משתמש:Ilanz11/טיוטה

פרה אדומה הקדמה

טומאת המת מוזכרת בפרק יט' בחומש במדבר. בפרק זה קיימת התייחסות לתהליך הטיהור מהטומאה הנחשבת לחמורה ביותר והיא "טומאת המת". טומאה זו נחשבת בטומאת "נפש האדם". פרק זה מדבר על על אנשים אשר לא יכלו להשתתף במצוות אכילת קרבן הפסח בשל טומאה זו: "וַיְהִי אֲנָשִים אֲשֶר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶש אָדָם ולא יכלו לַעֲשֹת הפסח" (במדבר ט', פסוק ו'). הטומאה מתייחסת למצב רוחני, במצב בו אדם מגיע לידי מגע עם אדם ו/או כלים טמאים. ברגע שאדם זה נחשב לטמא, הוא לא יכול להגיע למקדש ו/או לאכול קדשים (קרבנות, תרומה).

חומרת של הטומאה

חומרת טומאת המת מובאת ב-2 היבטים:
1. טומאת המת "מדבקת". ברגע שאדם נטמא על-ידה, הוא באופן אוטומטי יכול לטמא דברים רבים אחרים (אדם, כלים, תרומות, מעשרות וכיו"ב).
2. טומאת המת יכולה להתרחש, אף אם לא נדע אדם בה. מספיק להימצא תחת אותה קורת גג עם המת (טומאת אוהל).

הפרדוקס

שלמה המלך, הנחשב לחכם באדם, ניסה להבין (ונכשל) את המצב שנוצר: מצד אחד, ניתן לראות טומאת המת כטומאה החמורה ביות, ומצד שני השותפים לטהרה (שהיו טהורים לפני כן) נטמאים. רמב"ם אמר בענין זה: "כל העוסקים בה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה". כלומר, נשגבת ונסתרת מאיתנו הבנת מצווה זו: :"" כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה ,אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ". (ספר קוהלת). "זאת חוקת התורה" אשר מופיע בראש הפרק, מאפיין את הבעייתיות הנושא. מושג זה הוא נדיר ומופיע פעמיים בלבד:

1. בספר במדבר יט', פרק א' - פרה אדומה.
2. בספר במדבר לא', פרק כא' - בהגעלת כלים וטיהורם.

פרה אדומה מחוץ לבית המקדש

מתייחסים לפרה האדומה כאל קרבן, למרות שהיא איננה כזו, כיוון שקיים דמיון בינה לבין הקרבנות האחרים:
1. על התקנתה מופקד כוהן.
2. אף היא, נשרפת כליל.(אך בשונה מקרבנות אחרים, שרידיה מכונים "אפר" במקום "דשן").
3. על הפרה האדומה להיות ללא מום, דהיינו: תמימה.
יחד עם כל זאת, אין ולא קיימת דרישה, כי עליה להיות בצבע אדום ו/או שלא היה עליה עול.

הרמב"ן, לפי ספר דברים כא', פסוקים ה'-ח', הכליל את עשיית הפרה האדומה באותה קטגוריה עם השעיר המשתלח ביום כיפור ועם העגלה הערופה. הוא ראה בהם מעין קרבנות הנעשים מחוץ לבית המקדש (על-פי מצוות התורה). מטרת הפומביות היא להעביר את רוח הטומאה הנגרמת מהמוות. אך נראה, כי תפיסת מעשה הפרה כקרבן הנעשית מחוץ לבית המקדש, מקבילה להלכות רבות הנוגעות לעשיית הפרה (הן לפי התורה שבכתב והן לפי התורה שבעל-פה).