משתמש:AmitLamed32/טיוטה

חופש הביטוי מול בטחון המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש הביטוי וביטחון המדינה הינם שני ערכים אשר קיים ביניהם חיכוך ומתח הנובע ממערכת איזון בעייתית. מערכת זו מעמידה מצדו האחד של המתרס את האינטרס של המדינה ומצדו השני את הפרט והציבור. מצב זה מבטא שני ערכים מתנגשים התלויים בעין הבוחנת אותם, קרי המדינה חוקיה ומערכת המשפט שלה, ואלו יקבעו את מידת הפגיעה ביניהם.^[1]

האיזון בין חופש הביטוי וביטחון המידע בפן הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במישור הגלובלי, חופש הביטוי החל את דרכו לראשונה כאחת מהזכויות המשתייכות להכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם בתאריך ה-10 לדצמבר 1948, המהווה מסמך בינלאומי לזכויות האדם והאזרח. זכויות אלו בכלל וזכות חופש הביטוי בפרט במסמך זה אינן בעלת תוקף משפטי מחייב, אך ניתן לראות בסעיפים 18 ו-19 לאמנה את הבסיס לעקרון המשפטי בנושא זכות חופש הביטוי. אולם, נכון לעת ההכרזה כוחה של זכות חופש הביטוי חלש אל מול ביטחון המדינה^[2]. אמנה זו היוותה בסיס לגיבוש האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדינתיות (ICCPR) שנכנסה לתוקף בתאריך 23 במרץ 1976. האמנה מחייבת מדינות לכבד את זכות חופש הביטוי כפי שמופיע בסעיף 19 לאמנה. ברם, סעיף זה אינו מתעלם מהחשיבות שיש לביטחון המדינה ולסדר הציבורי. בשל כך, לצד הרצון לחייב את המדינה לאפשר חופש ביטוי, ישנה כפיפות למגבלות מסוימות הקבועות בחוקיה של אותה מדינה למטרת הגנה על ביטחון המדינה, כמפורט בסעיף 19[3](ב) לאמנה^[3].

במישור האירופי, בשנת 1950 האמנה האירופאית להגנת זכויות אדם וחירויות יסוד העניקה לזכות חופש הביטוי הגנה רבה לפרט בשונה משאר האמנות הבינלאומיות. לאמנה זו יש תוקף משפטי במסגרת הכוח שהוא מקנה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, אולם החלטותיו לא מחייבות. בית המשפט מהווה מסגרת שיפוטית המאפשרת הן לפרט שנפגע והן למדינות אחרות שנחשפו לפגיעת הפרט, לסייע לפרט בהגשת תביעה כנגד המדינה הפוגעת. סעיף 10(1)^[4] לאמנה מפרט את זכות חופש הביטוי להחזקה בדעה, לקבל דעה ולקבל מידע ללא התערבות של הרשות הציבורית או המדינה. אולם, ניתן לראות בסעיף 10(2) את נקודת המפגש בין זכות זו לבין חשיבות ביטחון המדינה. סעיף 10(2) מציג שלצד הרצון לקדם את חופש הביטוי, יש חשיבות לאיזון הראוי הנחוץ בחברה דמוקרטית, אל מול ביטחון המדינה והביטחון הציבורי כפי שיקבע בחוק המדינתי של אותה מדינה.

האיזון בין חופש הביטוי לביטחון המדינה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדינתיות (ICCPR) בשנת 1991 והאמנה נכנסה לתוקף בשנת 1992 ^[5]. אולם חופש הביטוי לא מעוגן בחקיקה ספציפית במדינת ישראל, אלא הינו נגזרת מתוך חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בדומה לאמנות, זכות זו אינה מוחלטת. אך בשונה מהאמנות המציגות סעיף חוק אשר מבהיר את האיזון הנדרש, האינטרס של ביטחון המדינה בישראל נבחן בפסיקה המשפטית המציגה את האיזון העדין והראוי שיש לבצע בין שתי זכויות אלו, ואת כברת הדרך המשפטית של זכות חופש הביטוי בישראל.^[6]

נושא הבטחון בישראל מהווה נדבך מרכזי בכל הנוגע להתנהלות המדינה וזוכה להתייחסות אינטגראלית בתהליך קבלת ההחלטות של כל אחת משלוש הרשויות. התייחסות זו נובעת מהרגישות היתרה אשר מייחסים לנושא מאז קמה המדינה. למעשה, מאז גובשה, תפיסת הבטחון של ישראל ע"י זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון לא השתנתה כהוא זה.^[7] מדינת ישראל, אשר נדרשת להתמודד עם איומים מבית ומחוץ מרגע הקמתה, מתייחסת בכובד ראש לכל עניין המעלה חשש לפגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה. הזכות להביע דעה וזכות לקבלת מידע מתנגשות לא פעם עם הזכות לביטחון ומעלות מחדש את הצורך באיזון בין הצדדים.

האיזון בפסיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, חופש הביטוי בישראל הינו זכות חוקתית אשר נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם, עוד בטרם כונן חוק יסוד זה, זכה חופש הביטוי להתייחסות משפטית. פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם בג"ץ קול העם.^[8] בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות על במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז ועד עתה את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו, כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר. פס"ד מאוחר יותר בו נקבעו אמות המידה למבחן הוודאות הקרובה הוא בג"צ שניצר.^[9] השופט ברק בפס"ד מנומק קבע כי הפגיעה בחופש הביטוי הינה אמצעי אחרון בהחלט וכי היא תתאפשר רק אם היא חיונית לשמירה על בטחון המדינה. שמירה על בטחון המדינה בא לידי ביטוי באמצעות קיומן של נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור. גם בפס"ד זה נקבע כי הפגיעה בחופש הביטוי איננה לגיטימית וכי חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת אשר יש לקיים במשטר דמוקרטי תקין.

דוגמה נוספת לעליונות חופש הביטוי ניתן למצוא בחשיפת 'פרשת קו 300' והקמת ועדת חקירה בנושא. בפס"ד מ"י נ' קליין^[10] דן ביהמ"ש העליון בפרסום ידיעה עיתונאית הנוגעת לשירותי הביטחון ללא אישור הצנזורה. בפס"ד נטען כי איסור פרסום הידיעה אודות הקמת ועדת חקיקה בעניין 'פרשת קו 300' מהווה פגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת.

חופש המידע כנגזרת של חופש הביטוי ואיזונו מול ביטחון המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האמור לעיל, ניתן למצוא ביטוי חקיקתי לאיזון בין חופש הביטוי לביטחון המדינה למצוא בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע אשר קובע כי רשות ציבורית לא נדרשת למסור מידע שיש בגילויו משום חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם.^[11] ניכר כי חרף חשיבותו של החוק אשר מטרתו לקדם שקיפות שלטונית ולהטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע ציבורי, מוטלות עליו הגבלות בפרסום מידע ציבורי במטרה למנוע פגיעה בזכויות אחרות, ביניהן הזכות לביטחון. השיקול לסירוב מסירת מידע מפאת רגישות ביטחונית מסור בידי הרשות הציבורית ממנה נתבקש המידע והוא כפוף לשיקולי סבירות ומידתיות משפטיים.

בראשית ימיה של המדינה נרקם שיתוף פעולה בין נציגי העיתונים העבריים וראשי המדינה, לימים ועדת העורכים,^[12] אשר נועד להתמודד עם קשיים אלו ולהסדיר את האיזון העדין בין זכות הציבור לדעת ובין הצורך בשמירה על בטחון המדינה. שיתוף פעולה זה ידע מתחים רבים, אך החל להתערער בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים והביקורת הציבורית הנרחבת שהופנתה כלפי הממשלה. נקודת מפנה נוספת הגיעה בזמן מלחמת לבנון השניה ובייחוד לאחר פרשת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה שכוסה בהרחבה על-ידי העיתונות.^[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. האמנה האירופאית לזכויות אדם

6. תפיסת הביטחון של ישראל

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. בג"צ 234/84 "חדשות" בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד לח (2) 477.

2. הופנונג, מנחם. (1991). ישראל - ביטחון המדינה מול שלטון החוק. ירושלים: נבו, עמ' 175-195.

3. נוסק, הלל ולימור יחיאל. (1995). 'צנזורה צבאית בישראל', קשר, 17: 45

4. ברק, אהרן. (תשנ"ז). 'המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה'. משפטים,כ"ז: 223-248.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם

2. חוק העונשין, תשל"ז 1977, פרק ז': בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים

3. חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה-2005

4. ראם שגב – ביקורת על פעילותן של רשויות המדינה בהקשר הביטחוני

5. אריה ווהל, שרה ליפקין, הגר אנוש – סוגי צנזורה, התייחסות לצנזורה ביטחונית – מאמר מאתר מטח

6. נעמי ישובי - חופש הביטוי בעידן של תקשורת המונים – מאמר באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל

7. חוק חופש המידע, תשנ"ח 1988

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Agnes Callamard, "freedom of expression and national security: balancing for protection (2015) global freedom of expression, .Columbia University
^ The universal declaration of human rights, Article 18, Article 19 (1948).
^ International Covenant on Civil and Political Rights, Article 19.
^ Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms, Article 10(1), 10(2) (1950).
^ כתבי אמנה 31 עמ' 269.
^ רוזין, א'. (2006). "קול העם" – דיוקנו של מאבק. בתוך: מ' בירנהק (עורך) שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (71-128). תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל-אביב).
^ יצחק בן ישראל (2013), "תפיסת הביטחון של ישראל". סדרת אוניברסיטה משודרת.
^ בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז (2), 871.
^ בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי, פ"ד מב (4), 617, 628-630.
^ רע"פ 1127/93 מ"י נ' יוסי קליין, פ"ד מח (3), 485.
^ אתר האינטרנט של היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים - https://foi.gov.il.
^ שוורץ אלטשולר, ת'. לוריא, ג'. (2016). צנזורה וסודות בטחוניים בעידן הגלובלי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 113.
^ נאור, א'. (1992). ועדת העורכים: מוסד שעבר זמנו. ספר השנה של העיתונאים. 84-87. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

[1] Agnes Callamard, "freedom of expression and national security: balancing for protection (2015) global freedom of expression, .Columbia University

[2] The universal declaration of human rights, Article 18, Article 19 (1948).

[3] International Covenant on Civil and Political Rights, Article 19.

[4] Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms, Article 10(1), 10(2) (1950).

[5] כתבי אמנה 31 עמ' 269.

[6] רוזין, א'. (2006). "קול העם" – דיוקנו של מאבק. בתוך: מ' בירנהק (עורך) שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (71-128). תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל-אביב).

[7] יצחק בן ישראל (2013), "תפיסת הביטחון של ישראל". סדרת אוניברסיטה משודרת.

[8] בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז (2), 871.

[9] בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי, פ"ד מב (4), 617, 628-630.

[10] רע"פ 1127/93 מ"י נ' יוסי קליין, פ"ד מח (3), 485.

[11] אתר האינטרנט של היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים - https://foi.gov.il.

[12] שוורץ אלטשולר, ת'. לוריא, ג'. (2016). צנזורה וסודות בטחוניים בעידן הגלובלי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 113.

[13] נאור, א'. (1992). ועדת העורכים: מוסד שעבר זמנו. ספר השנה של העיתונאים. 84-87. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]