק החברתי שנוצר תחת דיקטטורות מתפוררות וראו עצמם מחויבים להשמיע קול נגד הדיכוי הסובייטי.
מבט היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הביניים המוקדמים התאפיין מרכז אירופה במרקם אוכלוסייה מגוון, ובו קבוצות אתניות רבות. לאחר נפילת השלטון הרומי במאה ה־5 כבשו שבטים גרמאניים חלקים מן האזור המערבי. בין אלה נמנו הפרנקים, האלמאנים והבווארים. לעומתם, שבטים סלאביים ישבו בעיקר בחלקים המזרחיים של האזור, כאשר הסלאבים המערביים היגרו מאזור המוצא הקדום של העמים הסלאביים, בשטחי אוקראינה ובלארוס של ימינו. האזור כלל בתקופה זו מגוון רחב של שבטים וקהילות נוספות.
מסוף המאה ה־6 ועד ראשית המאה ה־9 היה האזור המקביל בקירוב לאגן הקרפטים חלק מן הח'אגנות האווארית, ממלכתם של האווארים הקרפטיים. בעוד שהאווארים שלטו בחלקים המזרחיים של אוסטריה בת ימינו, האזורים הצפוניים והדרומיים שלה היו נתונים בהתאמה להשפעות גרמאניות וסלאביות. במקביל, השטחים המרכיבים כיום את גרמניה ושווייץ היו נתונים להשפעת השושלת המרובינגית, ובהמשך להשפעת השושלת הקרולינגית. שבטים סלאביים שונים שישבו במרכז אירופה המזרחית הקימו בתקופה זו יישובים, בעיקר בשטחיהן של קרואטיה, צ'כיה, פולין, סלובקיה וסלובניה בנות ימינו. במאה ה־7 הוקמה נסיכות קרנטניה הסלאבית־דרומית באזור דרום אוסטריה וצפון־מזרח סלובניה של ימינו. בשטח ליטא ישבו שבטים בלטיים, ובהם הז'מאיטים, הליטאים והקורונים.
האימפריה הרומית הקדושה נוסדה בראשית המאה ה־9, בעקבות הכתרתו של קרל הגדול בידי האפיפיור לאו השלישי. בראשיתה כללה האימפריה את שטחה של גרמניה בת ימינו ואת האזורים הסמוכים לה, ובהם חלקים מאוסטריה, צ'כיה, סלובניה ושווייץ של ימינו.
כשלושה עשורים לאחר מכן הייתה מוראביה הגדולה, שמרכזה בשטחי צ'כיה וסלובקיה של ימינו, לאחת המדינות הסלאביות המערביות הראשונות שהוקמו במרכז אירופה. המדינה נשלטה בידי המורבים והסלובקים, ובהמשך כללה גם בוהמים לאחר שהתרחבה אל אדמות בוהמיה. מוראביה הגדולה הגיעה לשיא עוצמתה בסוף המאה ה־9.באותה תקופה הגיעו השבטים ההונגריים, לאחר שנדדו מערבה ברחבי הערבה האירואסייתית, והצליחו לגבור על כוחותיהן של האימפריה הבולגרית הראשונה, מוראביה הגדולה והפרנקים המזרחיים. לאחר מכן התיישבו באגן הקרפטים.
לאחר דוכסות קרואטיה הקדומה הוקמה בשנת 925 ממלכת קרואטיה, ובכך השתחרר השטח משליטת־העל הפרנקית. ממלכת קרואטיה שיתפה פעולה עם האימפריה הביזנטית במאבק נגד התפשטותה של האימפריה הבולגרית הראשונה. בשנת 966 הוקמה הנסיכות הפולנית הראשונה, Civitas Schinesghe, הנחשבת למדינה שקדמה לממלכת פולין. בעקבות התנצרותן של מדינות שונות במרכז אירופה התפתחו באזור יסודות של אחדות תרבותית, ובראשם הקתוליות והלטינית. לעומת זאת, מזרח אירופה ודרום־מזרח אירופה נותרו ברובן אורתודוקסיות מזרחיות והושפעו במידה רבה מן התרבות הביזנטית.
לאחר הפילוג בין הכנסייה המזרחית למערבית בשנת 1054 התפתחו חלקים נרחבים ממזרח אירופה לכדי מרחב בעל אחדות תרבותית משלו, שהתאפיין בהתנגדות להשפעה הקתולית של מערב ומרכז אירופה. אחדות זו התבססה על הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, השפה הכנסייתית הסלאבית והאלפבית הקירילי.
לדברי ההיסטוריון יֶנֶה סוּץ', בשלהי האלף הראשון החלה מרכז אירופה להיות מושפעת מן ההתפתחויות שהתרחשו במערב אירופה. סוץ' טען כי בין המאות ה־11 וה־15 השפיעה ההתנצרות על התרבויות שהתפתחו במרכז אירופה, ובמקביל אומצו באזור מאפיינים חברתיים מוגדרים שהתבססו על דפוסים מערב־אירופיים. אחד המאפיינים המרכזיים של ההתפתחות החברתית במערב אירופה לאחר מפנה האלף היה התפשטותן של זכויות מגדבורג לערים ולעיירות במערב אירופה. החל מאמצע המאה ה־13 החלו זכויות אלה להתפשט גם במדינות מרכז אירופה, והן תרמו להתפתחותם של מנגנוני שלטון עצמי בערים ובמחוזות.
בשנת 1335 נפגשו מלכי פולין, בוהמיה והונגריה וקרואטיה בטירת וישגראד שבהונגריה, והסכימו על שיתוף פעולה הדוק בתחומי המדיניות והמסחר. מפגש זה הפך לימים לאחד ממקורות ההשראה להקמתה של קבוצת וישגראד בתקופה שלאחר המלחמה הקרה.
בשנת 1386 התנצר יוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, ובחר בנצרות הקתולית. בעקבות נישואיו למלכת פולין ידוויגה נעשה למלך פולין. מהלך זה היה נקודת מפנה בתהליך ההתנצרות של ליטא, והוביל ליצירת איחוד קרבו, אשר כונן איחוד אישי בין הדוכסות הגדולה של ליטא לבין ממלכת פולין. האיחוד יצר ברית פוליטית ארוכת־טווח בין שתי הישויות המדיניות והניח את היסודות להקמתו המאוחרת של האיחוד הפולני–ליטאי בשנת 1569.
בין המאה ה־15 לראשית המאה ה־16 שימשה ממלכת קרואטיה, שהייתה באותה תקופה באיחוד אישי עם ממלכת הונגריה, שער ימי חשוב של מרכז אירופה. נמלי קרואטיה אפשרו את קיומם של נתיבי מסחר מרכזיים שקישרו בין מרכז אירופה לבין אזור הים התיכון. בתקופה זו התבלטה רפובליקת רגוזה כמרכז חשוב לחילופי תרבות.
בעקבות המלחמות בין האימפריה העות'מאנית לבית הבסבורג במאות ה־16 וה־17, החלה ממלכת קרואטיה, שהייתה נתונה לשלטון הבסבורגי, להשיב לעצמה את מעמדה כנתיב מסחר מרכזי. הנמלים שבו לפעילות, ופעילות המסחר התחדשה והתרחבה.
בין מלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה שבין שתי מלחמות העולם (1918–1938) הביאה עמה מערכת גאופוליטית חדשה, לצד בעיות כלכליות ופוליטיות, ובעקבותיה קיבל המושג "מרכז אירופה" אופי שונה. מוקד העניין עבר אל חלקה המזרחי של מרכז אירופה, ובייחוד אל המדינות שהופיעו מחדש על מפת אירופה. מרכז אירופה חדלה להיות מרחב שבו שאפה גרמניה לבסס מנהיגות או שליטה, והפכה לזירה שבה פעלו תנועות שונות לשיתוף פעולה ולאינטגרציה, שנועדו להתמודד עם הבעיות הפוליטיות, הכלכליות והלאומיות של המדינות ה"חדשות", וכן לשמש אמצעי להתמודדות עם הלחצים מצד גרמניה וברית המועצות. עם זאת, ניגודי האינטרסים בין המדינות היו עמוקים מדי, ולכן לא הצליחו להתממש הן רעיון ההסכמה הקטנה (Little Entente) והן רעיון האינטרמריום (Intermarium; בפולנית: Międzymorze).
ההיסטוריונית ההונגרייה מגדה אדם (Magda Ádám) כתבה במחקרה „מערכת ורסאי ומרכז אירופה” (Versailles System and Central Europe, 2006): "כיום אנו יודעים שההסכמה הקטנה הייתה מקור חולשתה של מרכז אירופה. הייתה זו ברית צבאית בין צ'כוסלובקיה, רומניה וממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (לימים יוגוסלביה), שנוסדה בשנת 1921 לא לשם שיתוף פעולה במרכז אירופה ולא כדי להיאבק בהתפשטות הגרמנית, אלא מתוך התפיסה המוטעית שיש להמשיך להחליש את הונגריה, שהייתה חסרת כוח לחלוטין".
האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה באירופה, ובהם מה שמכונה „הבגידה המערבית”, ובמיוחד הסכם מינכן, התאפשרו במידה רבה על רקע עלייתם של הלאומיות והאתנוצנטריות, שהיו מאפיינים בולטים של התקופה.
התקופה שבין מלחמות העולם הוסיפה מרכיבים חדשים למושג „מרכז אירופה”. לפני מלחמת העולם הראשונה כלל המושג בעיקר מדינות דוברות גרמנית, ואילו שטחים שאוכלוסייתם לא הייתה דוברת גרמנית נתפסו כמרחב המיועד לחדירה ולהשפעה גרמנית. המנהיגות הגרמנית נתפסה כתוצאה „טבעית” של הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה. לאחר המלחמה, לעומת זאת, הוצב חלקה המזרחי של מרכז אירופה במרכז הדיון על האזור.
באותה תקופה גילו גם אנשי מדע וחוקרים עניין גובר ברעיון של מרכז אירופה. הקונגרס הבין־לאומי להיסטוריה שנערך בבריסל בשנת 1923 עסק באופן משמעותי בסוגיית מרכז אירופה, והדיונים בנושא נמשכו גם בקונגרס שנערך בשנת 1933.
לדברי הגאוגרף הצרפתי עמנואל דה מרטון (Emmanuel de Martonne), בשנת 1927 כללה מרכז אירופה את אוסטריה, צ'כוסלובקיה, גרמניה, הונגריה, פולין, רומניה ושווייץ, וכן את צפון איטליה ואת צפון יוגוסלביה. דה מרטון הסתמך בהגדרתו הן על מאפיינים של הגאוגרפיה האנושית והן על מאפיינים של הגאוגרפיה הפיזית. עם זאת, הגדרתו לא הביאה בחשבון את ההתפתחויות המשפטיות או את ההתפתחויות החברתיות, התרבותיות, הכלכליות והתשתיתיות שחלו במדינות אלה.
תנועות האוונגרד במרכז אירופה תרמו להתפתחות המודרניזם והגיעו לשיא השפעתן ברחבי היבשת במהלך שנות ה־20. הספר "מקורות האוונגרד של מרכז אירופה" (Sourcebook of Central European Avant-Gardes), שפורסם במסגרת מוזיאון מחוז לוס אנג'לס לאמנות, כולל מסמכי מקור המתעדים את פעילותן של תנועות האוונגרד בשטחי אוסטריה, גרמניה, פולין — לרבות אזורים במערב בלארוס ובמערב אוקראינה של ימינו, וכן חלקיה הדרומיים של ליטא — צ'כוסלובקיה, לרבות צ'כיה וסלובקיה של ימינו, הונגריה, רומניה ויוגוסלביה, לרבות השטחים המשתייכים כיום לבוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מונטנגרו, מקדוניה הצפונית, סרביה וסלובניה. מסמכים אלה מתוארכים לשנים 1910–1930.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה מרכז אירופה נתונה ברובה לכיבוש גרמניה הנאצית. אזורים רבים הפכו לזירות קרבות ונחרבו במידה ניכרת. רצח העם של יהודי אירופה הביא להיעלמותן של רבות מקהילות היהודים שישבו באזור במשך מאות שנים; במקומות מסוימים יושבו במקומם אוכלוסיות אחרות, והתרבות היהודית המקומית נמחקה במידה רבה.
הן אדולף היטלר והן יוסיף סטלין התנגדו באופן מוחלט לעקרונות ההבסבורגיים בני מאות השנים של „חיה ותן לחיות” בכל הנוגע לקבוצות אתניות, עמים, מיעוטים, דתות, תרבויות ושפות, וניסו לכפות במרכז אירופה את האידאולוגיות שלהם ולבסס בה את האינטרסים הפוליטיים ואת מוקדי הכוח שלהם.
במהלך המלחמה הועלו בקרב בעלות הברית תוכניות שונות לעיצוב הסדר המדיני במרכז אירופה לאחר המלחמה. סטלין ביקש להביא ככל האפשר מדינות רבות ככל שניתן תחת שליטתה של ברית המועצות, ואילו וינסטון צ'רצ'יל העדיף להקים קונפדרציה מרכז־אירופית לאורך הדנובה, שתוכל לשמש משקל נגד למדינות האזור מול גרמניה ורוסיה. הועלו גם תוכניות להרחבת אוסטריה באמצעות צירוף בוואריה ווירטמברג אליה.
במקביל פעלו תנועות התנגדות שונות סביב אוטו פון הבסבורג, אשר ביקשו לקדם סדר מדיני מסוג זה. גם הקבוצה שפעלה סביב הכומר האוסטרי היינריך מאייר תמכה בכיוון זה. קבוצה זו אף סייעה בפועל למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, בין היתר באמצעות העברת מידע לארצות הברית על אתרי ייצור ותוכניות הקשורות לרקטות V-2, לטנקי טייגר ולמטוסים.
אוטו פון הבסבורג ניסה להביא לכך שאוסטריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה וצפון יוגוסלביה — ובייחוד השטחים המשתייכים כיום לקרואטיה ולסלובניה — ישוחררו מההשפעה ומהשליטה של גרמניה ושל ברית המועצות. במקביל הועלו רעיונות שונים שנועדו למנוע את התבססות כוחן של גרמניה וברית המועצות באירופה לאחר המלחמה.
אחד הרעיונות של צ'רצ'יל היה להגיע לאזור וינה לפני הצבא הסובייטי באמצעות מבצע שייצא מן הים האדריאטי. אולם רעיון זה לא אושר על ידי ראשי המטות של בעלות הברית המערביות. כתוצאה מהמצב הצבאי שנוצר לקראת סיום המלחמה, גברו תוכניותיו של סטלין, וחלק ניכר ממרכז אירופה עבר לשליטתה של ברית המועצות.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגאוגרפיה מגדירה את גבולותיה הטבעיים של מרכז אירופה עם האזורים הסמוכים לה. מצפון היא גובלת בצפון אירופה (או סקנדינביה) מעבר לים הבלטי, ומדרום היא גובלת באזור האלפים, בחצי האי האפניני (איטליה) ובחצי האי הבלקני. הגבולות בין מרכז אירופה לבין מערב אירופה ומזרח אירופה מוגדרים מבחינה גאוגרפית במידה פחותה. משום כך, הגבולות התרבותיים וההיסטוריים נוטים להשתנות ביתר קלות בכיוון מזרח–מערב מאשר בכיוון צפון–דרום.
מדרום, מישור פאנוניה תחום בידי הנהרות סאווה ודנובה ובידי שטחי ההצפה שלהם. מישור פאנוניה משתרע על פני שטחיהן של אוסטריה, קרואטיה, הונגריה, רומניה, סרביה, סלובקיה וסלובניה, ונוגע גם בגבולותיהן של בוסניה והרצגובינה ואוקראינה, המכונות בהקשר זה "המדינות הפריפאנוניות".
דרומית להרי האלפים המזרחיים, המשתרעים בשטחיהן של אוסטריה, גרמניה, איטליה, ליכטנשטיין, סלובניה ושווייץ, משתרעים הרי הדינארים לאורך כ־650 קילומטרים, במקביל לחופי הים האדריאטי ובכיוון כללי מצפון־מערב לדרום־מזרח. רכס זה נמשך מהאלפים היוליאניים בצפון־מערב ועד למאסיב שאר–קוראב בדרום. על פי האוניברסיטה החופשית של ברלין, רכס הרים זה מסווג כחלק מאזור דרום־מרכז אירופה.
העיר טריאסטה, השוכנת באזור זה, מזוהה, למשל, במפורש כ־città mitteleuropea — "עיר מרכז־אירופית". הדבר נובע במידה רבה ממיקומה בנקודת המפגש בין התרבויות הלשוניות והתרבותיות הלטינית, הסלאבית, הגרמאנית, היוונית והיהודית, מצד אחד, לבין המרחב הגאוגרפי של הים התיכון והאלפים, מצד שני. לפיכך, ניתן להגדיר את מיקומה של טריאסטה הן במונחים גאוגרפיים והן במונחים תרבותיים.
אזור הצומח המרכז־אירופי משתרע ממרכז צרפת, ובכלל זה מסיב סנטרל, דרך מרכז אירופה ועד לצפון הבלקן, מרכז רומניה, ובפרט הרי הקרפטים, וכן לדרום סקנדינביה.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרכז אירופה הוא אחד האזורים המאוכלסים ביותר ביבשת. הוא כולל מדינות בעלות שטחים ואוכלוסיות בהיקפים מגוונים, החל מליכטנשטיין הזעירה ועד גרמניה, המדינה השנייה בגודלה באירופה מבחינת אוכלוסייה. הנתונים הדמוגרפיים של המדינות המצויות במלואן במסגרת ההגדרה של מרכז אירופה, המכונות "מדינות הליבה", מצביעים על אוכלוסייה כוללת של כ־173 מיליון בני אדם, מתוכם כ־82 מיליון תושבי גרמניה. אוכלוסיות המדינות האחרות כוללות כ־38.5 מיליון תושבים בפולין, כ־10.5 מיליון בצ'כיה, כ־10 מיליון בהונגריה, כ־9.2 מיליון באוסטריה, כ־8.5 מיליון בשווייץ, כ־5.4 מיליון בסלובקיה, כ־4.3 מיליון בקרואטיה, כ־2.9 מיליון בליטא, כ־2.1 מיליון בסלובניה, וקצת פחות מ־40,000 תושבים בליכטנשטיין.
אם נכללות בחישוב גם המדינות שלעיתים משויכות למרכז אירופה, באופן מלא או חלקי — רומניה (כ־20 מיליון תושבים), לטביה (כ־2 מיליון), אסטוניה (כ־1.3 מיליון) וסרביה (כ־7.1 מיליון) — מתווספים לסך הכול כ־30.4 מיליון בני אדם. עם זאת, נתון זה עשוי להשתנות בהתאם לשאלה אם האזור מוגדר בגישה אזורית או בגישה אינטגרלית, הכוללת את המדינות הללו במלואן או רק את חלקיהן הרלוונטיים.
אם ייכללו גם החלקים ההיסטוריים הקטנים יותר של מרכז אירופה, המצויים במערב ובמזרח האזור, יתווספו למכלול הדמוגרפי כ־20 מיליון בני אדם נוספים, בני לאומים שונים. במקרה כזה, אוכלוסייתו הכוללת של המרחב המרכז־אירופי תעלה על 200 מיליון בני אדם.
דת וחברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינות מרכז אירופה הן ברובן קתוליות (אוסטריה, קרואטיה, ליכטנשטיין, ליטא, פולין וסלובניה), או שמבחינה היסטורית התקיימו בהן הן מסורות קתוליות והן מסורות פרוטסטנטיות (צ'כיה, גרמניה, הונגריה, סלובקיה ושווייץ). בקרב הזרמים הפרוטסטנטיים באזור בולטים הלותרניזם, הקלוויניזם וקהילות המשתייכות לכנסיית האחים המורבית. ברחבי מרכז אירופה קיימות גם אוכלוסיות משמעותיות המשתייכות לכנסיות הקתוליות המזרחיות ולכנסייה הקתולית העתיקה. הנצרות האורתודוקסית היא זרם דתי המצוי במיעוט, בהיקפים משתנים, במדינות שונות במרכז אירופה.
מרכז אירופה שימש במשך מאות שנים אחד המרכזים החשובים של התנועה הפרוטסטנטית, אף שרוב האוכלוסיות הפרוטסטנטיות באזור דוכאו או הושמדו במהלך תקופת הקונטרה־רפורמציה.
מבחינה היסטורית, תושבי בוהמיה, בשטחי צ'כיה של ימינו, נמנו עם הקבוצות הראשונות באירופה שאימצו רעיונות פרוטסטנטיים. בעקבות מלחמת שלושים השנים, שפרצה לאחר המרד הבוהמי, נהרגו או הוצאו להורג צ'כים רבים, אחרים אולצו להמיר את דתם לקתוליות הרומית, ואחרים היגרו לסקנדינביה ולארצות השפלה. בעקבות מלחמת שלושים השנים פחתה אוכלוסיית ממלכת בוהמיה משלושה מיליון תושבים לכ־800,000 בלבד. הירידה נבעה משילוב של גורמים, ובהם הלחימה הממושכת והרסנית, שכללה קרבות מרכזיים כגון קרב ההר הלבן והקרב על פראג בשנת 1648. עם זאת, בצ'כיה של ימינו רוב האוכלוסייה מגדיר את עצמו כחסר השתייכות דתית; כ־10.3% הגדירו את עצמם כקתולים.
לאסלאם הייתה נוכחות היסטורית משמעותית בקרואטיה ובהונגריה. האסלאם בהונגריה מתועד עוד מתקופת ייסוד המדינה, ומאותה תקופה התקיימה בה קהילה מוסלמית משמעותית במשך כמה מאות שנים. נוכחות האסלאם התחזקה מחדש בתקופת השלטון העות'מאני. בקרואטיה התבססה נוכחות מוסלמית בתקופה העות'מאנית, וכיום היא מיוצגת בעיקר בקרב מוסלמים ממוצא בוסני, אלבני וטורקי. שתי המדינות קלטו לאורך תקופות ממושכות הגירה של אוכלוסיות מוסלמיות מקבוצות אלה. נוסף על כך, לאסלאם הייתה נוכחות היסטורית בפולין ובליטא, אם כי בהיקף מוגבל. קהילות מוסלמיות של טטרים התיישבו בחבר העמים הפולני–ליטאי במהלך המאות ה־15 וה־16. מיעוטים מוסלמיים טטריים ממשיכים להתקיים בפולין ובליטא גם כיום.
לפני השואה (1941–1945) התקיימה באזור גם קהילה יהודית אשכנזית גדולה, שמנתה כ־16.7 מיליון בני אדם. בפולין ובליטא היו שיעורי האוכלוסייה היהודית הגבוהים ביותר באירופה ביחס לגודל אוכלוסייתן. בשנת 1933 היו היהודים 9.5% מאוכלוסיית פולין ו־7.6% מאוכלוסיית ליטא.
בכמה ממדינות מרכז אירופה, ובמיוחד בצ'כיה, בגרמניה ובשווייץ, קיימות אוכלוסיות גדולות של אתאיסטים ושל אנשים שאינם משתייכים לדת כלשהי. בשנת 2021 הצהירו 48% מאוכלוסיית צ'כיה כי אינם משתייכים לדת. בשנת 2022 הצהירו 43.8% מאוכלוסיית גרמניה כי אינם משתייכים לדת. בשווייץ, 33.5% מהאוכלוסייה הצהירו כי אינם משתייכים לדת כלשהי.
מטבח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המטבח המרכז־אירופי התפתח במשך מאות שנים בהשפעת שינויים חברתיים ופוליטיים, והוא מגוון בדרך כלל. עם זאת, המטבחים הלאומיים של מערב מרכז אירופה חולקים מאפיינים משותפים בולטים, וכך גם המטבחים של מזרח מרכז אירופה. נקניקים, סלמי וגבינות נפוצים ברוב מדינות מרכז אירופה. העדות הקדומה ביותר הידועה לייצור גבינות ברשומה הארכאולוגית מתוארכת לשנת 5500 לפנה"ס לערך, באזור קויאביה שבפולין. מאכלים נפוצים נוספים במרכז אירופה כוללים מרקים, תבשילים, ירקות מוחמצים וירקות מותססים. שניצל וגרסאות שונות של שפצלה נפוצים אף הם ברחבי האזור.
מאפיין משותף נוסף של מטבחי מרכז אירופה, ובייחוד של המטבחים האוסטרי, הקרואטי, הליטאי, הסלובני והשווייצרי, הוא השימוש במרכיבים מן הטבע ובמרכיבים הנאספים מן הבר, החל בעשבי בר וכלה בפטריות ובפירות יער. צריכת בירה היא מאפיין בולט בחלקים ממרכז אירופה. צ'כיה מחזיקה בשיעור צריכת הבירה לנפש הגבוה בעולם, ואחריה אוסטריה; גרמניה מדורגת במקום הרביעי.
המטבחים של מדינות מרכז אירופה הנכללות בהגדרות רחבות יותר של מזרח אירופה חולקים מסורות ומאפיינים עם מטבחים מזרח־אירופיים אחרים. הדבר בולט במיוחד במטבחי צ'כיה, ליטא, פולין וסלובקיה, הכוללים בין היתר מאכלים כגון בורשט ופירוגי. המטבחים של קרואטיה, הונגריה וסלובניה כוללים מסורות קולינריות רבות המשותפות לאזור הבלקן, ובהן פלפלים ממולאים, כרוב ממולא, מרק שעועית, פוגאצ'ה ואייבר/זאקוסקה.
ספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסורת הספרותית האזורית עוסקת במידה רבה בהיסטוריה הסוערת של מרכז אירופה ובמגוון התרבותי שלה. עצם קיומה של מסורת ספרותית מרכז־אירופית מובחנת נתון לעיתים במחלוקת. קורסים ייעודיים בספרות מרכז אירופה נלמדים באוניברסיטת סטנפורד, באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטה היגלונית, וכן קיימים כתבי עת תרבותיים המוקדשים לספרות האזור.
פרס אנג'לוס לספרות מרכז־אירופית הוא פרס המוענק לסופרים שמוצאם באזור, ושוויו 150,000 זלוטי פולני. גם פרס וילניצה הבין־לאומי לספרות מוענק לסופר מרכז־אירופי על "הישגים יוצאי דופן בתחום הספרות וכתיבת המסות".
ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכז אירופה מתקיימים אירועי ספורט ותחרויות אזוריות שונות, ובהם:
- הסבב המרכז־אירופי — מישקולץ GP (הונגריה)
- הסבב המרכז־אירופי — בודפשט GP (הונגריה)
- ראלי מרכז אירופה 2008 (רומניה והונגריה)
- ראלי מרכז אירופה 2023 (גרמניה, אוסטריה וצ'כיה)
- הליגה המרכז־אירופית לפוטבול אמריקאי (אוסטריה, קרואטיה, הונגריה, סרביה, סלובקיה, סלובניה וטורקיה)
- הגביע הבין־לאומי של מרכז אירופה (אוסטריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, איטליה, פולין, שווייץ ויוגוסלביה; 1927–1960)
כדורגל הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר באזור. מדינות מרכז אירופה אירחו כמה מתחרויות הכדורגל הבין־לאומיות המרכזיות. גרמניה אירחה שני גביעי עולם של פיפ"א, בשנת 1974 ובשנת 2006, וכן שתי אליפויות אירופה של אופ"א, בשנת 1988 ובשנת 2024. יוגוסלביה אירחה את אליפות אירופה של אופ"א בשנת 1976, עוד לפני שהטורניר הורחב לשמונה נבחרות.
בשנים שלאחר מכן התקיימו אליפויות אירופה של אופ"א בשנת 2008 באוסטריה ובשווייץ, ובשנת 2012 בפולין ובאוקראינה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירופה המרכזית, דף שער בספרייה הלאומית- Journal of East Central Europe — כתב־העת "Journal of East Central Europe".
- כתב־העת של האגודה המרכז־אירופית למדעי המדינה, Politics in Central Europe — כתב־העת של האגודה המרכז־אירופית למדעי המדינה "Politics in Central Europe".
- CEU Political Science Journal (PSJ) — כתב־העת למדעי המדינה של האוניברסיטה המרכז־אירופית (CEU), בארכיון.
- Central European Journal of International and Security Studies — כתב־העת המרכז־אירופי ללימודים בין־לאומיים וביטחוניים.
- Central European Political Studies Review — כתב־העת המרכז־אירופי למדעי המדינה.
- Centrope — אזור מרכז־אירופי לשיתוף פעולה חוצה גבולות.
- מפות של אירופה ומדינות אירופה.
- CENTRAL EUROPE 2020 — יוזמה/תוכנית לשיתוף פעולה במרכז אירופה; בארכיון, 15 באוקטובר 2015, ב־Wayback Machine.
- כלכלת מרכז אירופה — מאגר נתונים ומידע כלכלי על מדינות מרכז אירופה, בארכיון.
- משרד נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) למרכז אירופה, בארכיון.