משתמש:לרמי/אפרים שרגא טיוטה

אפרים (פרד) שרגא (ברומנית: Fred Șaraga‏, 16 באוקטובר 1891 – 20 באוקטובר 1961), היה פעיל ציבור יהודי, שפעל למען הושטת עזרה ליהודי רומניה, שהוגלו לטרנסניסטריה והשבתם לרומניה וכונה גם "אבי יתומי טרנסניסטריה".

שרגא נולד ביאשי בבית יהודי דתי מתון, בנם הבכור של מנדל-נפתולי ועמליה מלכה. לאחר לימודים בגימנסיה הוא נשלח על ידי הוריו ללמוד באקדמיה מסחרית בווינה נושאי מסחר וניהול חשבונות ושב לרומניה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1914 נשא לאישה את ריטה (הנרייטה) סופרין, בת למשפחה יהודית מבוקרשט והזוג הטרי התיישב ביאשי, בקרבת בית הוריו של שרגא. שרגא גויס לצבא רומניה ושירת במהלך מלחמת העולם הראשונה בתפקיד מנהלי. לאחר המלחמה, ב-1929, יזם שרגא, יחד עם אחיו יוסף שרגא, הקמת מפעל טקסטיל קטן בשם Țesătura Paris.

בשנות השלושים הקים, עם אחרים, בנק למתן הלוואות לסוחרים ובעלי מלאכה זעירים יהודים שלא יכלו לקבל הלוואות מבנקים רגילים.

במהלך מלחמת העולם השנייה מונה על ידי מרכז היהודים (רומניה) לעמוד בראש משלחות יהודיות, שיצאו לטרנסניסטריה, תחילה כדי לברר לאשורו את המצב שם ובהמשך כדי לארגן, לעזור ולהשיב לרומניה את היהודים, שהוגלו לשם ובמיוחד את היתומים.

יהודי רומניה עשו מאמצים ליצור קשר עם המגורשים לטרנסניסטריה וביקשו שוב ושוב לאפשר להם לשלוח לשם משלחת שתעמוד על מצבם של היהודים שם. למרות התנגדותו של המושל גאורגה אלכסיאנו, בדצמבר 1942 אישר יון אנטונסקו יציאת משלחת כזו. המשלחת הראשונה יצאה לדרך ב-31 בדצמבר 1942 והיא הייתה מורכבת מאפרים שרגא, יוסף אבר כהן, יעקב שכטר ויחיאל מרקוביץ' והם קיבלו ליווי של היועץ של ראש הממשלה, יוליו מומויאנו.

ב-14 בינואר 1943, לאחר שהמשלחת חזרה לבוקרשט, אורגן כינוס בהיכל קורל של בוקרשט. הוקרא הדו"ח של המשלחת ונעשתה פניה אל המתכנסים להושיט עזרה למגורשי טרנסניסטריה. שרגא הקריא את ברכת הגומל ובמקום התארגנו לאיסוף תרומות.

לזוג שרגא היו שני ילדים, עדית ושלום, שנשלחו ארצה לפני שרומניה נכנסה למלחמת העולם השנייה.

שרגא עלה ארצה ב-1944 ובארץ ייסד את משרד היאס.

אפרים שרגא נולד ב-1891 בעיר יאשי, בירת חבל מולדובה ברומניה, עיר ואם בישראל. אביו, מנדל נפתולי (לא ידוע מתי ומדוע הוחלף שם המשפחה ל-שרגא), יליד יאשי ב-1866, עסק כנראה ביבוא ומסחר בבדים. היה יהודי דתי מתון, אדם טוב ונוח לבריות. אימו, עמליה-מלכה, היתה אישה נמרצת, אשר ניהלה כנראה את החלק המעשי בחיי הבית. בבית דברו אידיש, כמקובל. אפרים היה הבכור בשלושה ילדים, לידו אחיו יוסף (יוסקו) ואחותו רחל (רשליקה). חיי המשפחה היו טובים, ואפרים היה כל ימי-חייו איש-משפחה אוהב ומסור. כנראה קיבל חינוך יסודי יהודי, המשיך לגימנסיה, ובהמשך נשלח לווינה, מטרופולין אירופה המרכזית באותו הזמן. שם למד , ב"אקדמיה מסחרית", נושאי מסחר והנהלת חשבונות, וחזר לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. לקראת סוף 1914 התחתן עם ריטה (הנרייטה) סופרין, בת למשפחה מבוקרשט, והזוג התיישב ליד ההורים ביאשי. בהמשך גוייס לצבא הרומני, ושרת כל זמן המלחמה בתפקיד אדמיניסטרטיבי.

את חייו הבוגרים ניתן לחלק לשלוש תקופות, אשר בכל אחת מהן משמשים, במשולב, היבט משפחתי-פרטי והיבט ציבורי—כי כל חייו עסק בענייני הציבור . בפי הוריו כונה "פרויים", ומחוצה לה "פרד" . התקופה הראשונה, 1918 עד 1941. המשפחה התגוררה ביאשי, ליד ההורים, ומנתה שני ילדים, עדית ושלום. פרד הקים לפרנסתו, בשותפות עם אחיו, מפעל טקסטיל קטן—אבל ראשו היה בענייני הציבור היהודי. תחילה היה פעיל בהקמת רשת של בתי-ספר לבנות, ולאחר-מכן בייזום והקמת קופת-הלוואות לבעלי-מלאכה קטנים. הוא לא היה ציוני מוצהר, אם כי לא התנגד לציונות. היה לו קשר עם הג'וינט, וכמובן עם הקהילה היהודית. ב-1934 המשפחה עברה לבירה בוקרשט, לבית דו-משפחתי אשר ריטה היתה פעילה בתכנונו ובנייתו. לא היתה לה הכשרה לכך, ומעולם לא עבדה במקצוע כלשהו, אבל היתה אישה חכמה ונמרצת. פרד היה לנציג של מפעל טקסטיל גדול, והמשיך לעסוק בפרוייקטים הציבוריים-יהודיים. שני הילדים התחנכו בבתי-ספר רומניים. עם פרוץ מלחמת-העולם השניה, עם כניסת הצבא הגרמני "המוזמן" לרומניה והקמת ממשלה פרו-גרמנית ורודפת-יהודים, בשלה ההחלטה למלט לפחות את הילדים ולשלוח אותם לארץ-ישראל. ואכן, בחלון-הזדמנויות קצר וחד-פעמי באביב 1941 הצליחו להעלות אותם.

התקופה השניה, 1941 עד 1944. לאחר שזוג ההורים סולק מביתו, לצורך מגורים לאנשי-צבא, עבר לדירה שכורה קטנה. פרד השקיע את כל מרצו בעזרה ליהודי רומניה, שהחלו לסבול מרדיפות קשות. תחילה היה הפוגרום הגדול ביאשי, ביוני 1941. מאות יהודים נרצחו, ואלפים הועמסו בצפיפות נוראה על רכבות-משא והוסעו ללא-תכלית. באחת התחנות, כאשר מצבם הנואש התגלה למוסדות הקהילה, הטילו על פרד לארגן בדחיפות עזרה לאלה ששרדו. ואכן, במאמץ עליון ובסיוע הקהילות, ניצלו ושוקמו יהודים רבים. בסוף יוני הצבא הגרמני פלש לברית-המועצות והתקדם במהירות. השלטון הגרמני מסר לידי רומניה שטח נרחב, בין הנהרות דנייסטר ובוג , לשם "פתרון הבעיה היהודית". השלטונות הרומניים הקימו את מרחב "טרנסניסטריה", שמרכזו באודסה, והתחילו לגרש לשם יהודים—תחילה כאלה שחיו במחוזות בסרביה ובוקובינה, אשר נמסרו לברית-המועצות ("בהסכמה", בתכתיב גרמני) שנה לפני-כן. המגורשים נשלחו לעיירות ולמחנות, ללא מזון, ללא ביגוד מתאים לחורף הרוסי, וללא השגחה רפואית. רבים ניספו—המספר המדויק אינו ידוע, ברור כי מדובר במאות-אלפים. במשך כל שנת 1942, מוסדות הקהילה היהודית, בתמיכת האוכלוסיה היהודית שהושארה במדינה, ניסו לקבל מידע ולארגן סיוע, ונתקלו בהתנגדות השלטונות. לבסוף, בתחילת ינואר 1943, יצאה לשם משלחת בראשותו של פרד שרגא. לאחר שהצליחה לקבל את אישורו של המושל הרומני, המשלחת סיירה במספר מחנות, אירגנה כנסים של נציגי המגורשים , והצליחה לחזור בשלום (הדבר לא הובטח מראש) ולארגן בדחיפות משלוחים של כסף, מזון, תרופות ובגדים. מתחילת 1943 ועד אביב 1944, כאשר השטח נכבש בידי הצבא האדום, משלחות—כולן בראשותו של פרד שרגא—ביקרו ארבע פעמים בטרנסניסטריה. בביקור האחרון, בו השתתפה במקביל משלחת נוספת בראשותו של עו"ד דדו רוזנקרנץ, הצליחו להחזיר לרומניה כ-2000 ילדים ונערים יתומים, אשר רובם הגיעו בסופו-של-דבר לארץ-ישראל. פרד וריטה היו בין המלווים של אחת הקבוצות, ביולי 1944. פרד שרגא זכה להירשם, ביוזמת הניצולים, בספר הזהב של קק"ל, "על הצלת נפשות רבות מישראל".

אפרים שרגא (יושב, מימין) במיון היתומים טרם החזרתם, 2/1944

התקופה השלישית, בארץ. הזוג שרגא, בשנות ה-50 שלהם, מצאו בקלות את מקומם בארץ. ריטה עבדה כפקידה-טכנית במפעל סריגה והלבשה. פרד היה בקשר עם "עליית הנוער", ולאחר תאונת-דרכים קשה התחיל לעבוד במשרד מיסוד ארגון "היאס", שם התמיד עד יום מותו. התחיל לכתוב פרקי-זיכרונות באחד העיתונים, היה נשיא לשכה מקומית של "בני-ברית", וסוף-סוף יכול היה לחיות בקרב המשפחה, וליהנות מהנכדים. נפטר בדרכו לעבודה, באוקטובר 1961, בגיל 70.

" " מתוך "דפים מספר שלא נכתב—קטעי זכרונות מאת אפרים (פרד) שרגא "

[קטע ראשון]

   

                 נפלה בחלקו של המחבר הזכות העצובה למלא, בשנים הקשות ביותר בתולדות יהודי רומניה, מספר שליחויות חשובות. אלה הביאו אותו למוקדי הסבל של מאות אלפי הקרבנות של רדיפות הנאצים והלגיונרים.

    הייתי עד—לעתים עד יחיד—לאירועים, שמן הדין היה להעלותם מכבר על הכתוב, לשימוש כותבי תולדותיה של תקופה טראגית זו. נסיבות הזמן לא נתנו לי, לצערי, את האפשרות לעשות זאת.

    21 בדצמבר 1942

    הרגע, לו חיכינו כל-כך, מתקרב סוף-סוף ובא.

    במשך שנה ומחצה פנתה וועדת-הסיוע של איגוד הקהילות היהודיות פעמים רבות לשלטונות.  היא ביקשה אישור לביקורה של משלחת במחנות שבטרנסניסטריה, במטרה לסקור את המצב שם ולהציע דרכים לשיפורו.

    בשורות-איוב הגיעו בדרכים שונות. רבבות חפים מפשע ניספו ברעב, בקור ובמגפות. המחסור במזון, בלבוש ובתרופות גדל מיום ליום. סכומי-הכסף העצומים, שהיו נשלחים בהכרח באמצעות ממשל טרנסניסטריה, בשער-הגזל של 40 ליי למארק גרמני—דמו לטיפה בים הסבל האנושי השליט שם.

    כל הפניות הקודמות,וגם אישור שניתן בשעתו ע"י ממשלת המרשל אנטונסקו, לשיגור משלחת בתחילת 42' , נידחו  בידי השליט הכל-יכול של טרנסניסטריה, המושל פרופסור גיאורגה אלכסיאנו.

          בראיון שנתן בסוף שנת 41' לראשי וועדת הסיוע (ד"ר מ.צימר, עו"ד ג. שוופלברג ופרד שרגא ) טען אלכסיאנו—בציניות האופיינית לו—שהיהודים חיים במוגילב יותר טוב מאשר בבוקרשט. משחזרנו על בקשתנו, שיסע את דברינו במילים "כך אתם, כשנותנים לכם אצבע אתם רוצים את כל היד. לשווא אתם פונים לכל מקום, לא תצליחו להגיע לטרנסניסטריה ."

    ולמרות הכל...מבלי להיכנס לפרטים, אני מציין רק כי ב- 21 לדצמבר 42' קיבלנו את ההוראה להכין את המשלחת העתידה לצאת לאודסה. מטרתה—להסדיר עם הממשל הרומני בטרנסניסטריה את אירגון הסיוע למגורשי 100 מחנות ומעלה, המפוזרים לאורך ולרוחב השטח שבין הנהרות דנייסטר ובוג.

    המשלחת כללה, פרט לי עצמי, את מר יוסף (אוסי) אברכהן, עו"ד וציוני פעיל, המהנדס יעקב שכטר (כעת בישראל, מי שהיה מהנדס העיר הראשון של באר-שבע), ויחיאל מרקוביץ.

    כמלווה וכמדריך שלנו מטעם השלטונות מונה מר יוליו מומויאנו, יליד טרנסילבניה, שהיה חבר הסנאט הרומני בימי ממשלת גוגה-קוזה האנטישמית, בשנת 38', ולאחרונה שימש כיועץ במשרד ראש הממשלה.

    תאריך היציאה לדרך טרם נקבע. הסברה היתה, שנצא בערך ב-10 לינואר 1943.

       

                                                                                                           30 בדצמבר 42' .   מגיעה אלינו פקודה דחופה "מלמעלה" : על המשלחת לצאת מייד, עוד באותו היום. איננו יכולים להבין את פשר הדחיפות הרבה. אנו אוספים את חברי הוועדה, משדלים את "אדון המיניסטר" מומויאנו (הוא נהנה מאד מהכינוי "מיניסטר"), ומקבלים בקושי את האישור לצאת למחרת, 31 בדצמבר 42', ערב השנה החדשה. האדון "המיניסטר" עצוב, עליו לוותר על מסיבת "הסילבסטר" שהכין.

    אנו פונים ביחד אל אבינו הרוחני, הרב הראשי ד"ר אלכסנדר שפרן, לקבלת ברכתו. הרב הצעיר,רק בן 31,  אך המחונן בכישרון ובתבונה שציינו את מילוי תפקידו בימים הטראגיים ההם, קיבל את פנינו בהתרגשות רבה.

    לא נשא נאום לפנינו. הוא הקריא ותרגם מכתב ששיגר בזמנו הרמב"ם למשלחת יהודי ספרד, אשר יצאה לתימן, לעודד את יהודיה ולתמוך בהם בזמן שסבלו מרדיפות.

    בדמותו את הנסיבות של אז למשימתנו היום, חזר הרב, כשכל-כולו חדור בהתרגשות של הרגע, על דברי הרמב"ם :

    " תחצו ימים סוערים ומדבריות ; תפגשו מפלצות רבות, ובהן בני-אדם וגם חיות-פרא; הישבעו לא להיכנע להן, ולהגיע בשלום ליהודים, אשר להצלתם אתם יוצאים כעת."

     עטוף בטלית גדולה, כשדמעות בעיניו, חיבק וברך כל אחד מאתנו. כולנו בכינו. גם כעת, בשעת-הלילה המאוחרת בה אני רושם זכרונות אלה, איני יכול להתגבר על התרגשותי.

    עד לאותו הרגע לא היינו מודעים, לא לקושי הרב של שליחותנו, ולא לסיכונים הכרוכים בה.         

                     --      --   --    --    --   --    --

                                 [קטע שני]

    1 בינואר 43'

    סוף-סוף הגיע הרגע הגדול : אנו מוזמנים לאלכסיאנו.

    כל אחד מאיתנו שלח מבט-עידוד לאחרים. אולי תפילה שקטה. תנועה בו-זמנית של הרמת הראש, של יישור הכתפיים—ואנו יוצאים לדרך. אנו נכנסים לחדר עצום-מימדים, מואר בעשרות נורות. שטיח עצום מכסה את רצפת-הפרקט הנוצצת, ותמונות תלויות על הקירות.

    בקצה החדר, מאחורי שולחנו, תחת תמונותיהם של המרשל אנטונסקו ושל היטלר, עומד גאורגה אלכסיאנו, ושריו מסביבו. באחד הקצוות, "מאובן" ככל השאר, עומד "המגן" שלנו, מומויאנו.

    מסונוורים מהאורות, תחת רושם המסגרת הסובבת והפסלים הדוממים העומדים לפנינו, אנו מתקדמים—שקטים, מתרגשים.

    לפנינו אין כסא ואין שולחן. גם שרי אלכסיאנו לא זכו לקבל כיסאות. הבינונו, כי הפרוטוקול הנאצי קבע את הכלל : בנסיבות כאלה, כדי להימנע מהצעת כיסאות ליהודים, גם על השליטים לעמוד. למקרה כזה בלבד, יחס שווה !

    כמה רגעים של שקט מעיק, בלתי נעים. מומויאנו מגמגם את שמותינו, ומבקש מאלכסיאנו למסור לנו את הוראותיו.

    חבל שלא השתמר בשלמותו "נאומו" של אלכסיאנו. היה מגיע לו מקום של

כבוד באוצר דברי השנאה והאכזריות. ומבין אין-ספור חטאיו, חוסר-האנושיות שגילה באותו ערב היה מצדיק את עונש-המוות—מעשה-הצדק שבו אלכסיאנו סיים את חייו. 

    אלכסיאנו מתחיל :

                                                                             

    "היה קשה עד שקיבלתם אישור לבוא הנה. ייתכן שיהיה קשה לחזור. הכל תלוי בהתנהגות שלכם. תלכו רק לאן שאני ארשה לכם, תדברו רק עם מי שארשה, ועל מה שארשה.”

    באותה נימה, פירט את כל עוונותינו , ואת אלה של כל היהודים, ואת העונש הראוי. הוא רצה להוכיח לנו כי שליחותנו מיותרת, כי הכל מתבצע לפי התכנית, וכל הסיוע מגיע לתעודתו. הוא ציין שנוכל לבקר במוגילב, סמרינקה ואולי עוד במקום אחד, בהתאם לתכנית שתימסר לנו על-ידי מפקדת הג'נדרמריה.       

    קפואים ומאויימים, הקשבנו לשטף ההכפשות, השנאה והרוע, מפי אדם שהיה כל חייו משרת הצדק, מורה, מדריך של אלה שתפקידם לעשות צדק, תמיד בקשר הדוק עם  מנהיגים דתיים.

    הבינונו גם את האיום בחיסולנו, בעיקר כאשר הוסיף שאין להרשות לנו "לטייל", מסיבות ביטחון.

    חיפשנו בעיניים, של לפחות אחד מהעומדים סביבו, מבט של הבנה, של רכות, של אנושיות....

    ביקשתי רשות לדבר. היה זה כנראה חסד מופלא, אשר הדריך אותי בדבריי, ואשר שם בפי מילים של תחינה, של בקשה, של חמלה. מילים, הבאות להסביר פעילות שאינה מבקשת דבר, פרט להקלת הסבל. אף מילה של איום, אף טענה.

    אולם הסברתי, שביקורנו לא יענה לצורך, שלמענו אושר, אם לא נוכל לבוא במגע ישיר עם אוכלוסיית המגורשים בכמה שיותר מרכזים חשובים. ומאחר ואין אפשרות לבקר ב-200 מחנות ויותר, אין מנוס מלאשר אסיפות איזוריות, עם נציגים מיישובי הסביבה.

    הצגתי את תכניתנו, לפי הבנתנו, והייתי זקוק לשם כך למסמכים מתוך הילקוט שהנחתי לידי על השטיח. בעמידה על הברכיים, נשען על הילקוט, פתחתי תיקים והקראתי מסמכים.

    דיברתי ארוכות, והשתוממתי שהוא הרשה לי. כאשר סיימתי, הייתי מותש.

    שום סימן של התרגשות לא ניכר על פניו של אלכסיאנו, אבל מתוך דברי התשובה הקצרים אפשר היה לראות הקלת-מה בהתנגדותו העיקשת הקודמת.

    אמר לנו שייתכן ויגדיל את מספר היישובים שנבקר בהם,לאחר התייעצות עם חבריו. כמו-כן, יחשוב על האפשרות לקיים אסיפה עם נציגי המחנות העיקריים. לבסוף, אמר שכל הצד הטכני של שליחותנו ייקבע ביחד עם ראשי המחלקות, איתם יתקיימו פגישות למחרת היום.

    ליבו לא נתן לו לסיים מבלי לחזור על האזהרה בדבר התנהגותנו במשך השהות בטרנסניסטריה.

    הראיון הסתיים.

                               --     ----     ----      --

                             [קטע שלישי]

   מטרת הרשימה הזאת, המבוססת על עובדות שהיו, היא לסמן את הופעת רגע האור הראשון בדרך הייסורים שנראתה אין-סופית. העליה הראשונה לארץ-ישראל, בהסכמתה הרשמית ובעזרתה המעשית של ממשלת אנטונסקו.

    אין זה המועד הנכון להרחיב את הדיבור על הנסיבות שהביאו לאישור החזרתם של יתומי טרנסניסטריה לערי מולדובה, "לשם הגירתם".

    בוודאי, הנצחונות הצבאיים של בעלות-הברית בחזית המערבית, והתקדמות הצבא הסובייטי לעבר נהרות הבוג והדנייסטר, יצרו את המצב הזה. היסטוריונים יקבעו את כל הסיבות, כמו גם את הסיוע המעשי של אנשים מסוימים.   

    בהגבלות המקום, אסתפק ברישום סיפור המעשה, אשר שיאו שיחרור יתומי טרנסניסטריה והגירתם לארץ-ישראל.

   

    בינואר 43' נשמעו לחישות ראשונות בדבר "מגעים לקראת החזרת הילדים היתומים ואפשרות הגירתם לפלשתינה, מסיבות הומניטריות".

          עברו תשעה חודשים, מבלי שהתגבשה החלטה ברורה.

    לקראת סוף ספטמבר 43 ', תליין התקופה רדו לקה גילה, כי "קיים מספר ניכר של יתומים משני ההורים, שאין להם כל תמיכה. הוגשו הצעות להצלתם ואירגונם".

          בתחילת נובמבר 43' , הממשלה קבעה שיתומים משני ההורים יוחזרו, וקבעה גיל מירבי של 12 שנה. ההחזרה היתה אמורה להיעשות לערי מולדובה, כאשר הילדים יימסרו לידי משפחות יהודיות.

   משמעותה של החלטה זו היתה, כי מספר הילדים המשוחררים יקטן במידה ניכרת, והתהליך—בתנאים המוכתבים—היה מסתיים בעתיד בלתי ברור.

    נעשה מאמץ גדול לאישור גיל מירבי של 18 שנים, ולאירוח הילדים בהתאם לתכנית שתיקבע בידי וועדת הסיוע.

    חברי משלחת-הסיוע יצאו לבירות-מחוזות-הגירוש ב-25 לינואר 44 '.

    קשה לתאר את האווירה ששררה באותם הימים בכל טרנסניסטריה. "הילדים של אף-אחד", שהפכו ל"ילדינו", עמדו לא רק לעזוב את מה שהיה עבורם גיהינום אמיתי, אלא גם לצאת לדרך אל החופש, אל המולדת.

   נציגי וועדת הסיוע קיבלו צוו לשרות מיוחד, חתום בידי המפקד העליון של הג'נדמריה. בנוסף, קיבלו מעטפות סגורות וחתומות, מיועדות למפקדי הג'נדרמריות המקומיות. כמו-כן, היו בידם הוראות מיוחדות מטעם וועדת

    הסיוע.

     עבור כל ילד צריך היה למלא שאלון. השאלונים נחתמו בידי ראש המחנה, מנהל קבוצת העבודה ושני מגורשים מוכרים, על אחריותם האישית. הרשימות הכלליות נבדקו בידי הנציגים מבוקרשט, אשר הוסיפו את חתימתם, ובידי מפקדי הג'נדרמריה.

    ב-15 לפברואר הכל היה מוכן.  ההוראות האחרונות נמסרו בטלפון, ובכך החלה הפעולה הקשה ביותר עד לאותו הזמן. אותו ערב נסעתי שוב למוגילב, עם פרדיננד זיגלר, האחראי לכספים, וד"ר רייכמן, כיום עורך-דין בירושלים.

    בדרך עלו לרכבת נציגים מערים שונות, וביאשי קיבלו את פנינו מנהיגי הציבור היהודי. יאשי התכוננה לקבל יותר מ-600 ילדים.

    השיירה שלנו מנתה יותר מ-60 איש, לתדהמתם של שלטונות הביקורת הצבאיים ושל פקידי הרכבת, שלא היו רגילים לראות "ז'ידים" רבים כל-כך, נוסעים ביחד ברכבת.  

    נשארתי איתם לילה אחד ב-אטאקי, ובהתאם להוראות האחראים במקום, עברתי לבדי למוגילב.

    במפקדת הג'נדרמריה יצרתי קשר עם המפקד, רב-סרן בוטורואגה [Botoroaga] והכפופים לו. הרשימות, והמסמכים האישיים הדרושים לשיחרור היתומים , היו מוכנים. הילדים היו כבר בחלקם במוגילב, וכל הזמן היו מגיעים  ילדים נוספים. הם הובאו במשאיות, במזחלות, בצפיפות רבה. כל הדרכים הובילו לבניין "הטיהור". גם השדה לפני הבנין היה מלא בילדים, המחכים לתורם בשלג ההולך ונמס ובבוץ הדביק.

    לאחר רחצה וטיפול , הילדים הופנו לתחנת הרכבת, לשם כבר הגיעו הרכבות המיוחלות.

    ליד הפסים הוצב שולחן ארוך. באמצע ישבו רב-סרן בוטורואגה, קציניו וחייליו. לידו ישבתי אני לבדי. מאחורינו עמדו ד"ר מאיר טייך, מוזס כץ, רוזנראוך ועוד מספר ידידים, שאת תרומתם הערכתי באותם רגעים. היתה זו הביקורת האחרונה, שנעשתה בידי מפקד הג'נדרמריה בעצמו. הוא  רצה להיווכח אישית, כי בחירת הילדים נעשתה בהתאם לפקודות שהתקבלו.

    עברו מאז 15 שנה, ואינני יכול לשכוח את פרצי הזעם, כאשר הטיל ספק בגילו של ילד, כפי שהופיע במסמכים. פעמים רבות, ד"ר טייך ואני הצלחנו בקושי להציל, כמו ממאורת צפעונים, נער או נערה, שפתחו מייד בריצה מטורפת אל הקרון.

    לאחר סיום הפעולה, קציני הג'נדרמריה עזבו. שאגת שמחה והקלה פרצה מגרונותיהם של כ-1500 ילדים. זו היתה שמחה מהולה בזכרונות טראגיים, החל ברגע הגירוש מהבית, בדרך האין-סופית  הזרועה במחלות, רעב ומוות. בעיני רוחם ראו את הוריהם.

    פה ושם, גבר או אישה עמדו במקומם כמאובנים. הם הביטו בעיניים דומעות בקרונות, והתאמצו לא לגלות את רגשותיהם. הם היו אלה, אשר הצליחו להציג את ילדם היחיד כיתום. 

    הרכבות עברו את הגשרים מעל לדנייסטר, והתקבלו על-ידי נציגי הקהילות. אלה סיפקו להם  מזון, לבוש וטיפול רפואי.

    ביאשי, שם רוכזו גם הילדים מדרום-טרנסניסטריה, הקרונות הופנו לערי-הקליטה השונות.

    בואם של היתומים מטרנסניסטריה לערי מולדובה, היה להפגנת אהבה שקטה לבאים. האוכלוסיה היהודית פתחה לרווחה את דלתותיה לקבלתם. רבים מהם מצאו הורים חדשים, שהשכילו להעניק להם  חינוך יהודי, ובסופו של דבר חלקם אומצו.

    בשובי לבוקרשט, נכנסתי למערבולת החדשות שהגיעו מכל חזיתות המלחמה. אסור היה לבזבז ולו רגע אחד, וב-16 למרץ השגתי את פקודת ההחזרה של יתרת היתומים. יצאתי לדרך בו ביום, אבל נאלצתי לעצור בעיר ליפניק, כי הצבא הסובייטי הגיע כבר לקירבת מוגילב.

    בזאת אני מסיים את החלק הראשון של הזכרונות הקשורים להחזרת הילדים מטרנסניסטריה. בהזדמנות אחרת אכתוב על חייהם במעונות במולדובה, והפלגתם בספינות "קזבק", "מרינה" ו-"בול-בול",  ארונות-מתים צפים, כל אחד מהם פרק בספר שיש לכתוב.

    ולבסוף--ארץ-ישראל ופעולות "עליית-הנוער" למען הצבתם, באמצעות חינוך ועבודה, כיסודות יצרניים התורמים לפיתוח מולדתם.  " "  

                        ----    -----    -----     -----

    עד כאן קטעי הרשימות.

מתחילת 1943 ועד אביב 1944, כאשר השטח נכבש בידי הצבא האדום, משלחות—כולן בראשותו של פרד שרגא—ביקרו ארבע פעמים בטרנסניסטריה. הבקור האחרון התקיים לאחר שבתחילת נובמבר 43' הממשלה קבעה שיתומים משני ההורים יוחזרו מטרנסניסטריה, וקבעה גיל מירבי של 12 שנה. ההחזרה היתה אמורה להיעשות לערי מולדובה, כאשר הילדים יימסרו לידי משפחות יהודיות. כפי שציין שרגא בזכרונותיו משמעותה של החלטה זו היתה כי מספר הילדים המשוחררים יקטן במידה ניכרת, והתהליך—בתנאים המוכתבים—היה מסתיים בעתיד בלתי ברור. לפיכך נעשה מאמץ גדול לאישור גיל מירבי של 18 שנים, ולאירוח הילדים בהתאם לתכנית שתיקבע בידי וועדת הסיוע. לבסוף סוכם על גיל מירבי של 15 שנה והמשלחת שמנתה 60 איש יצאה לדרכה. שרגא לבדו קיבל אשור להגיע למוגילב, ובזכרונותיו כתב: "במפקדת הג'נדרמריה יצרתי קשר עם המפקד, רב-סרן בוטורואגה [Botoroaga] והכפופים לו. הרשימות והמסמכים האישיים הדרושים לשיחרור היתומים היו מוכנים. הילדים היו כבר בחלקם במוגילב, וכל הזמן היו מגיעים  ילדים נוספים. הם הובאו במשאיות, במזחלות, בצפיפות רבה. כל הדרכים הובילו לבניין "הטיהור". גם השדה לפני הבנין היה מלא בילדים, המחכים לתורם בשלג ההולך ונמס ובבוץ הדביק. לאחר רחצה וטיפול , הילדים הופנו לתחנת הרכבת, לשם כבר הגיעו הרכבות המיוחלות.

ליד הפסים הוצב שולחן ארוך. באמצע ישבו רב-סרן בוטורואגה, קציניו וחייליו. לידו ישבתי אני לבדי. מאחורינו עמדו ד"ר מאיר טייך, מוזס כץ, רוזנראוך ועוד מספר ידידים, שאת תרומתם הערכתי באותם רגעים. היתה זו הביקורת האחרונה, שנעשתה בידי מפקד הג'נדרמריה בעצמו. הוא  רצה להיווכח אישית כי בחירת הילדים נעשתה בהתאם לפקודות שהתקבלו. אינני יכול לשכוח את פרצי הזעם כאשר הטיל ספק בגילו של ילד כפי שהופיע במסמכים. פעמים רבות ד"ר טייך ואני הצלחנו בקושי להציל, כמו ממאורת צפעונים, נער או נערה שפתחו מייד בריצה מטורפת אל הקרון.

 לאחר סיום הפעולה קציני הג'נדרמריה עזבו. שאגת שמחה והקלה פרצה מגרונותיהם של כ-1500 ילדים. זו היתה שמחה מהולה בזכרונות טראגיים, החל ברגע הגירוש מהבית, בדרך האין-סופית  הזרועה במחלות, רעב ומוות. בעיני רוחם ראו את הוריהם. פה ושם, גבר או אישה עמדו במקומם כמאובנים. הם הביטו בעיניים דומעות בקרונות, והתאמצו לא לגלות את רגשותיהם. הם היו אלה, אשר הצליחו להציג את ילדם היחיד כיתום. 

הרכבות עברו את הגשרים מעל לדנייסטר, והתקבלו על-ידי נציגי הקהילות. אלה סיפקו להם  מזון, לבוש וטיפול רפואי."

 משלחת זו, ובמקביל משלחת נוספת בראשותו של עו"ד דדו רוזנקרנץ, הצליחו להחזיר לרומניה כ-2000 ילדים ונערים יתומים, אשר רובם הגיעו בסופו-של-דבר לארץ-ישראל באוניות בהן הוקצבו מקומות לילדים יתומים ניצולי טרנסניסטריה. פרד וריטה היו בין המלווים של אחת הקבוצות, ביולי 1944.

ראו גם

• ההשבה לרומניה של שארית המגורשים לטרנסניסטריה
• https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayechi/gel.doc

חיצוניים

• אפרים שרגא פרד 22/3/56, 5/4/56, 19/4/56, 31/5/56 ,28/6/56/ 12/7/56
• עסקן ציבורי באמונה
• Refugee Aid Committee (Comisia Autonoma de Ajutorare) (באנגלית)

• FINAL REPORT of the International Commission on the Holocaust in Romania
• שרידי חרב – הצלת ילדים בשנות השואה ולאחריה, אפרים דקל, משרד הבטחון – ההוצאה לאור
• פנקס הקהילות – אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן הווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, רומניה (כרך ראשון) – יד ושם
• מעמדם המשפטי של יהודי רומניה בעת מלחמת העולם השנייה, יחיאל בנדיטר – מרכז גולדשטיין-גורן לחקר תולדות היהודים ברומניה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב
• Alexander Safran, Resisting The Storm Romania 1940-1947, Memoirs, יד ושם
• מאבק לקיום – קורות קואופרטיבים יהודיים לאשראי בבסרביה, רומניה הישנה, בוקובינה וטרנסילבניה, משה אוסוסקין, דפוס אקדמי
• יהדות רומניה בתקומת ישראל, שורשים
• M.H. Bady ,In frectul judaismului roman
• Itzhak Rubin, IASUL EVREESC DE ALTADATA
• I. VOLEDI-VARDI, ORASUL UMBRELOR DOROHOI
• העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (1940-1944), יעקב גלר
• International Commission on the Holocaust in Romania, Final Report of the International Commission on the Holocaust in Romania. (דו"ח וועדת ויזל).
• גליונות עיתון SLIHA מהתאריכים 22/3/56, 5/4/56, 19/4/56, 31/5/56 ,28/6/56/ 12/7/56 (ברומנית)
• עיתון Viata Noastra (רומנית) – 3/4/59
• Jean Ancel, The Goldstein-Goren Diaspora Research Center, Transnistria, 1941-1942: History and document
• Cartea Neagra)     Matatias Carp, Simon Publications ,Holocaust in Romania: Facts and Documents on the Annihilation of Romania's Jews 1940-1944)
• תיקי אפרים שרגא, ארכיון יד ושם, ירושלים
• http://www.jewishholocaustrescuers.com/Rescuers__S-V_.html
• https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16108
• https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14700
• http://www.moreshet.org/?CategoryID=284&ArticleID=1268
• https://www.yadvashem.org/yv/en/exhibitions/communities/balti/transnistria.asp
• https://www.jewishgen.org/yizkor/pinkas_romania/rom2_00299.html
• https://www.academia.edu/21652448/The_Ghettos_in_Transnistria_and_Ghettos_under_German_Occupation_in_Eastern_Europe_Opening_Remarks

הערות שוליים

קטגוריה:יהודים בשואה: רומניה קטגוריה:פעילים ציונים ברומניה קטגוריה:מצילים בשואה: רומניה קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה