משפחת גלאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפחת גלאס (Glass) היא משפחה בדיונית המופיעה במספר סיפורים קצרים מאת ג.ד. סלינג'ר. כל הסיפורים למעט אחד הופיעו בכתב העת "ניו יורקר", ולאחר מכן קובצו בספרים אחדים: "9 סיפורים", "פראני וזואי", וספר המכיל שני סיפורים - "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור: מבוא".

משפחת גלאס מתגוררת בניו יורק, ההורים הם בסי ולס גלאס, זוג שחקני וודוויל בפנסיה. בסי היא אירית ולס הוא יהודי, בדומה למוצאו של סלינג'ר עצמו, ולמעשה כל בני המשפחה מצביעים עליו ועל חייו בתקופות שונות. שבעת ילדי המשפחה השתתפו בשלב זה או אחר בתוכנית רדיו לילדים מחוננים בשם "איזה ילד חכם" (It's a wise child). הסיפורים מתעדים את הקושי של ילדי המשפחה לחיות בחברה צבועה הטרודה באגו ובכסף, בעוד הם סולדים מצביעות ומשטחיות ומחפשים את הרוחניות.

ילדי המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימור גלאס (1917-1948): הבן הבכור והדמות הראשית בסיפורים. סימור אינטליגנטי במידה יוצאת דופן ובאותה מידה גם רגיש. הוא מאמין בזן בודהיזם ועוסק בכך באדיקות. ב-1942 נישא למוריאל, אישה שטחית וצבועה, ולמרות אהבתו אליה הוא מודע לשוני הרב ביניהם וחש בדידות עצומה. משפחתה של מוריאל אינה רואה את הקשר ביניהם בעין יפה, רואים בו אדם חריג ומוזר עד כדי סכנה, שאינו יאה לבתם. זאת בעיקר כי שיכנע את מוריאל לברוח איתו ביום חתונתם, תקרית המתוארת בסיפור "הרימו את קורת הגג, נגרים". סימור מגויס במלחמת העולם השנייה וחוזר הביתה אל מוריאל בשנת 1948 עם נפש מצולקת ממראות המלחמה. התנהגותו שהפכה פרועה אף יותר מעוררת במשפחתה של מוריאל חשש כי יפגע בבתם, ומנסים לגרום לה להיפרד ממנו. סימור אינו פוגע במוריאל, אך מתאבד בירייה. התאבדותו של סימור מתוארת בסיפור "יום מושלם לדגי בננה" - הסיפור הראשון שכתב סלינג'ר אודות המשפחה והנחשב לטוב שבהם. זוהי גם היצירה האהובה ביותר שלו לאחר "התפסן בשדה השיפון".
  • באדי גלאס (נולד ב-1919): סופר מוכשר שהקדיש את חייו לכתיבה על אחיו האהוב. עד התאבדותו של סימור היה ביניהם קשר קרוב ואמיץ באופן נוגע ללב. באדי מעריץ את סימור ומודה בכך לא מעט פעמים. מותו השפיע עליו מאוד וגרם לו להסתגר בביתו ולנתק קשר עם הסביבה.
  • ביאטריס "בוּ בוּ" גלאס (נולדה ב-1921): הנשואה היחידה במשפחה. יחסיה עם בנה מתוארים בסיפור "ליד הדוגית" מתוך האוסף "9 סיפורים".
  • וולט גלאס (1923-1946): האח בעל שמחת החיים במשפחה, נהרג במלחמת העולם השנייה. חברתו באותה תקופה מספרת עליו בסיפור "דוד ויגלי בקונטיקט" מתוך האוסף "9 סיפורים".
  • ווקר גלאס (נולד ב-1923): אחיו התאום של וולט, בחר להיות כומר.
  • זואי גלאס (נולד ב-1930): לפי דעתו של באדי, זואי הוא הבן היפה ביותר במשפחה - הוא בעל עינים כחולות ועם זאת בעל מראה יהודי. זואי הוא שחקן במקצועו, שונא צביעות ומוצא אותה בכל אחד, אפילו בבני משפחתו. הוא מאשים את הפסיכולוגים במותו של סימור ואת סימור עצמו בכך שהפך אותו לפריק שאינו מסתדר עם איש. זואי מתמכר לסיגריות ומעשן בכל מקום ובכל זמן, גם באמבטיה. מסופר עליו בהרחבה בסיפור "זואי" בספר "פראני וזואי".
  • פראני (נולדה ב-1935): האחות הצעירה במשפחה. סטודנטית שאינה מוצאת את מקומה בעולם מלא שקרים וצביעות, לכן חווה התמוטטות נפשית, ממנה היא נחלצת בעזרתו של זואי. מסופר עליה בסיפור "פראני" בספר "פראני וזואי".

הביקורת על סיפורי משפחת גלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948, כאשר פרסם סלינג'ר את "יום מושלם לדגי בננה", העוסק בסימור ובהתאבדותו, זכה הסיפור לפופולריות עצומה בקרב הקוראים ומבקרי הספרות. הוא נחשב לאחד הסיפורים הקצרים הטובים שנכתבו, ונלמד בבתי ספר רבים.

הביקורת על סיפורי משפחת גלאס החלה עם הוצאתו של הספר "פראני וזואי" אשר על אף שנחשב לספר טוב, ניכרת בו ירידה באיכות הכתיבה של סלינג'ר לעומת "יום מושלם לדגי בננה" ו"התפסן בשדה השיפון" המוגדרים כיצירות מופת. ב"פראני וזואי" מגלה הקורא לראשונה כי לסימור אחים ואחיות וכי למעשה הוא מחונן העוסק בזן בודהיזם, פרטי מידע אשר גרעו לא מעט מקסמו: מאדם מיוסר שאינו מוצא את דרכו בעולם צבוע, הפך לסנוב שהעולם אינו עומד בסטנדרטים שלו.

סלינג'ר המשיך לכתוב על משפחת גלאס בספר "הרימו את קורת הגג, נגרים" אשר ספג ביקורת קשה. סלינג'ר, אשר היה מוכר כסופר של סיפורים קצרים, הכותב בלשון סלנג ובסגנון אהוב על צעירים, כתב ספר המתואר רבות כמייגע, שברובו פונה באדי אל הקורא, מנסה לספר לו על אחיו סימור, אך למעשה מדבר על בודהיזם והבלים חסרי תכלית.

על סלינג'ר נמתחה ביקורת על כך שאינו כותב על דמויות חדשות והמוניטין שלו ירד. ב-1965 פרסם את סיפורו האחרון - "האיפוורט" - סיפור ארוך יחסית בעל יותר משישים עמודים המספר על סימור כילד בן 7 המבלה במחנה קיץ, זאת בדרך בלתי שגרתית כמכתב ארוך שכותב סימור למשפחתו, אשר גם הוא דן רבות בזן. הסיפור ספג ביקורות קשות אף יותר מספרו הקודם ולאחריו לא פרסם סלינג'ר דבר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]