מרכז כפרי
מרכז כפרי (נקרא לעיתים גם "מרכז אזורי", או "מרכז יישובי") הוא צורת התיישבות שהתקיימה בישראל משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. המרכז הכפרי הוא ישוב הנמצא בלב אזור חקלאי המורכב מיישובים חקלאיים (בדרך כלל מושבי עובדים) ומיועד לשמש כמרכז לאיגום אמצעי ייצור, מתן שירותים וכמרכז תרבותי לישובי האזור[1]. שיטת ההתיישבות של חבל חקלאי מתוכנן שבמרכזו יש מרכז כפרי התבצעה לראשונה בחבל לכיש שהמרכזים הכפריים שלו נמצאים בנהורה ובאבן שמואל.[2] בהמשך, הוקמו גם מרכזים כפריים גם באזורים חקלאיים נוספים שהיו בהם מושבים, גם בכאלו שלא היו חבל חקלאי מתוכנן מראש.
אמצעי הייצור שתוכננו להיות במרכזים הכפריים היו: ריכוזי טרקטורים וכלים חקלאיים ומתקני מיון ואיסום מרכזיים לתוצרת חקלאית.
השירותים אותם יועד המרכז הכפרי לתת היו: בית ספר יסודי, מרפאה, צרכנייה, בית עם, סניף בנק וגם מגורים לעובדי השירותים והקהילה של המרכז הכפרי.[2]
יעד נוסף של המרכז הכפרי היה שילוב האוכלוסיות ההומוגניות שהיו בכל אחד מהמושבים שסביב למרכז הכפרי ויצירת מיזוג גלויות, שהיה אחד מיעדי ההתיישבות הציונית בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.[3]
במהלך השנים, חלק מאותם מרכזים כפריים חוו קשיים, הן במילוי המטרות שיועדו להם והן בשימור תושביהם. חלק גדול מאותם מרכזים כפריים הפכו ליישובים קהילתיים, או ליישובים כפריים אחרים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עזרא ינוב, דלדול מאיים על המרכזים הכפריים, מעריב, 6 בדצמבר 1965
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ע"פ אתר הלמ"ס, ב-הגדרות והסברים - מבוא "מרכז כפרי הוגדר כ"יישוב כפרי המרכז שירותים או מפעלים תעשייתיים לכמה יישובים כפריים בסביבתו" "
- ^ 1 2 ד"ר איריס גרייצר, צביה פיין, מאירה שגב, "ישראל במאה ה-21 - ספר הכנה לבגרות", המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2009, עמ' 203-199
- ^ אבשלום רוקח, "לכיש - בין תכנון לביצוע", המרכז לחקר התיישבות כפרית ועירונית, 1978, עמ' 21
