משתמש:Margareth ran/מרגרט יוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות

פרמטרים [ שותף ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מרגרט יוז
לידה 29 מאי 1630
פטירה 1 אוקטובר 1719 (בגיל 89)
אלת'ם, קנט
מקצוע שחקנית

מרגרט יוז (באנגלית: Margaret Hughes) (נולדה ב-29 מאי 1630, נפטרה ב-1 באוקטובר 1719), נקראת גם בשם פג יוז, נחשבת לשחקנית המקצועית הראשונה בתיאטרון האנגלי.[1] יוז התפרסה בתור פילגשו של גנרל מלחמת האזרחים האנגלית ומאוחר יותר עם האדמירל של הרסטורציה האנגלית, הנסיך רופרט של הריין.

נשים בתפקיד דרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוז הפכה לשחקנית בתקופה שבה התחולל שינוי עצום בדרמה האנגלית. סבל גדול ניכר על הדרמה האנגלית במהלך מלחמת האזרחים האנגלית והאינטררגנום, בה נאסרה הדרמה על ידי הפרלמנט הפוריטני הארוך בשנת 1642.[2] איסור זה הוסר לבסוף בתקופת הרסטורציה של המלך צ'ארלס השני. צ'ארלס היה איש תיאטרון אשר העניק שני פטנטים לסר תומאס קילגרו ולסר ויליאם דאווננט. במהלך תקופת הרנסאנס נאסר כמעט לחלוטין על נשים להופיע כשחקניות על הבמה, והייתה היסטוריה של אירועים מביכים של שחקנים גברים בתפקידים נשיים. אחד האירועים הידועים שהתרחשו היה מחזה אשר נעצר פתאום, בזמן שהמלך צ'ארלס השני צפה בו, וכדי לדעת מה הבעיה הוא שלח משרתים כדי לבדוק את העניין והתברר ששחקן אשר היה אמור לגלם תפקיד נשי התעכב כי לא סיים גילוח. היו גם חששות לגבי נוהג זה המעודד "פורענות לא טבעית" כלומר הומוסקסואליות, דבר הגרם למלך צ'ארלס להוציא צו מלכותי בשנת 1662 ולהכריז על כך שהתפקידים הנשיים יגולמו אך ורק על ידי נשים.[3] קילגרו ודאווננט הטילו נשים כמעט מיד אחרי השיקום, וכאשר החלו הנשים להופיע על הבמה באופן מקצועי בתחילת שנת 1660 הם זכו לקבלה מהירה. בסרטו של קילגרו "חתונת הכומר" בשנת 1664 הוא ביים במחזה שלו נשים שחקניות וכך גם עשה בשנת 1672.

גן התיאטרון דורסט השייך לחברת הדוכס של השחקנים, היכן שהעבירה יוז את תקופתה העמוסה בשנת 1676.

בגיל 30, סימנה מרגרט את תולדות התיאטרון בכך שהפכה לאישה הראשונה אשר הופיעה על הבמה האנגלית ברחוב התיאטרון ור.[4][5] האירוע הראשון שלה היה ב-8 בדצמבר בשנת 1660, בהפקת המחזה אותלו של שייקספיר כאשר גילמה את תפקיד דסדמונה בהפקה החדשה של תומאס קילגרו הנקראת חברת המלך ברחוב התיאטרון ור.[6] כמה היסטוריונים זיהו את אן מרשל כשחקנית הראשונה הצועדת על הבמה האנגלית.[7] עם זאת ישנם ניתוחים רבים של זיכרונות מוקדמים של ג'ון דאונס, זכרונות משנת 1660 שימשו כחלק מרכזי בעניין זה בטענה שהשחקנית יוז השחקנית הראשונה.[8]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפרסמה יוז אודות כישורי המשחק שלה, בספרו היומן של סמיואל פיפס כתב עליה "אישה יפה מאוד" ו "יופי מיוחד עם שיער מתולתל כהה, דמות יפה, ורגליים טובות במיוחד. פיפס יצא בהצעה שיוז הייתה המאהבת של סר צ'ארלס סדלי, מחזאי ידוע ו"פופ מפורסם" בתחילת שנת 1660; כמו כן היא הייתה בקשר עם צ'ארלס השני, אך לטווח קצר.[9] מה שכן ליוז היה בן לא חוקי ושמו ארתור, אבל אין ראיות חותכות אשר קובע אחרת.[10]

המאהב של מרגרט יוז, הנסיך רופרט, דוכס של קמברלנד, מאת סיימון ורסלט.

המפורסם ביותר,עם זאת, אשר יוז קושרה אליו היה הנסיך רופרט הדוכס של קמברלנד (לפעמים נודע גם בשם "רופרט של הריין"),בתור המאהבת שלו. רופרט התאהב בה בסוף שנת 1660, אם כי נראה שיוז כנראה הדגישה את תשומת לבה במטרה לנהל משא ומתן על הסדר המתאים. הנסיך רופרט היה אחד מהבכירים ממשפחת המלוכה בבית המשפט, ויוז קיבלה התקדמות במהירות האמצעות חסותו. היא הפכה לאחת מחברי החברה של הנסיך בשנת 1669, שם הוענק לה מעמד וחסינות מפני מעצר בגין חוב, וצוירה ארבע פעמים על ידי סר פיטר ללי, האומן הראשי של בית המשפט של היום.

דיוקן של מרגרט יוז מאת פיטר ללי.

על אף שעודדו זאת,[10] רופרט לא נישא באופן רשמי ליוז, אך הכיר בבתם, רופרטה (ומאוחר יותר האו), נולדה בשנת 1973.[11] יוז חיה חיי מותרות במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, נהנתה מהימורים ותכשיטים, רופרט נתן לה תכשטים בשווי 20,000 ליש"ט במהלך מערכת היחסים שלהם, כולל כמה פריטים מאוסף המלכות הפלאטינאטי.[12] השניים נראו כל כך קרובים - אחיו הבכור של הנסיך רופרט,צ'ארלס לואיס, אלקטור פלאטין, נשמע פעם על נכונותו של רופרט לחזור אל הריין ולהינשא כראוי, אך הצעתו נדחתה. מרגרט המשיכה לשחק גם אחרי לידת בתה רופרטה, חזרה לבמה בשנת 1676 עם חברת דיוק של היוקרה בתיאטרון גן דורסט, ליד הסטרנד בלונדון. בשנה שלאחר מכן ייסד רופרט ליוז 'בניין גדול' השווה 25,000 ליש"ט אשר קנה בהאמרסמית' ופולהאם מסר ניקולס קריספ.[11]

הנסיך רופרט נפטר בשנת 1682, השאיר מאחוריו את רוב נכסיו בשווי של 12,000 ליש"ט באופן שווה ליוז ובתם רופרטה.[13] ליוז הייתה "אלמנות לא נוחה" ללא תמיכתו של רופרט לכאורה ללא סיוע בהמשך ההימורים. [14]מתנות מאת רופרט למשל עגילי אליזבת' של בוהמיה נמכרו לדוכסית של מרלבורו, מחרוזת פנינים ניתנה מאת פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ לאליזבת' נמכרה לשחקנית נל גווין. יוז מכרה את הבית בהאמרסמית' ופולהאם לשני סוחרים בלונדון, טימותי לאנוי וג'ורג' טריידוול - הוא נרכש בסופו של דבר על ידי מרגרייב של ברנדנבורג-אנספאץ' המוכר כשער ברנדנבורג ( או בית ברנדנבורג).[13]בתה רופרטה נישאה בסופו של דבר לעמנואל סקרופ האו, חבר הפרלמנט העתידי וגנרל אנגלי. יוז נפטרה בשנת 1719.

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוז בהחלט שיחקה תפקיד דסדמונה במופע של אותלו על ידי סמואל פיפס ב-6 בפברואר שנת 1669. כמו כן היא שיחקה גם בתור:

נראה שהיא שיחקה גם בתור:

יוז עזבה את הבמה עבור הנסיך רופרט בשנת 1669 או 1670. בשנת 1676 היא יצאה מהפרישה לשנה עסוקה בחברה של דיוק. עבור החברה הזו היא שיחקה:

  • אוקטביה בהתנצחויות הנאהבים של אדוארד רייבנסקרופט.
  • גראנה בכומר פידו של אלקנה סטל.
  • מירבה באברהם של אלקנה סטל.
  • גברת מונילוב בטום אסנס של טומאס רולינס.
  • צ'רמיון באנטוני וקלאופטרה של סר צ'ארלס סדלי.
  • ולריה ב'הרובר' של אפרה בהאן.
  • לאונורה ב'הקונג'ר הצרפתי' של טומאס פורטר.
  • קורדליה בבעל אוהב של טומאס ד'אורפיי.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה אחד של מרגרט יוז, שכותרתו השחקנית הראשונה, פורסם בשנת 1911, בתיאטרון קינגסווי בלונדון, על ידי קבוצת שחקניות סופרז'סטיות אשר קראו לעצמן 'שחקנים חלוצים' . אלן טרי שיחקה את תפקיד נל גווין בהפקה זו.

ג'פרי האטשר כתב מחזה על אדוארד קיינסטון ששמו היופי הנשי המושלם על הבמה(2000), מאוחר יותר התאים את מחזהו לסרט 'יופי במה' ב-2004, בבימויו של ריצ'רד אייר וכיכבה קלייר דאנס כמרגרט. הופעתה הראשונה של מרגרט בתור שחקנית נידונה גם בשנת 2005,אבל היא הודיעה על הפסקת משחק. יוז היא השחקנית הראשית של דיאנה נורמאן ברומן ההיסטורי 'מסכת הויזארד'(1994). היא מתוארת גם כהפוריטנית אמריקנית מגמגמת, תשובת הרד, אשר הופכת לשחקנית רסטורציה מוצלח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון

רנסאנס

צ'ארלס השני, מלך אנגליה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://historyandotherthoughts.blogspot.co.il/2014/11/margaret-hughes-first-lady-of-stage.html Margaret Hughes, First Lady Of The Stage & Last Lover Of Stage.

https://theatrelitwiki.wikispaces.com/Margaret+Hughes Theatre Lit Wiki - Margaret Hughes

Davison, Anita. “Hoydens & Firebrands: Margaret [Peg] Hughes Prince Rupert’s Last Love.” Hoydens & Firebrands. Blogspot, 24 Aug. 2014. Web. 03 Nov. 2014. http://hoydensandfirebrands.blogspot.com/2014/08/margaret-peg-hughes-prince-ruperts-last.html

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גילדר, רוזמונד. הזן את השחקנית: האישה הראשונה בתיאטרון. בוסטון, יוטון מיפלין הרקורט, 1931.
  • האלידיי,פ.א, לווית שייקספיר1564-1964.  בולטימור, פינגווין,1964. 
  • הייפיל, פיליפ ה., קלמן א. ברנים ואדוארד א. לאנגנס. כרך 8 במילון הביוגרפי של השחקנים, השחקניות, מוזיקאים, רקדנים, מנהלים ואנשי במה אחרים בלונדון, 1660-1800. הוצאת אוניברסיטת דרום לינוי, 1982.
  • האו, אליזבת'. השחקנית האנגלית הראשונה: נשים ודרמה, 1660-1700. קיימברידג',הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1992.
  • רנט, הוגו אלברט. הבמה הספרדית בימי לופה דה וגה. החברה ההיספאנית של אמריקה,1909.
  • צ'ארלס ספנסר, הדוכס השלישי ממרלבורו. הנסיך רופרט: האביר האחרון. לונדון: הפניקס, 2007. מסת"ב 9780753824016.
  • טומסון, פיטר, ועורכים אחרים. תולדות קיימברידג' של הדרמה הבריטית. כרך 3, קיימברידג',הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2004.
  • וילסון,ג'ון הארולד. כל נשות המלך: שחקניות הרסטורציה. שיקגו, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1958.
  • מקווין-אפיפיור, ו. הנשים ראשונות, הסיפור של כיבוש הנשים על הבמה הבריטית. לונדון: אלן,1952.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The national qualification is essential. The earliest kabuki performers in Japan in 1603 were women. An Italian actress was reported as early as 1565-6; see Rennert, Spanish Stage, p. 140. Thomas Coryate, in Coryate's Crudities, noted actresses in Venice in 1611; see Halliday, Shakespeare Companion, p. 22. For amateur precedents, see: Tempe Restored; The Shepherd's Paradise.
  2. ^ Spencer, p. 314.
  3. ^ Spencer, p. 315.
  4. ^ "Margaret Hughes, first lady of the stage". Madame Guillotine. 8 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Pope, W. Macqueen (1952). First Ladies. London: W. H. Allen. pp. Pope 35–36.
  6. ^ Halliday, Shakespeare Companion, p. 347.
  7. ^ Howe, p. 24.; Gilder, p. 166.
  8. ^ See Highfill, Burnim and Langhans, p. 24, for an extended analysis of the various claims here.
  9. ^ Highfill, Burnim and Langhans, p. 24.
  10. ^ 1 2 Spencer, p. 318.
  11. ^ 1 2 Spencer, p. 319.
  12. ^ Spencer, pp. 320, 367.
  13. ^ 1 2 Spencer, p. 366.
  14. ^ Highfill, Burnim and Langhans, p. 26.