דברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ספר דברים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דברים
Gutenberg bible.jpg
עמוד מתוך תנ"ך גוטנברג
שפה עברית
תקופה היסטורית בימי מות משה
מספר פרקים 34
מספר פסוקים 956
סדרת ספרים התורה
הספר הקודם במדבר

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת"[1]. אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום, שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגם ליוונית.

סגנון ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'" ואיסור על הקרבת קרבנות מחוץ למשכן או בית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י"ז. בחקר פרשנות המקרא זוהה הספר עם האסכולה הדויטרונומיסטית.

סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה). על פי ניתוחים של הסגנון והתוכן, חוקרים מסוימים מייחסים את כתיבת הספר לנביא ירמיהו ולסופר ברוך בן נריה מקורבו[2].

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו לעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. העם הישראלי מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה.

  • החלק הראשון פותח במילה "אלה", "אלה הדברים"[3], כפתיחת ספר שמות- "ואלה שמות בני ישראל"[4]. חלק זה כולל הטפת מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א - ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה[5], דרך מעמד הר סיני עצמו[6], ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה[7], ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה[8]. אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה.
  • בחלק השני פותח במילה "ויקרא", "ויקרא משה אל כל ישראל"[9], כפתיחת ספר ויקרא "ויקרא אל משה"[10]. זהו חלק המצוות. פה משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדברות[11], מצווה על ייחוד השם[12], וממשיך בסדרת צוויים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה[13]. לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב[14], ושוב חוזר לדרשת המוסר הארוכה שלו[15].
  • בחלק השלישי משה מצווה על כל החוקים והמצוות הקשורות באופן מהותי לארץ ישראל, ומסיבה זו נדחתה מסירתן לעם ישראל עד סמוך לכניסה לארץ (למעט מצוות בודדות שנצטוו עליהן כבר קודם לכן מטעמים שונים). החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסילים שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות הקשורות למערכת המשפט בארץ, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב-טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז-כו). בפתח החלק השלישי משה מצווה על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל שבו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על קיום כלל מצוות התורה, ובפרט על המצוות המנויות בחלק זה של ספר דברים, שבו מופיעות מצוות הנוגעות לישיבתם של ישראל בארץ.
  • החלק הרביעי פותח במילה "וידבר" - "וידבר משה אל הכהנים"[16], כפתיחת ספר במדבר "וידבר ה' אל משה לאמור"[17]. חלק זה פותח בציווי נוסף לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל בו יכרתו ישראל ברית עם ה' על מצוות ספר דברים. לאחר מכן מונה משה סדרה של ברכות להן יזכו ישראל אם ישמרו את המצוות הללו, ומאידך סדרה של קללות באם יפרו את הברית ולא יקיימו את המצוות הללו. משה מוסיף להרבות באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז-ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (פרק לב). בכך למעשה 'עוטף' משה את מצוות הארץ הנמנות בחלק השלישי של הספר, בציווי על כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל, המופיע לפני המצוות הללו (בפרשת ראה[18]) ומיד לאחריהן (בפרשת כי תבוא[19]).
  • בחלק החמישי מגיע הסיכום של כל הספר. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (פרק לג), עולה לראש הפסגה ונותן מבט אחרון בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (פרק לד).

פרשיות דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברים 11 פרשיות:

פרשנות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הדגש שהספר מעמיד על שכר ועונש ועל צדק חברתי, הוא הפך לאחד המקורות הנקראים ביותר בתקופה המשיחית הסוערת של הבית השני. עדים לכך העותקים הרבים של הספר שנמצאו בקרב מגילות מדבר יהודה. הן במגילות והן בברית החדשה, שלושת הספרים המצוטטים ביותר הם דברים, ישעיה ותהלים.

כבר חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע[20] לפי דעה אחרת אלוהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע".[21] גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותן".

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – האסכולה הדויטרונומיסטית

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר דברים היה נקודת מפנה בביקורת המקרא בשתי נקודות מרכזיות: ייחוסו למשה כאשר מותו של משה מתואר בו, הוביל את תומאס הובס לפקפק באמינות ייחוס התורה למשה בכלל[22]. המשיך אותו ברוך שפינוזה במאמר תאולוגי-מדיני, שם הוא הציג ראיות לכאורה לאנכרוניזם בספר דברים על פי פרשנות אבן עזרא[23].

שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה (אנ') את ספר דברים עם הספר שהכהן הגדול חלקיהו בן שלום מצא בבית המקדש, "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה';" (מלכים ב פרק כב, 8). זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. לפי דבריו, חשש יאשיהו מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמה בפולחן[24], ומכאן שספר דברים נכתב באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים דאז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית ואסכולת משנה-תורתית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון.

התארוך של מרטין לברכט סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. אף על פי שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זוכה עד היום להסכמה רחבה בביקורת המקרא. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של ולהאוזן.

הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה וינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, וינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים ב') לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. וינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה וינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.

בתחילת המאה ה-21 כתב החוקר ברנרד לוינסון מאוניברסיטת מינסוטה שספר דברים מפרש, עורך ומעדכן חוקים קדומים יותר, המצויים בספר הברית (שמות כ"א-כ"ג) כדי להתאים אותם לתפיסה החברתית החדשה, ותוך שימוש בכלים משפטיים, הרמנויטיים וספרותיים.

הפרשנות העדכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לתחילת המאה ה-21 ישנה הסכמה רחבה בקרב חוקרי המקרא על הנקודות הבאות[25][26]:

  • בסוף המאה ה-8 לפני הספירה, גם יהודה וגם ישראל היו ממלכות וסאליות לשלטון אשור. ממלכת ישראל התמרדה ונהרסה בשנת 722 לפנה"ס. פליטים שברחו מישראל ליהודה הביאו עמם מספר מסורות אשר היו חדשות באזור יהודה. אחת ממסורות אלו הייתה שיהוה - שכבר היה בשלב זה מוכר מאוד ביהודה ובעל מאמינים רבים - לא היה רק ​​החשוב ביותר בין האלים, אלא האלוהים היחיד שיש לשרתו. השקפה זו השפיעה רבות על האליטה של בעלי האדמות, שמעמדה התחזק בימי יאשיהו שהומלך בגיל 8 בעקבות רצח אביו, אמון[27].
  • בשנה השמונה-עשרה של שלטונו של יאשיהו, כוחם האשורי היה בירידה מהירה, והתחזקה תנועה יהודאית שתמכה במאבק לעצמאות, אשר נשאה על דגלה רעיון תאולוגי-לאומי של נאמנות ליהוה כאל היחיד של ישראל ויהודה. בתמיכתו של יאשיהו הם פתחו ברפורמה מקיפה של פולחן, אשר באה לידי ביטוי בברית (כלומר, הסכם) בין יהודה לבין יהוה, כתחליף להסכם בין יהודה אשור. ברית זו מנוסחת בדברי משה לבני ישראל (דברים ה: א)[28].
  • השלב הבא התרחש בזמן גלות בבל. חורבן ממלכת יהודה על ידי בבל בשנת 586 לפנה"ס, וקץ מלכות בית דוד, היו אירועים שעוררו דילמות תאולוגיות רבות בקרב האליטה הדויטרונומיסטית שבגלות, שהייתה אחראית על חיבורם של ספר דברים וספר מלכים במקביל[29]. האליטה של חברי האסכולה הסבירו את האסון כעונש יהוה על אי-ציות לחוקיו, וחיברו את כתביהם על ההיסטוריה של ישראל (הספרים מיהושע ועד מלכים) כדי להמחיש זאת[30].
  • בסוף תקופת הגלות, הפרסים הסכימו שהיהודים יוכלו לשוב ולבנות את בית המקדש בירושלים. על פי תאוריית "הרשאת האימפריאליזם הפרסי"[31], כחלק מהסכמות מול הפרסים על הגדלת האוטונומיה בירושלים, בתנאי שיישמר באזור החוק הפרסי, עלה הצורך להפיק קוד חוקים אחד שיהיה מקובל על כל הקהילות המקומיות, ולכן הקבוצות החזקות בקהילות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לטקסט אחד שהוא הגרסה הערוכה של התורה. בשלב זה, נוספו לדבר דברים הפרקים א-ד וכט-ל, שהפכו את ספר דברים לספר המהווה הקדמה להיסטוריה זו. הפרקים המשפטיים של הספר, יט-כה, הורחבו על מנת לענות על מצבים חדשים שהתעוררו, והפרקים לא-לד נוספו כמסקנה חדשה[32][33][34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רופא, אלכסנדר. מבוא לספר דברים. ירושלים: אקדמון, תשמ"ח.
  • ויינפלד, משה. "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים." בתוך ליקוטי "תרביץ" א - מיקראה בחקר המקרא בעריכת משה ויינפלד (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 24 - 41.
  • אמית, יאירה , היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 48-42.
  • Levinson, Bernard M. Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation. Oxford: Oxford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ח
  2. ^ לדוגמה ריצ'רד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ"ך, הוצאת דביר.
  3. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק א'
  4. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק א'
  5. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ו'
  6. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים י'-ט"ו
  7. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ח
  8. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ח-ל"א
  9. ^ ספר דברים, פרק ה', פסוק א'
  10. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק א'
  11. ^ בפרק ה'
  12. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים א'-ט'
  13. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים י'-י"ח ופסוק כ
  14. ^ ספר דברים, פרק ט', פסוקים ח'-י"א
  15. ^ ספר דברים, פרק י', פסוקים י"א-י"ב, ופסוק כ"ה
  16. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ט'
  17. ^ ספר במדבר, פרק א', פסוק א'
  18. ^ ספר דברים פרק י"א, פסוקים כ"ו-ל"ב.
  19. ^ ספר דברים, פרק כ"ז
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  22. ^ הובס, לויתן, פרק 33
  23. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'
  24. ^ מלכים ב' פרק כ"ג
  25. ^ מחבר: פרופ' משה ויינפלד, הרפורמה של יאשיהו : מציאת ספר התורה, מטח
  26. ^ מלכים ונביאים
  27. ^ פרופ' ישראל פינקלשטיין, אשור, יהודה והאידיאולוגיה הפן-ישראלית, אוניברסיטה מצולמת
  28. ^ המלך יאשיהו: האומנם "משה", "יהושע" ו"משיח" בדמות אחת?
  29. ^ תמלול הפרק: יאשיהו וגילוי ספר התורה (חלק ב')
  30. ^ און זית, העם הישראלי
  31. ^ Lee, Kyong-Jin, The Authority and Authorization of Torah in the Persian Period, Journal of Hebrew Scriptures
  32. ^ מי באמת כתב את התורה?
  33. ^ The Book of Deuteronomy
  34. ^ TRACKING The MASTER SCRIBE (עמ' הערה 41)