יישוב קהילתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכניסה ליישוב נירית
הכניסה ליישוב בית חשמונאי

בישראל, יישוב קהילתי הוא יישוב המבוסס על שיתוף חברתי כשהדגש העיקרי בחיי היומיום הוא על חיי הקהילה. בניגוד למושב ולקיבוץ אין ביישוב קהילתי הכוונה תעסוקתית המחייבת את התושבים לעיסוק מסוים או שיתוף כלכלי.

אופי היישוב הקהילתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד ליישוב עירוני, על מנת לרכוש קרקע או בית ביישוב קהילתי, נדרש המועמד לעבור ועדת קליטה, הקובעת האם המועמד מתאים למרקם החברתי של היישוב[1]. מבחינה חוקית, החלטות אלו מעוגנות באמצעות אגודה שיתופית אשר תושבי היישוב חברים בה, ומזכירות האגודה מוכרת על ידי המדינה כוועד מקומי המנהל את היישוב במסגרת מועצה אזורית או ועד רובע עירוני במסגרת עירייה.

באופן כללי, יישוב קהילתי מאופיין על ידי חזון משותף שממנו נגזר אופי היישוב ויחסי הפרט והקהילה בו. בין סוגי היישובים הקהילתיים ניתן למצוא יישובים בעלי אופי חרדי, דתי או דתי תורני, יישובים המשותפים לדתיים וחילוניים, ויישובים המשלבים מגורים עם שמירה על איכות הסביבה. לרוב, החלטות ביישובים קהילתיים מתקבלות על ידי אספה כללית או ועדות הפועלות מטעם אספה כללית, בניגוד ליישובים עירוניים בהם ההחלטות מתקבלות על ידי נבחרי ציבור.

היישובים הקהילתיים מתאפיינים באוכלוסייה קטנה יחסית של מאות עד אלפי תושבים, למרות שישנם יישובים חרדיים גדולים המוגדרים כיישובים קהילתיים. כן מתאפיינים היישובים הקהילתיים בהיותם נפרדים מאזורים מטרופוליניים ומקובל שיש בהם איכות חיים גבוהה יחסית[2].

היישוב מבוסס על משפחות, שכל אחת מהן מנהלת את חייה בנפרד, כשלתושבים יש מחויבות מסוימת כלפי הקהילה (כמו הכנת אירועים והשתתפות בהם, או הדרכת בני הנוער). אין שיתוף כלכלי בין התושבים. כל מתיישב מוצא את מקור פרנסתו בעצמו, ואין חובת תעסוקה במקום.

המדינה מסייעת ליישובים בהקמת תשתיות - דרכים, ביוב, חשמל, מים, וכדומה, ואילו הבתים נבנים בידי התושבים.

צורת התיישבות זו רווחת באזורים בישראל בהם החלה ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים כגון תוכנית המצפים בגליל, וההתנחלויות שחלק ניכר מהן הוא יישובים קהילתיים[3].

לרוב, על-מנת להתקבל לאגודה (דהיינו ליישוב), יש לעבור ועדת קבלה של היישוב, ורק מי שמאושר על ידה רשאי לגור ביישוב[4].

מעמד מוניציפלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לגודלם, מיקומם ואופיים, וכן לאור המגמות לאיחוד רשויות מקומיות, ליישובים קהילתיים שונים מעמד מוניציפלי שונה. חלקם מועצות מקומיות, חלקם ועדים מקומיים במסגרת מועצות אזוריות וחלקם ועדי רובע עירוני במסגרת עיריות שעברו תהליך של איחוד רשויות, תוך שימור המעמד החברתי-קהילתי העצמאי של היישוב הקהילתי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1975 הוקם גוף בשם "תנועת היישובים העירוניים מעבר לקו הירוק" יזם אותו חנן פורת במטרה לסייע להתנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק שעד אז התנהלו בנפרד ללא מערכת תומכת. כמנהל התנועה התמנה עוזי גדור, איש בעל ניסיון עשיר בתכנון אזורי התיישבות (הבשור, רמת הגולן, ימית). אחת השאלות שהטרידו את גדור הייתה מה היא התנחלות. היה ברור שקרית ארבע. ימית, קצרין, הם יישובים עירוניים, אבל מה היא עפרה, שילה או בית אל. הן אינן קיבוץ (שהוא ישוב שיתופי) ולא מושב (שהוא ישוב חקלאי). גדור חיבר מסמך המשרטט צורת התיישבות כפרית חדשה, שהעניק לה את השם "יישוב קהילתי". בניגוד למושב שהוא גוף חברתי המתבסס על חקלאות וכללים נוקשים חלוקה שוויונית של אמצעי ייצור חקלאיים כענף קיום בלעדי. היישוב הקהילתי, על פי תפיסתו, הוא ישוב סגור המתנהל על ידי ועד נבחר וועדת קבלה, וחברה המגדירה את אופייה ומקפידה על קיומו: דתי, חילוני, או טבעוני. המכנה המשותף הוא חברתי- קהילתי, ואילו את הבסיס הכלכלי על כל מתיישב לפתור בעצמו, אם בעבודת חוץ או עיסוק מקומי. ליישוב הסמכות לפקח על אופי המגורים וחזות היישוב. המסמך פורסם ב"נקודה" וגדור עבר את ההתנחלויות והציע להן לאמצו. הראשונה הייתה התנחלות עופרה, ואחריה אלון שבות וכל האחרות. כשנתיים אחר כך, כששימש גדור אחראי על תכנון פריסת צה"ל, הגיעו אליו חבורת חוקרים מרפא"ל שביקשו להקים ישוב בגוש שגב שהיה שטח אש. בצד המשבצת שפינה להם הציע גם את רעיון היישוב הקהילתי. "זכור לי יום ששי בערב שנסעתי למפגש עם משפחות הגרעין והצגתי להם את הרעיון שאומץ על ידם." היישובים יובלים ועצמון היו היישובים הקהילתיים הראשונים שהוקמו בגבולות הקו הירוק.

ניסיונותיו של עוזי גדור לשכנע את ראש המחלקה להתיישבות רענן וויץ לאמץ את צורת ההתיישבות החדשה לו עלו יפה. "ברורה לי התנגדות הסוכנות היהודית. מה יש לה לעשות בכפרים שבסיסם חברתי וכלכלתם עצמית. במקום זאת הציע וויץ את רעיון הכפר התעשייתי ונאבק עליו. רעיון עקר שבניגוד ליישוב הקהילתי המעוגן במציאות העכשווית, בה התעסוקה מגוונת, מתבססת על לימודי מקצוע, אקדמיה ויזמה אישית, מונעת מהמתיישב לבחור את עיסוקו ומכתיבה לו אותו. במבחן התוצאה התמונה ברורה: מאות יישובים קהילתיים ואף לא כפר תעשייתי אחד.

מספר גדור: כעשרים שנה מאוחר יותר שימשתי נציג ראש הממשלה במרכז ההשקעות והגעתי לפגישה עם מנהל הרשות לפיתוח הפריפריה במשרד התעשייה, משה מרחביה, חבר התנחלות עופרה. משה הזכיר לי מפגש שקיימנו בשעתו עם סנטה יוספטל, מנהלת המרכז החקלאי, המאגד את כל תנועות ההתיישבות, "ביקשנו להצטרף כתנועת היישובים הקהילתיים. סנטה שאלה: כמה יישובים יש לכם, וענית: שישה, אבל יהיו עוד. היא גיחכה ואמרה: יש 300 קיבוצים ו 300 מושבים, ואתם עם השישה שלכם מבקשים להצטרף, ודחתה אותנו." ומשה המשיך: "עברו עשרים שנה. כמה קיבוצים שלא הופרטו נשארו, וכמה מושבים עדיין מקיימים את תקנון המושב ומתקיימים על עבודה עצמית חקלאית. אלו ואלו הפכו למעשה ליישובים קהילתיים. אין ספק שברעיון היישוב הקהילתי היה ראיית הנולד".

"כאן ראוי לציין שהוגה רעיון ה'יישוב הקהילתי' היה עוזי גדור, שעבד באגף התכנון (שהיה משותף לצה"ל ולמשרד הביטחון). 'היישוב הקהילתי' על פי חזונו, ששורטט גם הלכה למעשה כמודל כתוב ומובנה, יהיה מבוסס על שיתוף חברתי בלבד. השיתוף הכלכלי המאפיין את הקיבוצים והמושבים, איננו כלול בו. הוא חיפש 'למכור' את ה'סחורה' שלו. הרגשנו שהמודל שלו מתאים לנו כמו כפפה ליד. 'קנינו'.." (שני חמדת ולשם סלע (מראיינות). סיפורו של משה מרחביה-עפרה, אתר יש"ע)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]