חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
תאריך לועזי 17 במרץ 1992
תאריך עברי י"ב באדר ב' התשנ"ב
כנסת שתים עשרה
מספר תומכים 32
מספר מתנגדים 21
עיקרי החוק

הגנה על זכויות אדם עיקריות:

  • הגנה על חייו, גופו וכבודו של אדם
  • הגנה על קניינו של אדם
  • הגנה על פרטיות האדם
  • הגנה על חירויות האדם
נוסח מלא אתר הכנסת

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל.

לפי תפיסתם של רבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, מפני שהכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. מנגד משפטנים רבים, ובראשם הנשיא לשעבר משה לנדוי, מתנגדים לתפיסה זו וטוענים ש"המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה". וכי ברק מעוות את כוונת חברי הכנסת.

החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

היסטוריית החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי אירועי התרגיל המסריח של 15.3.1990, קיבלו הן סיעת המערך והן תנועת הליכוד התחייבות חוזית בכל הקשור בחוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, של משרד המשפטים. סיעת המערך התחייבה להקפיא את החוק, וסיעת הליכוד התחייבה שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.[1] ח"כ אמנון רובינשטיין, שעמד בראשות התנועה "תנועת המרכז – שינוי", לא היה חבר הקואליציה ולא היה קשור בהתחייבויות אלה. בשל כך, במרץ 1991 סיכמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ אוריאל לין, וחבר הוועדה, ח"כ רובינשטיין, על מהלך על פיו יועברו חוקי היסוד של זכויות האדם.

המהלך סוכם על פי הצעתו של ח"כ רובינשטיין, ועל פיו הוחלט שח"כ רובינשטיין יפרק את הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוכנה במשרד המשפטים בראשות מרידור, לארבע הצעות חוק נפרדות, שתוגשנה כל אחת בנפרד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק יסוד: חופש הביטוי; וחוק יסוד: חופש ההתאגדות. כל החוקים הללו הונחו כהצעות חוק פרטיות של ח"כ רובינשטיין, ועברו כולן בקריאה טרומית.[2]

במהלך הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בהכנה לקריאה ראשונה, החליט ח"כ לין שלא לאחד את ארבע ההצעות, ולהמשיך לקדמן רק כהצעות חוק נפרדות.[3] במהלך החקיקה החליט ח"כ לין שלא לנסות ולהקים בית משפט לחוקה, להבטיח שמירת דינים מוחלטת[3] ולהסכים להצעה שהתגבשה בין ח"כ יצחק לוי לח"כ אמנון רובינשטיין, שערכיה של ישראל יוגדרו כערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.[4] כדי להחליש את עמדת המפלגות החרדיות, הורדו מההצעה המקורית חופש התנועה והזכות לבחור את מקום המגורים כזכויות יסוד מוחלטות.[5] כמו כן, הוסיף את סעיף 24, שהוא סעיף שמירת הדינים מתוך חוק היסוד של זכויות האדם שהוכן במשרד המשפטים.[4]

הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992. בחוק תמכו 32 חברי כנסת מתוך הקואליציה, התנגדו 21 חברי כנסת מהאופוזיציה ונמנע אחד.

כשהציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפני הכנסת, אמר ח"כ לין:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית... אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים

– נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי בראיון ל"הלשכה" ינואר 1995

מאז חקיקתו בשנת 1992, החוק תוקן פעם אחת בלבד בשנת 1994, בתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. התיקון כלל שני חלקים:

  • תוספת סעיף 1 לחוק, תחת הכותרת "עקרונות יסוד", הקובעת כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
  • תוספת לסעיף 8 (פסקת ההגבלה), לפיה ניתן יהיה לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד גם "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק היסוד, על קיר בית המשפט העליון, בעברית ובערבית

לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק, מטבע הדברים, בזכויות שעליהן הוא מגן. כפי שקובעת כותרתו של החוק, כל הזכויות הללו נגזרות מכבוד האדם וחירותו, כפי שהם מתפרשים לאור היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלה מפורטות בסעיפים אחדים:

  • סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
  • סעיף 3: אין פוגעים בקנינו של אדם.
  • סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  • סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
  • סעיף 6:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
  • סעיף 7:
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן לפחות באופן תאורטי ניתן לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ולמרות שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית עדיין, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

הבטחת המעמד העל חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך מודעות לחשיבותן של הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומתוך מודעות לבעיות שהן עלולות לעורר, בחרה הכנסת להעניק לחוק יסוד זה מעמד משפטי בכיר, שיובטח על ידי הגנות אחדות.

סעיף 8 לחוק יסוד זה קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה זכה לכינוי "פסקת הגבלה", וכשמו כן הוא - הוא מגביל וקובע סייגים לכנסת בבואה לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (על משמעותו של סעיף זה, ובפרט התנאים המאפשרים חקיקה הפוגעת בזכויות שנקבעו בחוק יסוד זה, ראו בערך המהפכה החוקתית). בעניין פינוי גוש קטיף פסק בג"ץ כי חוק פינוי-פיצוי עומד בדרישות סעיף זה ולכן הוא תקף, אף שהוא פוגע בזכויות אדם המעוגנות בחוקי היסוד בדבר זכויות האדם.[6]

סעיף 12 לחוק יסוד זה מגן על החוק מפני תקנות שעת חירום, בקובעו שאין לממשלה את הסמכות לשנות את חוק יסוד זה - ובהכרח, לפגוע בזכויות המוגנות באמצעותו - מתוקפן של תקנות שעת חירום הנתונות בידיה, כמבואר: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש". למעשה, ההגנה מפני תקנות שעת חירום אינה מוחלטת, והיא נתונה לשיקול דעתם של הממשלה ושל בית המשפט העליון.

הכנסת בחרה שלא לשריין את החוק. במילים אחרות, ניתן לשנות את החוק עם רוב רגיל של חברי כנסת, ולכן אין מעמדו המשפטי של חוק זה איתן ויציב כמו של שכנו חוק יסוד: חופש העיסוק. יש שהביעו תמיהה על החלטה זו של הכנסת, ואולם יש הרואים בה אינדיקציה לכך שהכנסת לא התכוונה לתת לחוק היסוד אותו מעמד מרכזי שנתן לו בית-המשפט העליון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: הסכם בין אגודת ישראל לבין מפלגת העבודה מתאריך 02.04.1990; וכן פרוטוקול הישיבה ה-185 של הכנסת ה-12 מתאריך 11.06.1990, תחת הנושא "הסכמים קואליציוניים"
  2. ^ הונחו בתאריך 11.03.1991
  3. ^ 3.0 3.1 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 01.07.1991
  4. ^ 4.0 4.1 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 15.07.91
  5. ^ פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 25.02.1992
  6. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואחרים נגד הכנסת ואחרים, ניתן ב-9 ביוני 2005