זכות הציבור לדעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זכות הציבור לדעת היא זכותו של אדם, ושל הציבור כולו, לקבל מידע הרלוונטי לצרכיו ולתחומי העניין שלו. לזכות זו היבטים אחדים:

  • זכותו של האזרח לקבל מידע מרשויות השלטון על פעולתן. מימוש עיקרי בישראל של זכות זו נעשה בחוק חופש המידע.
  • זכותו של אדם לקבל מידע באמצעי התקשורת, בנושאים שבהם עוסקים אמצעי התקשורת. זכות זו מתנגשת לעיתים באינטרסים אחרים, כגון ביטחון המדינה או הזכות לפרטיות, ונדרשת הכרעה בדבר האיזון הנכון בין שתי הזכויות. זכות הציבור לדעת משלימה את הזכות לחופש הביטוי.

את הביטוי "זכות הציבור לדעת" טבע בשנת 1945 קנט קופר, שעמד בראש סוכנות הידיעות "אסושיאייטד פרס" [1]. יש לציין כי מבחינה משפטית טהורה, השימוש במונח "זכות הציבור לדעת" אינו נקי מקשיים, להבדיל מהשימוש במונחים "אינטרס הציבור לדעת" ו"זכות הפרט לקבלת מידע" [2]

אחד העקרונות להעברת מידע לאזרחים הוא פישוט ניהולי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות הציבור לדעת נובעת מן ההנחה הגלומה בבסיסו של המשטר הדמוקרטי לפיה האזרחים ולא השלטון קובעים מה רצוי להם, לפיכך זכותו של האזרח להיות מודע למתרחש בזירה הציבורית היא תנאי מוקדם להשתתפותו בחיים הציבוריים. ידע זה מסייע לאזרח לבחור את נציגיו לשלטון באופן מודע ועל פי העדפותיו המצפוניות, בנוסף חופש המידע עוזר למנוע מאנשי השררה לנהוג באופן בלתי ראוי ובניגוד לאינטרס הציבורי. זכות הציבור לדעת היא מרכיב מזכויות אזרחיות אחרות כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש התנועה וחופש ההתארגנות.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, עוסקת, בסעיף יט שלה, גם בזכות הציבור לקבל מידע:

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים.

כלים להסדרת קבלתו של מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".

בנוסף לזכות זו, קובע סעיף 5 לחוק: "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה".

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי. היא תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של אדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון.

הזכות למידע הוכרה למעשה בפסיקה; ואולם בפועל נראה כי לציבור לא ניתנת מידה ראויה של גישה למידע שבידי הרשויות, וכי קשה לשרש את נטיית הרשויות לראות במידע נכס שלהן ולא נכס המוחזק בנאמנות על ידיהן עבור הציבור ומטעמו. גם מבחינה מעשית אין הרשויות כיום ערוכות למסירת מידע לציבור.

הסדרה חוקית של הזכות למידע על סייגיה וחריגיה תגבש באופן ברור ומרוכז יותר את גבולותיה, תסייע לשינוי קווי החשיבה המקובלים בקרב הרשויות הלכה למעשה ותחייב הקצאת משאבים למימושה של הזכות.

הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997, ה"ח 2630 מיום 25 ביוני 1997

על פי רוב, במידה ומדובר בחומר מסווג, בעל חשיבות לאומית או כדבר המסוכן למדינה, לרוב לא ניתנת הרשאה לגישה למידע על-פי חוק הגנת הפרטיות וצו איסור פרסום, אלא במידה וקיים סיווג ביטחוני מתאים. על-מנת לקבל הרשאה למידע מסוים ופחות מסווג, במידה ומבקש המידע הוא סטודנט הלומד באחד מהמוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה או עיתונאי חבר באגודת העיתונאים, מסירת המידע ניתנת ללא תשלום בהצגת התעודות המתאימות וללא תשלום.

צו איסור פרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו איסור פרסום מורה לאמצעי התקשורת שלא לפרסם מידע מסוים, בנימוק שיש בו כדי לסכן חיי אדם, לשבש חקירה של המשטרה וכדומה. בקשה להוציא צו זה מוגשת לבית המשפט על ידי רשויות השלטון או על ידי אדם מסוים. אל מול נימוק זה נדרש בית המשפט לשקול את זכות הציבור לדעת.

הזכות לקבל מידע ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ אולפני הסרטה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בספטמבר 1962 באו לשכונת סומייל בתל אביב שוטרים בלווית פקידי ההוצאה לפועל, על מנת לבצע צו פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. תושבי השכונה חשו לעזרתו של המפונה תוך גילוי התנגדות פיזית. השוטרים הגיבו להתנגדות זו ביד קשה. האירוע צולם על ידי צלם של יומן כרמל - הרצליה. קטע בן דקה אחת ביומן שעמד בפני הקרנה, תיאר את האירוע ובין היתר הראה כיצד נגררה אשה בידיה וברגליה ותוך כדי כך שמלתה הופשלה ורגליה נחשפו. המועצה לבקורת סרטים ומחזות פסלה קטע זה להקרנה ונימקה זאת בכך שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, הגישה עתירה לבג"ץ נגד הפסילה. בדיון הופיעו בין באי כוח העותרת עורך הדין שמואל תמיר ומטעם המשיבה עורך הדין מישאל חשין. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי (בג"ץ 243/62) שקבע כללים לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת בישראל. בביקורתו על המועצה לבקורת סרטים ומחזות כתב השופט לנדוי:

ושוב, אילו תמה הביקורת על החלטת המועצה בכך, הייתי אולי אומר שאמנם נימוקיה אינם נראים לי, אבל הסמכות ניתנה בידה, ועל כן אין כאן טעם מספיק להפוך את החלטתה על פיה. אולם לזה מתווסף טעם, היורד לדעתי לשורש העניין, כי בו כרוך עקרון כללי חשוב, השקול כנגד כל השאר, והחלטתה המועצה מעידה על עצמה שלא ניתן לו המשקל הראוי, אם הוא נשקל על ידיה בכלל. כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש סביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש... כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך זו הוא יכול ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה.

בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי (המועצה לביקורת סרטים ומחזות), פ"ד לז(1) 2407, ניתן ב-10.12.62

בהמשך פסק הדין הוסיף השופט לנדוי:

שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה

שיקולי ביטחון המדינה אל מול זכות הציבור לדעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון של זכות הציבור לדעת עמד במרכזה של עתירה לבג"ץ שהגישה ח"כ זהבה גלאון כנגד ועדת וינוגרד, בדרישה שהוועדה תפרסם את הפרוטוקולים של דיוניה. בפסק הדין ציינה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש:

העיקרון בדבר פומביות הדיון מבוסס גם על זכות הציבור לדעת וכן על חובת הגילוי החלה על רשות ציבורית. זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של רשויות ציבוריות, מאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות - ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. רציונל זה מצא את ביטויו בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) המקנה לכל אזרח ותושב זכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בכפוף לחריגים ולסייגים המנויים בחוק. לכך יש להוסיף כי מימושה של זכות הציבור לדעת על ידי פרסום אופן פעולתה של הרשות הציבורית ברבים, תורמת לגיבוש סדר היום הציבורי ומסייעת לפרטים בחברה לגבש את עמדותיהם על ידי ליבון גלוי של הבעיות והחלפת דעות באופן חופשי על-בסיס המידע שמתפרסם

הזכות לקבלת מידע על אדם ספציפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי התקשורת מרבים לדווח על אירועים הקשורים באדם ספציפי. דיווח כזה עלול לפגוע בפרטיותו של אדם זה, לפגוע בשמו הטוב ולעיתים אף לסכן את חייו. אל מול השיקולים להגנה על כבודו וגופו של אדם זה עומדת זכות הציבור לדעת, ונדרשת הכרעה בדבר האיזון הנכון בין שתי הזכויות.

הזכות לשם טוב לעומת זכות הציבור לדעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי ככל שחשיבות המידע גוברת כך קטנה ההתחשבות בזכות לשם טוב. לעומת זאת כשהתועלת קטנה או שיש ספק בעצם קיומה גוברת ההתחשבות בזכות לשם טוב. בנוסף נלקחים בחשבון מידת הוודאות של נכונות המידע ומידת הנזק שעלול להיגרם לאדם מפרסום הפרטים.

בשנת 1980 פרסם "מעריב" ידיעה שבה נאמר: "חברי הכנסת משה שחל ויוסי שריד טוענים כי הגיע לידיהם חומר המוכיח שיהושע בן ציון קיבל חנינה ושוחרר מן הכלא בעקבות התערבותו האישית של ראש הממשלה מנחם בגין, מפני שתרם סכומי כסף גדולים לליכוד ולתנועת החירות". לימים התברר שמידע זה אינו נכון. בן ציון תבע את העיתון על פרסום לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. השופטת שושנה נתניהו דחתה תביעה זו וכתבה בפסק דינה:

זכותו של הפרט לשמו הטוב, ככל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים הערכים, שגם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי. יש אף דעה הרואה בחופש הביטוי ערך עליון, בעל מעמד על משפטי מעל לזכויות היסוד האחרות, מעמד המשליך על פרשנותו המשפטית של כל חוק חרות. ... לכל הדעות, חופש הביטוי הוא זכות מזכויות היסוד. יש להתחשב בזכות יסוד זו ולשקול אותה ביחד עם זכות הציבור לדעת, כנגד זכות היסוד של הפרט לשמו הטוב. יש למצוא את האיזון בין אינטרסים חברתיים מנוגדים אלה על ידי בחירה ערכית, הנותנת את המשקל הראוי לכל אחד מאלה בהקשר הרלוואנטי.

ע"א 348/85 יהושע בן ציון נגד הוצאת מודיעין בע"מ, ניתן ב-7.2.88

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב סגל, זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, לשכת עורכי הדין בישראל, 2000.
  • זאב סגל, "זכות האזרח לקבל מידע בעניינים ציבוריים", עיוני משפט י (1984).
  • רוברט אלבין, כרוניקה של דלדול התבונה: אתיקה בפרקטיקה העיתונאית, הקיבוץ המאוחד, 2004.
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]