משתמש:May.avni/המרד הכורדי בעיראק 1959-1963
 | ||||||||||
| פגישת ראש הממשלה העיראקי עבד אל-כרים קאסם והמנהיג הכורדי מוסטפא בארזאני | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1959–1961 (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||
המרד הכורדי בעיראק (בערבית: الثورة الكردية في العراق; תעתיק מדויק: אַלתַּ'וְרַה אַלְכֻּרְדִיַּה פִי אַלְעִרָאק) שהתרחש בין השנים 1959-1961 (((השנים שציינת כאן שונות מאלה שציינת בכותרת. למה? נדמה לי שדיברנו על צמצום מסגרת הזמן לעד 1961, כמו כאן. אני מניח שזה בגלל שלא ניתן היה לשנות את הכותרת. אם זו הסיבה אז הכל בסדר כיוון שממילא הכותרת ניתנת לשינוי בזמן העלאה לאוויר))) היה תקופה מכוננת בהיסטוריה של העם הכורדי כחלק ממאבקו לאוטונומיה והגדרה עצמית. עיראק, השוכנת בתוך הפסיפס המורכב של המזרח התיכון, היא אומה המאופיינת במורכבות האתנית והדתית המגוונת שלה. בקרב אוכלוסייתה, הכורדים, קבוצה אתנית מובהקת עם מורשת תרבותית עשירה, חיפשו זה מכבר זכויות פוליטיות והכרה לאומית (((כל המשפט שסימנתי בקו תחתון לא כל כך מתאים לפסקת הפתיחה אלא לראש הפרק רקע היסטורי ואני ממליץ לשלב אותו שם, איפה שממילא יש משפט דומה לו מאוד.))). המרד הכורדי שהחל בשנת 1959, הינו חלק מהמאבק הכורדי לאוטונומיה והגדרה עצמית והוא מכונה לעתים גם "המהפכה הכורדית" או "מרד בארזאני". המרד צמח כתגובה ישירה לדחיקה ולדיכוי שחוותה האוכלוסייה הכורדית תחת השלטון המרכזי של עיראק והתרחש בתקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם. המרד הובל על-ידי מוסטפא בארזאני ומפלגתו, המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית (KDP) שהייתה מפלגת השלטון בחבל הכורדי בצפון עיראק. המרד שהתקיים ברובו בהרי צפון עיראק, הותיר מורשת מתמשכת שממשיכה לעצב את המאבק להגדרה העצמית הכורדית בימינו. (((מכיוון שפיסקת הפתיחה שלך היא למעשה סיכום הערך שלך, אני מציע לכלול פה גם התייחסות להיקפי הלחימה, הסיבה לתקופת הלחימה [למה התחילה ב-59' ולמה הסתיימה ב-61'?] ותוצאותיה, כולל תוצאות פוליטיות, כלכליות, מספרי נפגעים וכו'. הכל בקיצור נמרץ של סיכום.)))
רקע היסטורי והמאבק הכורדי לעצמאות בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכסוך הכורדי-עיראקי (1918–2003)
עיראק, כמו מדינות רבות אחרות במזרח התיכון, היא אומה מגוונת עם קבוצות אתניות ודתיות שונות, ובכלל זאת גם הכורדים. האוכלוסייה הכורדית, המרוכזת בעיקר באזורים ההרריים של צפון עיראק, ביקשה לעצמה מראשית ימיה של המדינה העיראקית זכויות פוליטיות, הכרה בזהותם המובחנת ובזכותם להגדרה עצמית.
לאורך המאה ה-20 (((כל אורך המאה ה-20 לא רלוונטי פה. המדינה העיראקית הוקמה ב-1920 ואנחנו מדברים על אירוע שהחל ב-1959, כך שלכל היותר מדובר על קצת פחות מארבעה עשורים. יש להתאים את ההתייחסות למסגרת הזמן בהתאם))), חוותה עיראק סדרה של תמורות פוליטיות, הפיכות ושינויים בשלטון, שכן לאחר הפלת בית המלוכה ההאשמי בעיראק ב-1958, תפס את השליטה הגנרל עבד אל-כרים קאסם. אך על אף השינוי בשלטון, היחסים בין העם הכורדי (((נדמה לי ש"העם הכורדי" זה מאוד מכליל. היו חלקים בעם הכורדי ששיתפו פעולה עם הממשל בכל שלב. אני חושב שמדוייק יותר יהיה לומר "התנועה הלאומית הכורדית"))) לממשל נותרו מתוחים לאור ההיסטוריה ארוכת השנים של מדיניות מפלה, הזנחה ודיכוי.
הכורדים נחשבים לקבוצה האתנית הגדולה בעולם ללא מדינה משל עצמם (((טענה מאוד בעייתית, שהכורדים כמובן מאוד אוהבים לנפנף בה, אבל אין שום ודאות שיש לה אחיזה במציאות. אם נראה לך משמעותי להכליל את הטענה הזאת, הייתי משנה את "נחשבים" הסתמי, שלא אומר יותר מדי, למשהו בסגנון "הכורדים טוענים כי הם הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שלא זכתה בעצמאות" או משהו בסגנון זה. לייחס את זה לכורדים זה תמיד יותר בטוח, כיוון שזו טענה שחוקרים רציניים של הנושא הכורדי נמנעים מלהדהד בשל אחיזתה הרופפת למציאות))). בשם "כורדיסטאן" השתמשו לראשונה הסלג'וקים כשנתנו שם לאיזור המשתרע בין אזרבייג'ן בצפון, כרמאנשאה בדרום, גבול עיראק (((גבול עיראק לא היה קיים בתקופה הסלג'וקית. יש לחשוב על התיחום הגיאוגרפי הנכון כאן ועל המסגרת ההיסטורית הנכונה))) במערב ומחוז המדאן במזרח. המושג התרחב בהדרגה וכיום התחום משתרע על פני שלוש מדינות: טורקיה, עיראק ופרס (((כבר מאות שנים שאין דבר כזה "פרס". המדינה על כל גלגוליה נקראת "איראן" כבר קרוב ל-2000 שנה ולכל הפחות מאז המאה ה-7. ב-1935 דרש השאה ממדינות המערב להפסיק את השימוש הרווח והשגוי בשם "פרס" ומאז גם באופן לא רשמי השם לא מקובל. היחידים שמשתמשים בו הם למעשה היהודים שמשום מה ממשיכים לקרוא לעצמם "יהודי פרס", כנראה בהשפעות של שפות מערביות. בקיצור נמרץ - איראן, איראן ואיראן. כמובן הוסיפי גם קישור פנימי))). החברה הכורדית מבוססת על מערכת חברתית שבטית, אלמנט שהיווה בסיס מתמיד למאבק בין השבטים הכורדים למדינה (((למה המערכת השבטית הביאה למאבק עם המדינה? זה משהו שהקורא רוצה וצריך לדעת וצריך לומר את זה בקיצור רב))). עם הקמתן של המדינות החדשות על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, נפקד מקומם של הכורדים מהסדר הבינלאומי החדש, שעוצב על-פי עקרון "זכות ההגדרה העצמית של הלאומים" כחלק מארבע עשרה הנקודות של וילסון, וזאת על אף שהכורדים הוגדרו כלאום נפרד השוכן על טריטוריה מוגדרת וידועה.
אלמנט נוסף וחשוב הינו שעיראק נשלטה על-ידי המעצמה המנדטורית הבריטית עד 1932, דבר שהשפיע על אופייה הייחודי של הבעיה הכורדית בעיראק. בעוד שבאיראן ובטורקיה התקיימו שתי מדינות ריבוניות שיכלו לכפות את רצונן על המיעוט הכורדי, עיראק נשלטה כאמור על-ידי המעצמה הבריטית, ששיקוליה היו זרים הן לשאיפות הכורדיות והן לאלה העיראקיות. מכל הסיבות הללו, נוצרה דווקא בעיראק קרקע נוחה לצמיחתה של התנועה הלאומית הכורדית.
הרקע למרד הכורדי והפיכת ה-14 ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 ביולי 1958, התחוללה בבגדאד הפיכה שבמהלכה הפיל כוח מורדים משורות הצבא בהנהגת הגנרל עבד אל-כרים קאסם את השושלת ההאשמית הפרו-מערבית. לאחר ההפיכה הצטיירה שאלת העצמאות הכורדית באור אחר, ממשטר מלוכני מדכא שרדף ללא הפסק את הכורדים ודיכא את שאיפותיהם הלאומיות, קיבל את השליטה לידיו מנהיג שנדמה שהיה יכול להביא לשינוי בתפיסה ובהתנהלות מול המיעוט הכורדי.[1]
לאחר ההפיכה הצבאית, קאסם הכשיר את הפעילות הפומבית של מפלגות רבות בעיראק, ובכללן גם המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן (KDP). קאסם אישר צעד זה לצד התנאי שבראש המפלגה יעמוד מוסטפא בארזאני, זאת בשל הנחתו של קאסם שמתינות ויציבות יווצרו רק אם יעמוד בראש הKDP מישהו למוד ניסיון כדוגמת בארזאני.[2] בארזאני הוזמן על-ידי קאסם לחזור ממקום גלותו בברית המועצות לעיראק, לאחר שגורש ממנה בשל ניסיונות מרידה שהנהיג כעשור קודם לכן. כמו כן, במסגרת עיסקה שערכו קאסם ובארזאני, הבטיח קאסם להעניק לכורדים אוטונומיה אזורית בתמורה לתמיכתו של בארזאני במדיניותו.[3]
משטרו של קאסם הכיר ברמה העקרונית ובאופן פומבי בזכויות הלאומיות הכורדיות ואף הוסיף סעיף בחוקתה הזמנית של עיראק הקובע כי מולדתם של הכורדים והערבים אחת היא, וכך גם העתיד. אך מנגד, התביעה של המפלגה הדמוקרטית הכורדית לכלול בחוקה את ההכרה בזכותם של הכורדים לאוטונומיה במסגרת המדינה, נדחתה. [4] אמנם, הכורדים תלו בקאסם תקוות גדולות אך הם ראו בניסיונותיו של קאסם לשלב אותם באומה, מאמץ לבטל את ייחודם הלאומי. זמן קצר לאחר עליית קאסם לשלטון הוא קיצץ בהדרגה את חופש הפעולה של ה-KDP ולאחר מכן אף צמצם את הזכויות המיוחדות שהוא עצמו העניק לכורדים.
מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1959 פרצו עימותים בין שבטים כורדיים לבין צבא עיראק על רקע חילוקי דעות בעניין ייצוג הכורדים במנגנוני השלטון העיראקיים ודרישתם לאוטונומיה ניהולית במחוזותיהם. בתחילת 1960 הצהיר קאסם כי הבטחתו לאוטונומיה אזורית כורדית כבר אינה בתוקף ומכאן הדרך לעימות הייתה קצרה. כתוצאה מכך, ה-KDP החל להתסיס את הציבור הכורדי ולמחות כשהאוטונומיה האזורית הכורדית הפכה למטרה המוצהרת של המרד.[5]
ב-11 בספטמבר 1961 הגיעו היחסים לנקודת רתיחה, שבה פרץ לראשונה מרד גלוי, שלבש צביון של התקוממות לאומית והפך למלחמת גרילה של ממש. עד לאותו רגע, ההתקוממויות הכורדיות היו חריפות ואלימות למדי אך גם מסורבלות ונטולות ארגון והנהגה. כעת התקוממויות אורגנו תחת צבא מאורגן שגדל בהדרגה בסדר כוחותיו ובעוצמתו.[4] אחת הסיבות לצמיחה זו בגודל ובאיכות הצבא הכורדי המתגבש הייתה עריקתם של קצינים כורדים משורות הצבא העיראקי, כאלה שבשעת המבחן בחרו בנאמנות ללאום הכורדי על חשבון הנאמנות למדינה העיראקית.[2]
אף על-פי כן, הצבא העיראקי היה מאורגן, גדול לאין שיעור ומצויד בכמות אמצעי לחימה גדולה וחדישה בהרבה ביחס לכוחות הכורדים. הצבא החל לתקוף את מוקדי המרידה הכורדית, פעולה שהובילה עד מהרה לפריצתה של מלחמה נרחבת, שכללה הרעשות כבדות על כפרים כורדיים והטלת סגר כלכלי על מרחב המחייה של תושביהם. קאסם הורה לחיל האוויר העיראקי להפציץ ללא הבחנה כפרים כורדיים שהכילו גם אזרחים לא חמושים, במטרה לדכא כל שאיפה שלהם לעצמאות. כך, בשל כוחו והעוצמה הרבה שהפעיל, נחל הצבא העיראקי ניצחון במערכה זו, אך ניצחון זה היה זמני בלבד.[6] פעולות קשות אלה של צבא עיראק סייעו לכוחות הכורדיים לגייס את כל האוכלוסייה המקומית לצידו של מוסטפא בארזאני בפעולות נגד הממשל העיראקי תחת מסגרת לאומית מאוחדת, ועובדה זו הפכה עימות מקומי למדי בין השלטון המרכזי לבין פלח קטן וקיצוני בקרב האוכלוסייה הכורדית, לכדי מלחמת אזרחים דה-פקטו.[2]
הכורדים הקימו צבא גרילה שהורכב מיותר מעשרים אלף לוחמים ונקרא הפשמרגה ("הצועדים בעקבות המוות"). בעזרת כוחות הפשמרגה, עלה בידי בארזאני להביס את כוחות השלטון ולבסס את מעמדו כמנהיג הלאומי של הכורדים בעיראק. הכוחות הצבאיים הכורדיים הצליחו להסיג כוח של הצבא משטח גדול בצפון עיראק ובעקבות כך הצליחו לכבוש אותו. כתוצאה מכך, החל קאסם להתכונן למתקפה צבאית נגד הצפון באביב 1961, במטרה להשיב לשלטון את השליטה על האזור. במקביל הציב ה-KDP אולטימטום לקאסם ודרש אוטונומיה במרחבים שנכבשו, אך קאסם התעלם מהדרישות הכורדיות והמשיך בתכנון ובביצוע הלחימה כנגד הכורדים, שנמשכה למעשה עד לנפילת שלטונו בשנת 1963.[7] כך, בתחילת 1963, כאשר הלחימה המתמשכת נגד הכורדים עוד הייתה בעיצומה, החלה מפלגת הבעת' העיראקית לרקום תוכנית לביצוע הפיכה צבאית נגד קאסם, שהובילה בסופו של דבר להכנעתו של צבא עיראק ולהכפפתו וכן להוצאתו להורד של קאסם (((כאן את עוסקת כבר באירועים שגלשו ל-1963 וזה חורג ממסגרת הזמנים. אני לא אומר שאין לזה מקום, אבל אם אנחנו מקבלים את מסגרת הזמן של 1959–1961, יש להסביר מה קרה ב-1961 שבה קבעו היסטוריונים את סופו של סבב זה, ובהמשך לכך להסביר למה את מרחיבה את מסגרת הזמן הזאת כאן דווקא עד 1963. זו צריכה להיות תוספת של שורה-שתיים ולכל היותר פסקה קצרה, שתעזור לסדר לקורא את לוחות הזמנים ומסגרות התיארוך))).
בלכל אורך תקופת שלטונו של קאסם גבר המתח בין האוכלוסיות הכורדית והערבית בעיראק ואף נצפו מתחים מעמדיים ומאבקים פוליטיים שהשתלבו לעיתים קרובות במתיחות בין-עדתית ובין-שבטית, כל אלו כרסמו לאיטם וביכולותיו הצבאיות והמדיניות של קאסם (((זו נקודה סופר חשובה וסופר מעניינת ואני מציע להרחיב טיפה יותר על ההשפעה שלה על יכולתו של משטר קאסם לתפקד. פשוט להסביר איך המתיחויות הללו השפיעו על תפקוד המשטר))). משטר קאסם איבד מכוחו, ריבונותו נשחקה ואחיזתו בציבור העיראקי הכללי הלכה ופחתה, עד שלבסוף התמוטט ונפל בעצמו קורבן למלחמה שבה פתח בעצמו כנגד הכורדים וכנגד שאיפותיהם לעצמאות.[7]
ערב עליית הבעת' לשלטון כבר התקיימה אוטונומיה דה-פקטו בחלקים מסוימים של כורדיסטן העיראקית. אחת התוצאות המובהקות של אוטונומיה זו הייתה הימצאותה של טריטוריות מאוכלסות ברוב כורדי מובהק מחוץ לשליטתו האפקטיבית של השלטון העיראקי ובמקביל, מיסודם של גופים ומוסדות שלטוניים שתיפקדו באופן עצמאי כמעט לחלוטין וניהלו בפועל את ענייני האזור הכורדי. ביוני 1963, התחדשה הלחימה בין הצדדים, אך כעת הייתה המדינה העיראקית נתונה כבר תחת שלטון הבעת'. הסיבה לפריצתה המחודשת של הלחימה הייתה מעשי אלימות בלתי פוסקים נגד כוחות המשטר ולעתים אף נגד אזרחים עיראקים, שאותם ביצעה "החבורה של בארזאני" ששאיפותיה והאינטרסים שלה קודמים לכל בעיניהם.[4]
דרישות הכורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת הנהגתו של מוסטפא בארזאני ומפלגת ה-KDP, ביקש המרד הכורדי להתמודד עם דרישתה ארוכת השנים של האוכלוסייה הכורדית לעצמאות ולשוויון. העם הכורדי דרש אוטונומיה באזורו, בשאיפה להקים מערכת פדרלית שתעניק לו שליטה על ענייניו. דרישותיהם הקיפו גם מגוון נושאים אחרים, החל בצמצום פערים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים וכן דרישה להכרה בשפה הכורדית כשפה רשמית של האזור ובזכויותיהם התרבותיות, תביעה להפסקת המדיניות המפלה של ממשלת עיראק נגד הכורדים וכן מתן גישה הוגנת למשאבים ולהזדמנויות שונות.
המרד והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד שהובילו בארזאני וכוחות הפשמרגה של ה-KDP, כלל במקביל הן התנגדות מזוינת והן משא ומתן מדיני. הלוחמים הכורדים שהתגייסו ברחבי האזורים ההרריים של צפון עיראק, ניהלו מאבק ממושך נגד כוחות השלטון העיראקי בשדה הקרב, כחלק מסדרה של התקפות ממשלתיות והתקפות-נגד, שהובילו להרס נרחב, לעקירת אנשים ממקום מושבם ולאובדן חיים. המרד הוכיח את עצמו כאתגר משמעותי ליציבותה ולאחדותה של עיראק, שכן ההתנגדות הכורדית הפגינה חוסן ונחישות במאבקם להכרה ואוטונומיה, גם בפני התקפות כבדות של הצבא העיראקי.
למרות שהמטרות הספציפיות של מרד זה לא מומשו במלואן, הוא הותיר חותם בל יימחה על הנוף הפוליטי הכורדי והיווה השראה למרידות מזוינות שהתחדש בשנים שלאחר מכן סביב אותן דרישות להגשמה לאומית ובמטרה להעלות את השאיפה הכורדית לעצמאות לשיח בעיראק ובזירה הבינלאומית. המאבק על זכויות הכורדים והממשל עצמי שלהם במסגרת המדינה העיראקית נמשך גם בעשורים שלאחר מכן, ושלביו העתידיים של המרד היו מושתתים על היסודות שהונחו על-ידי המורדים של בארזאני בתקופה זו.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Mahir A.Aziz, The Kurds of Iraq, New York: I.B.TAURIS, 2015, עמ' 68-69
- ^ 1 2 3 סרג' גאנטנר, התנועה הלאומית הכורדית, תל אביב: עם הספר בע"מ, 1968, עמ' 1. עמ' 43-42 2. עמ' 47. 3. עמ' 48-47.
- ^ David McDowall, "The Kurds", The Minority Rights Group report no. 23, London: MRG, 1989, עמ' 19
- ^ 1 2 3 מיכאל אפל, עראק- מלוכה מהפכה רודנות., רעננה: בית הספר להוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 1. עמ' 162 2. עמ' 197 3. עמ' 205
- ^ דורון יצחקוב, אינטרסים מנוגדים: המשטר האיראני ושאיפותיהם הלאומיות של הכורדים בעיראק, עיונים בביטחון המזה"ת מס' 142, רמת גן: מרכז בגין סאדאת, 2017, עמ' עמ' 10
- ^ עפרה בנג'ו, מרד הכורדים בעיראק, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 19
- ^ 1 2 Jawad Mella, Kurdistan and the kurds, London: Palingswick House, 2005, עמ' 132-131 133