חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
תאריך לועזי 17 במרץ 1992
תאריך עברי י"ב באדר ב' התשנ"ב
כנסת שתים עשרה
מספר תומכים 32
מספר מתנגדים 21
עיקרי החוק

הגנה על זכויות אדם עיקריות:

  • הגנה על חייו, גופו וכבודו של אדם
  • הגנה על קניינו של אדם
  • הגנה על פרטיות האדם
נוסח מלא אתר הכנסת

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

לפי תפיסתם של רבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, כי הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבמהלך השנים ביטל כ-15 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו. מנגד, משפטנים רבים ושרי המשפטים, חיים רמון, דניאל פרידמן ואיילת שקד, מתנגדים לתפיסה זו וטוענים שברק עיוות את כוונת חברי הכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שהחזיק בעמדה דומה, אמר כי "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה".[1]

היסטוריית החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הקמת ממשלת ימין צרה ב-11 ביוני 1990, נחתמו הסכמים קואליציוניים על פיהם סיעת הליכוד התחייבה שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.[2] ח"כ אמנון רובינשטיין, שעמד בראשות התנועה "תנועת המרכז – שינוי", לא היה חבר הקואליציה ולא היה קשור בהתחייבויות אלה. בשל כך, במרץ 1991 סיכמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מטעם הליכוד, ח"כ אוריאל לין, וחבר הוועדה, ח"כ רובינשטיין, על יוזמה לפיה ינסו לחוקק חוקי יסוד של זכויות האדם שיזכו לתמיכת הכנסת.

המהלך סוכם על פי הצעתו של ח"כ רובינשטיין, ועל פיו הוחלט שח"כ רובינשטיין יפרק את הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוכנה במשרד המשפטים בראשות דן מרידור, לארבע הצעות חוק נפרדות, שתוגשנה כל אחת בנפרד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק יסוד: חופש הביטוי; וחוק יסוד: חופש ההתאגדות. כל החוקים הללו הונחו כהצעות חוק פרטיות של ח"כ רובינשטיין, ועברו כולן בקריאה טרומית.[3]

במהלך הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בהכנה לקריאה ראשונה, החליט ח"כ לין שלא לאחד את ארבע ההצעות, ולהמשיך לקדמן רק כהצעות חוק נפרדות.[4] במהלך החקיקה החליט ח"כ לין שלא לנסות ולהקים בית משפט לחוקה, להבטיח שמירת דינים מוחלטת[4] ולהסכים להצעה שהתגבשה בין ח"כ יצחק לוי לח"כ אמנון רובינשטיין, שערכיה של ישראל יוגדרו כערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.[5] כדי להחליש את עמדת המפלגות החרדיות, הורדו מההצעה המקורית חופש התנועה והזכות לבחור את מקום המגורים כזכויות יסוד מוחלטות.[6] כמו כן, הוסיף את סעיף 10, שהוא סעיף שמירת הדינים מתוך חוק היסוד של זכויות האדם שהוכן במשרד המשפטים.[5]

הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

כשהציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפני הכנסת, אמר ח"כ לין:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית... אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים

נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי בראיון ל"הלשכה" ינואר 1995

בדומה לחוק יסוד חופש העיסוק, הצעת החוק כללה סעיף 'נוקשות' המצריך רוב מוחלט לשינויו,[7] אולם במועד אישורו בקריאה שנייה ושלישית התקבלה על חודו של קול הסתייגות לפיה בוטלה דרישה זו.[8] בחוק תמכו 32 חברי כנסת ממפלגות הליכוד, העבודה, מרץ וחד"ש וכן יצחק לוי מהמפד"ל, התנגדו 21 חברי כנסת ונמנע אחד.[9]

מאז חקיקתו בשנת 1992, החוק תוקן פעם אחת בלבד בשנת 1994, בתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. התיקון כלל שני חלקים:

  • הפיכת סעיף 1 לחוק לסעיף 1א, והוספת סעיף 1 חדש לפיו, שכותרתו "עקרונות יסוד", הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
  • תוספת לסעיף 8 (פסקת ההגבלה), לפיה ניתן יהיה לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד לא רק בחוק אלא גם "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק היסוד, על קיר בית המשפט העליון, בעברית ובערבית

לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק, מטבע הדברים, בזכויות שעליהן הוא מגן. כפי שקובעת כותרתו של החוק, כל הזכויות הללו נגזרות מכבוד האדם וחירותו, כפי שהם מתפרשים לאור היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלה מפורטות בסעיפים אחדים:

  • סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
  • סעיף 3: אין פוגעים בקנינו של אדם.
  • סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  • סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
  • סעיף 6:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן ניתן באופן תאורטי לפגוע בהן ואף לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ואף על פי שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית עדיין, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

הבטחת המעמד העל חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך מודעות לחשיבותן של הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומתוך מודעות לבעיות שהן עלולות לעורר, בחרה הכנסת להעניק לחוק יסוד זה מעמד משפטי בכיר, שיובטח על ידי הגנות אחדות.

סעיף 8 לחוק היסוד קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה, המכונה "פסקת ההגבלה", קובע את התנאים שבהם ניתן להגביל בחקיקה (או במעשה מנהלי) זכות המעוגנת בחוק ביסוד (על משמעותו של סעיף זה, ובפרט התנאים המאפשרים חקיקה הפוגעת בזכויות שנקבעו בחוק יסוד זה, ראו בערך המהפכה החוקתית). בעניין פינוי גוש קטיף פסק בג"ץ כי חוק פינוי-פיצוי עומד בדרישות סעיף זה ולכן הוא תקף, אף שהוא פוגע בזכויות אדם המעוגנות בחוקי היסוד בדבר זכויות האדם.[10]

סעיף 12 לחוק היסוד מגן על החוק מפני תקנות שעת חירום, בקובעו שאין לממשלה סמכות לשנות את חוק היסוד - ובמשתמע, לפגוע בזכויות המוגנות בו - באמצעות תקנות שעת חירום, כמבואר: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש". למעשה, ההגנה מפני תקנות שעת חירום אינה מוחלטת, והיא נתונה לשיקול דעתם של הממשלה ושל בית המשפט העליון.

הכנסת בחרה שלא לשריין את החוק ולכן ניתן לשנותו ברוב רגיל של חברי הכנסת. זאת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק, ששינויו דורש רוב של 61 חברי כנסת. יש שהביעו תמיהה על החלטה זו של הכנסת, ואולם יש הרואים בה עדות לכך שהכנסת לא התכוונה לתת לחוק זה אותו מעמד מרכזי שנתן לו בית-המשפט העליון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להיות אזרחים בישראל, משרד החינוך, 2001, עמ' 259
  2. ^ ראו:פרוטוקול הישיבה ה-185 של הכנסת ה-12 מתאריך 11 ביוני 1990, תחת הנושא "הסכמים קואליציוניים"
  3. ^ הונחו בתאריך 11 במרץ 1991
  4. ^ 4.0 4.1 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 01.07.1991
  5. ^ 5.0 5.1 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מ-15 ביולי 1991
  6. ^ פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מ-25 בפברואר 1992
  7. ^ נוסח הצעת החוק מתוך רשומות הכנסת
  8. ^ יהודית קרפ, "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כח - הערה 78.
    יוזם החוק רובינשטיין הביע את אכזבתו על כך שרוב חברי סיעת העבודה נעדרו מההצבעה בגלל הפריימריז הקרוב.[1]
  9. ^ פרוטוקול הישיבה השלוש–מאות–ותשעים–ושמונה של הכנסת השתים–עשרה, יום שלישי, י"ב באדר ב' התשנ"ב (17 במרס 1992), באתר הכנסת
  10. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב-9 ביוני 2005