יישוב קהילתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכניסה ליישוב נירית
הכניסה ליישוב בית חשמונאי

בישראל, יישוב קהילתי הוא יישוב המבוסס על שיתוף חברתי ועל כן מורשה למיין את מי שיורשה להתגורר בו, אולם אין בו הכוונה תעסוקתית המחייבת את התושבים לעיסוק מסוים, או שיתוף כלכלי כמו במושב וקיבוץ.

אופי היישוב הקהילתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד ליישוב עירוני על מנת לרכוש קרקע או בית ביישוב קהילתי, נדרש המועמד לעבור ועדת קליטה, הקובעת האם המועמד מתאים למרקם החברתי של היישוב[1]. מבחינה חוקית, החלטות אלו מעוגנות באמצעות אגודה שיתופית אשר תושבי היישוב חברים בה, ומזכירות האגודה מוכרת על ידי המדינה כוועד מקומי המנהל את היישוב במסגרת מועצה אזורית או ועד רובע עירוני במסגרת עירייה.

באופן כללי, יישוב קהילתי מאופיין על ידי חזון משותף שממנו נגזר אופי היישוב ויחסי הפרט והקהילה בו. בין סוגי היישובים הקהילתיים ניתן למצוא יישובים בעלי אופי חרדי, דתי או דתי תורני, יישובים המשותפים לדתיים וחילוניים, ויישובים המשלבים מגורים עם שגיא שמירה על איכות הסביבה. לרוב, החלטות ביישובים קהילתיים מתקבלות על ידי אספה כללית או ועדות הפועלות מטעם אספה כללית, בניגוד ליישובים עירוניים בהם ההחלטות מתקבלות על ידי נבחרי ציבור.

היישובים הקהילתיים מתאפיינים באוכלוסייה קטנה יחסית של מאות עד אלפי תושבים, למרות שישנם יישובים חרדיים גדולים המוגדרים כיישובים קהילתיים. כן מתאפיינים היישובים הקהילתיים בהיותם נפרדים מאזורים מטרופולוניים ומקובל שיש בהם איכות חיים גבוהה יחסית[2].

היישוב מבוסס על משפחות, שכל אחת מהן מנהלת את חייה בנפרד, כשלתושבים יש מחויבות מסוימת כלפי הקהילה (כמו הכנת אירועים והשתתפות בהם, או הדרכת בני הנוער). אין שיתוף כלכלי בין התושבים. כל מתיישב מוצא את מקור פרנסתו בעצמו, ואין חובת תעסוקה במקום.

המדינה מסייעת ליישובים בהקמת תשתיות - דרכים, ביוב, חשמל, מים, וכדומה, ואילו הבתים נבנים בידי התושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי מדינת ישראל הוכרו שתי צורות התיישבות: עירונית, וכפרית חקלאית. ההתיישבות הכפרית התבססה ברובה על יישובים קטנים הומוגניים מבחינה חברתית. אמנם, היו יישובים כמו נוה מונוסון, שהוקם בשנת 1953, אשר הוקמו על ידי גרעין מגובש חברתית ועל כן נחשב כיישוב הקהילתי הראשון, הגם שהמושג טרם היה קיים אז. עם ירידת קרנה של החקלאות, החל לעלות הרעיון להקים יישובים קטנים בעלי אופי ייחודי שאין בהם עיסוק בחקלאות.

בשנת 1970 הוקם היישוב אלון שבות שהוגדר כמרכז אזורי. היה זה ניסיון ראשון מסוגו להקים מרכז קהילתי, יישוב שאינו מבוסס על חקלאות ושירותים סביבתיים, אלא מהווה קהילה עצמאית מחד ומרכז אזורי מאידך, והצלחתו הפכה אותו לדגם שלפיו הוקמו יישובים חדשים אחרים ברחבי ישראל. בשנת 1974 הוקם היישוב יעד שהוגדר כמושב שיתופי, אולם בניגוד למושבים עד אז התבסס על תעשייה ולא על חקלאות ונקרא כפר תעשייה (כפ"ת). בשנים שלאחר מכן קמו עוד מספר יישובים תעשייתיים בגוש שגב. אולם המודל של כפר תעשייתי נכשל בגלל שחלק מהמפעלים עליהם הם התבססו נסגרו, והיישובים הפכו ליישובים קהילתיים.

צורת התיישבות זו רווחת באזורים בישראל בהם החלה ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים כגון תוכנית המצפים בגליל, וההתנחלויות שחלק ניכר מהן הוא יישובים קהילתיים.[3]

לרוב, על-מנת להתקבל לאגודה (דהיינו ליישוב), יש לעבור ועדת קבלה של היישוב, ורק מי שמאושר על ידה רשאי לגור ביישוב.[4]

מעמד מוניציפלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לגודלם, מיקומם ואופיים, וכן לאור המגמות לאיחוד רשויות מקומיות, ליישובים קהילתיים שונים מעמד מוניציפלי שונה. חלקם מועצות מקומיות, חלקם ועדים מקומיים במסגרת מועצות אזוריות וחלקם ועדי רובע עירוני במסגרת עיריות שעברו תהליך של איחוד רשויות, תוך שימור המעמד החברתי-קהילתי העצמאי של היישוב הקהילתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א–2011, אתר הכנסת
  2. ^ עוז אלמוג, מהו יישוב קהילתי?, אתר אנשים ישראל
  3. ^ על התפתחות היישובים הקהילתיים ביהודה ושומרון.
  4. ^ משפחה מושלמת - סרט תיעודי על תהליך הקבלה ליישובים קהילתיים. בימוי: רוני אבולעפיה. ישראל, 2007