פרשת קו 300

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת קו ‎300 או פרשת השב"כ היא פרשה שנמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושיחרורם בפעולה צבאית, והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים.

פרטי האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

‎ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה פלסטינים כבני 18, שבאו מרצועת עזה, חמושים בסכינים, על אוטובוס בקו ‎300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון. במהלך פעולת החטיפה נפצע אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. הם החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ וכי לא יהססו לפוצץ אותה ולהרוג את הנוסעים. בדיעבד התברר כי המזוודה הייתה ריקה ומדובר היה באיום סרק.

פעולת ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אסתר (אתי) בן חור, אחת הנוסעות, שהייתה בהריון, והיא הזעיקה עזרה. כוחות צה"ל ומשטרת ישראל כיתרו את האוטובוס בקרבת דיר אל בלח. הרמטכ"ל, משה לוי, הנחה את הקחצ"ר, יצחק מרדכי, לתכנן פעולת השתלטות על האוטובוס. מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, אותה הובילו מפקדה, שי אביטל[1], ומחליפו המיועד עמר בר-לב, ולא על הימ"מ. למחרת עם שחר פרץ כוח היחידה לאוטובוס, הרג שניים מן המחבלים, מחמוד קבלאן ומחמוד ברכה, ושבה את שני הנותרים, מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע‏[2]. בפעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס, מאש צה"ל‏[3]. שני המחבלים שנלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, הורה לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, להרוג את שני החוטפים, כדי שמפיגוע מיקוח לא יצאו מחבלים בחיים.

יתום ואנשיו נטלו את החוטפים אתם במכונית, ובמקום מבודד הכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות החוטפים הובאו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

פרסום גורל המחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לציבור ניתנו דווחים סותרים על גורלם של החוטפים. בהודעת צה"ל מיד לאחר האירוע נאמר ששני חוטפים נהרגו ושניים נתפסו בחיים, בעוד בהודעות שנתנו מאוחר יותר נאמר שכל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות. כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהחוטפים נלכדו חיים. עם הקמת ועדת זורע, פורסם בעיתון חדשות דבר הקמת הועדה. בתגובה לפרסום הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים‏[4]. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה.‏[5]

כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהחוטפים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס.‏[6].

חקירת נסיבות מותם של החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת בירור פנימית, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, החבר הנוסף בוועדה היה יוסי גנוסר (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את החוטפים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי יצחק זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם ב"חדשות" ב-27 באפריל 1984[7] (על פרסום זה נענש "חדשות" בסגירה לימים אחדים‏[8]). עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גנוסר להצטרף כחבר לוועדת החקירה כדי למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בחיסול החוטפים. גנוסר טען ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה‏[9].

יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי החוטפים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את החוטפים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גנוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.

בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי ‎1984) נקבע, כי שני החוטפים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהחוטפים. ההליך המשמעתי נגד יתום הסתיים בזיכויו. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי בעבירות של אלימות ולא חבלה חמורה שמחייבת העמדה בפני בית דין צבאי. קצין השיפוט הבכיר, אלוף במילואים חיים נדל זיכה באוגוסט 1985 את מרדכי מכל אשמה, קבע כי הפגיעה של מרדכי בחוטפים במהלך הדקות הראשונות של החקירה נועדה לקבל מידע חיוני זמן אמת ולא הייתה בלתי סבירה. כמו כן קבע שהם הועברו חיים לידי אנשים אחרים.

ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של החוטפים, שובש גם הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו. במהלך החקירה קבעו מספר רופאים על סמך בדיקת הגופות, שבהחלט ייתכן שהמחבלים מתו מהמכות שקבלו בתוך האוטובוס, עוד לפני שהגיעו לידיו של מרדכי‏[10]. היועץ המשפטי לממשלה קיבל את המלצות הועדה של בלטמן. הוא העביר לפרקליט הצבאי הראשי את ההחלטה בעניינו של יצחק מרדכי והורה על העמדה לדין משמעתי של חמישה אנשי שב"כ ושלושה שוטרים על שימוש מוגזם בכח‏[11].

אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שחיסול החוטפים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות עצורים בעת חקירות, ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא‏[12]. לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת קו 300 הייתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גנוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה‏[13].

חשיפת פרטי הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו‏[14]. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. אחד מהשלושה פנה אל ראש הממשלה, אך זה דחה את העניין כתלונה של פורש שב"כ ממורמר‏[15]. לאחר מכן, בפברואר 1986 פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה‏[16].

זמיר נפגש עם שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, העלה בפניהם את החשדות בדבר עבירות פליליות שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש לטפל בעניין. זמיר הציע, בין השאר, לסגור את הפרשה בכך שראש השב"כ יתפטר‏[17]. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". יצחק שמיר ויצחק רבין צדדו בעמדתו של פרס‏[18]. לאחר שכל הצעותיו לפתרון נדחו, הורה זמיר באופן חד צדדי למשטרה לפתוח בחקירה פלילית של הפרשה. זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותי לפתרון נדחו. אילמלא כן כל הפרשה היתה יכולה להגמר אחרת."‏[16].

במוצאי שבת, 24 במאי 1986 פורסם דבר החקירה בתקשורת, כשהפרסום מציין חשדות נגד "פקיד בכיר", תוך קישור מרומז לכך שמדובר בעבירות שנעשו במסווה של בטחון המדינה‏[19]. בעקבות פתיחת החקירה דנו הקבינט והממשלה בעניין, ובמשך מספר ימים פעלו ראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר למצוא פתרון כדי למנוע את החקירה הפלילית‏[20][18]. הועלו מספר הצעות לועדות בדיקה וכן הוצע להאיץ את מינויו של מחליפו של זמיר שכבר מספר חודשים קודם לכן הודיע שיפרוש ברגע שימצא לו מחליף. בשב"כ קיוו שהיועץ המחליף יבטל את ההחלטה לפתוח בחקירה. ב-1 ביוני 1986 מונה יוסף חריש פה אחד ליועץ משפטי‏[21] ובתקשורת טענו שהמינוי נועד לקבור את החקירה בפרשת קו 300‏[22].

החנינה והחקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יוני 1986 הושג הסדר עם היועץ המשפטי לממשלה, על פיו אברהם שלום יתפטר מתפקידו כראש השב"כ, והוא ואנשי השב"כ האחרים יקבלו חנינה מראש ולא יועמדו לדין‏[23]. בשלב ראשון ניתן חנינה בידי נשיא המדינה, חיים הרצוג, לאנשי השב"כ שארגנו את עדויות השקר, ראש השב"כ אברהם שלום, חבר ועדת זורע, יוסי גינוסר ושני היועצים המשפטיים של השב"כ‏[24]. אנשי השב"כ שוכנעו לבקש חנינה למרות שטענו שאינם פושעים ואינם זקוקים לחנינה‏[25]. מנגד, חריש הבהיר שבקשת החנינה הינה הודאה באשמה. עתירה לבג"ץ נגד חנינה לפני משפט נדחתה על ידי השופטים מאיר שמגר ומרים בן פורת כנגד דעתו החולקת של אהרן ברק שגרס שלא ניתן להעניק חנינה לפני הרשעה‏[26]. ב-7 באוגוסט 1986, ביום שבו פורסמה החלטת בג"ץ, ונקבע שיש לחנינות תוקף, החלה המשטרה בחקירתה.

בעקבות פתיחת החקירה המשטרתית פנו אהוד יתום ושישה אנשי שב"כ נוספים בבקשות לקבל חנינה‏[27]. בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני החוטפים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את החוטפים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל. שבעת אנשי השב"כ קיבלו חנינה לאחר כשבועיים ובעקבות זאת עלתה דרישה להפסיק את החקירה, לאור החנינות שנתנו למעורבים העיקריים בפרשה‏[28]. למרות זאת, החקירה נמשכה, בין השאר כדי לבדוק את טענות ראש השב"כ ששמיר אישר לו להרוג את המחבלים וידע על החיפוי בפני ועדת זורע. שלום טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה, יצחק שמיר, אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר, הכחיש זאת מכל וכל אך עיתונאים, בהם אמנון אברמוביץ, ופוליטיקאים, בהם יוסי שריד, דרשו לחקור את חלקו של שמיר‏[29]. למרות מתן החנינה, רבים מאנשי השב"כ המשיכו להימנע משיתוף פעולה עם החקירה ולא הוברר מי הרג בפועל את המחבלים‏[30]. במהלך החקירה תושאלו יצחק שמיר, שמעון פרס, משה ארנס ושני פוליטיקאים נוספים‏[31]. ראובן חזק, שחשף את הפרשה, הודה בחקירה בחלקו בהסתרת הריגת המחבלים. כך נהגו מספר אנשי שב"כ נוספים, שסרבו לבקש חנינה וטענו שפעלו בתום לב ולא עברו כל עבירה‏[32]. בתום החקירה, באמצע ספטמבר 1986‏[33], נמנו תשעה אנשי שב"כ שנמצאו נגדם חשדות לגבי מעורבותם בפרשה‏[31].

צוות של משרד המשפטים בחן את הממצאים של חקירת המשטרה והוציא דו"ח על הפרשה בסוף דצמבר 1986. לגבי יצחק שמיר נקבע ש"לא ניתן לקבוע ... שידע על ההוראה להמתת המחבלים ועל פעולות השיבוש והסתרת העובדות"‏[34][30]. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לנקוט נגדם הליכים פליליים לאור חלקם המשני והעובדה שהאחראים הראשיים קבלו חנינה.

לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש השב"כ, אברהם שלום, המשיך לכהן בתפקיד עד אמצע ספטמבר 1986, במקביל לחפיפה עם מחליפו יוסף הרמלין. ארבעת מקבלי החנינה הבכירים האחרים, ציפו להמשיך לכהן בתפקידים בכירים בשב"כ. יוסי גינוסר מונה לתפקיד חדש והדבר פורסם בתקשורת כקבלת קידום וגרר ביקורת ציבורית‏[35]. לאחר זמן לא רב הוא נאלץ לפרוש מהשב"כ. הוא התמנה לראש מכון הייצוא. שנים לאחר מכן, ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ.

שני היועצים המשפטיים של השב"כ שקבלו חנינה המשיכו בתפקידם בשב"כ. הפרקליטות סירבה לקבל מצב זה וסירבה לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב"כ‏[36] והתעוררה גם דרישה ציבורית להעבירם מתפקידם‏[37]. בעקבות זאת אכן עזבו היועצים המשפטיים את תפקידם‏[38].

אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות. אולם לאחר שפרש לחיים האזרחיים, ניסיונו של יתום להתמנות לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. הוא הוצב במקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, אך לא נבחר.

השלכות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.

בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהתבררה בפרשת עיזאת נאפסו, שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.

תיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפרשה הופקה סדרת הדרמה "קו 300", סדרה בחמישה פרקים שהופקה בשנת 1997 על ידי ערוץ 1, בבימוי אורי ברבש.

הסרט שומרי הסף, אשר יצא לאקרנים בשנת 2012, מציג ראיונות עם ראשי השב"כ לשעבר המדברים בין השאר על הפרשה‏[39].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
  • רון מיברג, צד גימ"ל : חייו ומלחמתו של יוסי גנוסר, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‫עמרי אסנהיים, רקע אדום, באתר nrg‏, 15 באפריל 2005‬.
  2. ^ ‫בן כספית, 300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי, באתר nrg‏, 29 באוקטובר 2011‬.
  3. ^ על פי עדויות לוחמים שהשתתפו בפעולת ההשתלטות, החיילת התרוממה ממושבה באוטובוס, סמוך למקומו של אחד החוטפים. קצין מהכוח, שהבחין בדמות מתרוממת, הגיב באופן אינסטינקטיבי, הסתובב אליה וירה בה למוות.
  4. ^ "ראש הממשלה אמר- אתה חייב לסגור אותם", גלי צה"ל
  5. ^ רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נגד יוסי קליין ואחרים, פ"ד מח (3) 485
  6. ^ אלכס ליבקאלכס ליבק מצלם את אחד מצילומי העיתונות החשובים בתולדות ישראל: התצלום הנודע של קו 300, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  7. ^ תיחקר תעלומת מותם של שניים, מעריב, 29 באפריל 1984
  8. ^ אלי דנון ויהודה גורן, 'חדשות' לא יופיע עד יום ד' לפי צו הצנזור הצבאי, מעריב, 30 באפריל 1984
  9. ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 100
  10. ^ הכבוד האבוד של יצחק מרדכי, מעריב, 9 באוגוסט 1985
  11. ^ ברוך מאיריתת אלוף מרדכי יועמד לדין צבאי, מעריב, 14 באוגוסט 1985
  12. ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 101
  13. ^ בג"ץ 4668/01, סעיפים 14-15
  14. ^ גיל קיסרי, חזק אמר לשלום: אם לא תתפטר ־ לא אני אשב בכלא, מעריב, 30 במאי 1986
  15. ^ יעקב ארז3 המורדים בראש השב"כ לא רצו להשלים עם נורמה מעוותת, מעריב, 29 במאי 1986
  16. ^ 16.0 16.1 זמיר: בפרשה זו יש אישים הנושאים שם הבטחון לשווא, מעריב, 28 במאי 1986
  17. ^ זמיר הציע לסיים הפרשה בהתפטרות שלום - פרס התנגד, מעריב, 28 במאי 1986
  18. ^ 18.0 18.1 צפויה פרישת בכירים מהשב"כ, מעריב, 30 במאי 1986; המשך
  19. ^ הממשלה הופתעה מהוראת זמיר, מעריב, 25 במאי 1986; המשך
  20. ^ זמיר הציע להעמיד לדין, מעריב, 26 במאי 1986; המשך
  21. ^ הצעה: חקירת שב"כ תופקד בידי, מעריב, 2 ביוני 1986
  22. ^ אמנון אברמוביץצחוק חרישי, מעריב, 2 ביוני 1986
  23. ^ מאמץ להביא לסיום פרשת השב"כ, מעריב, 25 ביוני 1986; המשך
  24. ^ שלושה מחנוני השב"כ: אין לנו על מה להתחרט, מעריב, 14 באוקטובר 1986
  25. ^ בחמש בבוקר סיכם אברום מסכים לחנינה, מעריב, 26 ביוני 1986
  26. ^ פרשת קו 300: התקדים לחנינה כללית לאנשי ביטחון, באתר ynet‏, 3 בספטמבר 2003
  27. ^ שבעה אנשי שב"כ נוספים; אנחנו אשמים ומבקשים חנינה, מעריב, 12 באוגוסט 1986; המשך
  28. ^ בכירים במשרד המשפטים, מעריב, 25 באוגוסט 1986
  29. ^ פתרון מביש אמר שרון אבל לבסוף הצביע בעדו, מעריב, 26 ביוני 1986
  30. ^ 30.0 30.1 הוראת ראש השב"כ להמית את 2 המחבלים, מעריב, 30 בדצמבר 1986
  31. ^ 31.0 31.1 חריש רומז ייתכן שיועמדו לדין, מעריב, 18 בספטמבר 1986; המשך
  32. ^ חזק הפליל עצמו, מעריב, 26 באוגוסט 1986; המשך
  33. ^ המשטרה סיימה את חקירת שב"כ, מעריב, 18 בספטמבר 1986; המשך
  34. ^ אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154-158
  35. ^ אחד ממקבלי החנינות לתפקיד בכיר בשב"כ, מעריב, 17 באוגוסט 1986
  36. ^ שני היועצים המשפטיים של השב"כ ימשיכו לכהן בתפקידם, מעריב, 9 בספטמבר 1986
  37. ^ השניים שעשו הכל כדי להדיח לעדות שקר, מעריב, 15 בספטמבר 1986
  38. ^ אלי בכר, ייעוץ משפטי בארגון ביטחוני, עמוד 61
  39. ^ אלוף בןשומרי הסף מחסלים ובוכים, באתר הארץ, 14 בינואר 2013



הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg