כורדיסטן העיראקית

כורדיסטן העיראקית (אוטונומיה)
هەرێمی کوردستان

סמל כורדיסטן העיראקית דגל כורדיסטן העיראקית
מדינה
נשיא כורדיסטן העיראקית	נצ'ירוואן בארזאני
רשות מחוקקת	הפרלמנט של כורדיסטן העיראקית
בירת האוטונומיה	ארביל
שפה רשמית	כורדית
תאריך ייסוד	1991
על שם	כורדיסטן
שטח	46,861 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ באוטונומיה	6,171,083 (2020)
קואורדינטות	36°11′00″N 44°00′00″E
אזור זמן	UTC+3
https://gov.krd/, http://www.italy.gov.krd
מפת מיקום מפה מפורטת מיקומה של כורדיסטן העיראקית (למפת כורדיסטן העיראקית מוגדלת)   ארביל סולימאניה חלבג'ה כוי סנג'ק זאכו כורדיסטן העיראקית (למפת כורדיסטן העיראקית רגילה)   ארביל סולימאניה חלבג'ה כוי סנג'ק זאכו כורדיסטן העיראקית tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

כורדיסטן העיראקית (בכורדית: هه‌رێمی کوردستان הרֵימי כורדסתאן) היא חבל כורדי אוטונומי בעיראק. היא משתרעת על פני צפון עיראק ומכונה כך לעִתים בפי הממשל העיראקי הפדרלי, ומכונה גם דרום כורדיסטן בפי הכורדים. החלק העיראקי של כורדיסטן הוא אחד משני האזורים האוטונומיים הכורדיים, ושהשני הוא כורדיסטן הסורית, המכונה על ידי הכורדים מערב כורדיסטן.

החבל הוקם בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, שלאחריו זכתה הממשלה הכורדית להכרה מצד ממשלת עיראק, כשהאוטונומיה שלה מובטחת בחוקת עיראק החדשה שנתקבלה ב-2005.

בשנת 2017 נערך משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, שזכה לתמיכה גורפת של מעל 90% בעצמאות מלאה לחבל. עם זאת תוצאותיו לא יושמו בשל התנגדות המדינות השכנות, ותמיכה רפה מצד מדינות המערב ומועצת הביטחון של האו"ם.

גאוגרפיה

שטחו של החבל 46,861 קמ"ר, והוא כולל ארבעה מחוזות עיראקיים: מחוז סולימאניה, מחוז ארביל (האולר), מחוז דוהוק ומחוז חלבג'ה. הממשל הכורדי האוטונומי שולט בפועל גם על חלקים ממחוזות כירכוכ, סלאח א-דין ונינוה – שליטה שאינה מוכרת על ידי השלטון הפדרלי העיראקי.

דמוגרפיה

רוב תושביה של כורדיסטן העיראקית הם כורדים (לרוב מוסלמים סונים), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים (לרוב מוסלמים סונים), טורקמנים (שיעים), יזידים, שבאקים, מנדעים, ירשנים ועדות נוספות. בלי מפקד אוכלוסין רשמי, מספר תושבי החבל נאמד ב-5.2 מיליון תושבים בשנת 2015, אם כי מספר זה עלה משמעותית מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, עם הגעתם של מעל 200 אלף פליטים (רובם כורדים), ועם השתלטות המיליציות הכורדיות על אזור כירכוכ עתיר האוכלוסין.

היסטוריה

רקע היסטורי

ערך מורחב – כורדיסטן

מחוז כורדיסטן באימפריה העות'מאנית. מפה משנת 1794

בעת העתיקה שכנו בכורדיסטן קבוצות אתניות שונות ביניהם הגותים, החורים, המנאי והארמנים.

ממלכת קורדואן התבססה באזור עקב התרופפות שלטון האימפריה הסלאוקית שהייתה בתהליכי שקיעה והתפוררות. הממלכה הייתה ממוקמת דרום דרום-מזרחית לאגם ואן בין פרס למסופוטמיה ושלטה בצפון מסופוטמיה ודרום מזרח אנטוליה בין השנים 189 לפנה"ס-384 לספירה. בשנת 66 לספירה הפכה קורדואן למדינת חסות של רומא והמשיכה להיות בעלת בריתה עד 384 לספירה. חלק מההיסטוריונים מוצאים זיקה בין השם קורדואן לכורדים ולכורדיסטן המודרנית.

אחד מהעדויות המוקדמות לאזכור המונח "כורדים" מופיע במסמך סורי-נוצרי משלהי העת העתיקה. מסמך זה מתאר את קורותיהם של מספר קדושים נוצרים במזרח התיכון וביניהן אבדישו. כאשר המרזבאן (מפקד צבאי) הפרסי שואל את מאר אבדישו למקום הולדתו, הוא משיב שלדברי הוריו הם היו במקור מהאזה, כפר באזור מסופוטמיה, אך הם נאלצו להגר משם בלחץ הפגאנים והתיישבו בתמאנון שלפי אבדישו שכנה ב"ארצם של הכורדים".
תמאנון שוכנת צפונית בסמיכות לגבול המודרני העיראקי-טורקי, בעוד שהאזה ממקומת 12 ק"מ דרום מערבית לאירביל המודרנית (אזור המחוז האוטונומי של הכורדים בצפון עיראק). במקום אחר באותו מסמך אזור הנהר חבור המקראי מזוהה גם כן כארץ הכורדים.

במאות ה-10–11 התבססו באזור מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וח'וזסתאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).

כורדיסטן בימי הביניים הייתה אוסף של מדינות עצמאיות ועצמאיות למחצה שכונו אמירויות והיו תחת השפעה פוליטית ודתית של פרס וח'ליפות בגדאד. ההיסטוריה המקיפה של מדינות אלה ויחסיהן עם שכנותיהן מתוארת בשאראפנמה, טקסט שהועלה על כתב ב-1597 על ידי הנסיך שאראף א-דין ביטליסי. ובו מתוארת ההיסטוריה של האמירויות: באבאן, סוראן, בדינאן וג'רמיאו (בעיראק של היום); בקראן, בוטאן ובדליס (בטורקיה) ומוקריאן וארדאלאן באיראן.

האזכור המוקדם ביותר בימי הביניים של המונח כורדיסטן מופיע בטקסט ארמני מהמאה ה-12 שנכתב על ידי מתאוס אורהייסי. הוא מתאר קרב שהתרחש ב-1062 ליד אמיד וסיברק ומאזכר את השם "כורדיסטן" כמקום בו נערך הקרב. אזכור מאוחר יותר של השם מופיעה בטקסט ארמני של תפילות משנת 1200 ובטקסט נוזהאת-אל-קולוב שנכתב על ידי חמדואללה מוצאפי ב-1340.

במאות ה-16–17 חולקו אזורי המחיה של הכורדים בין האימפריה הספווית (אירנית) והעות'ומנית. האירועים המשמעותי שהתרחשו היו קרב צ'לדיראן ב-1514 והסכם זוהאב שאשררה רשמית את החלוקה של כורדיסטן בין האימפריות השונות - דבר שהוביל למעשה לאובדן העצמאות הכורדית.

בטרם מלחמת העולם הראשונה רוב הכורדים חיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית, יצרו מדינות ההסכמה מספר מדינות בתחומיה לשעבר של האימפריה, ובמקור לפי הסכם סוור כורדיסטן וארמניה יועדו להיות מהן.

ההשתלטות מחדש על אזורים שונים באסיה הקטנה על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק ונושאים דוחקים אחרים גרמו למדינות ההסכמה לקבל את הסכם לוזאן שבו ניתן צפון כורדיסטן לטורקיה והותיר את הכורדים ללא שלטון עצמאי. אזורים כורדיים אחרים הוקצו לשטחי ההשפעה הבריטים והצרפתים בעיראק וסוריה, תחת שני ההסכמים. גבולות אלו שורטטו עם יותר התייחסות לחלוקת משאבי הנפט, השפעה שבין הכוחות הקולוניאליים ולכדאיות מנהיגים ערביים תומכי בעלות הברית מאשר לתפוצה אתנית. טורקיה דרשה את צפון עיראק אך בעלות הברית היו יותר מודאגות בענייני נפט מאשר בענייני יציבות (אחת הסיבות העיקריות לעימותים באפריקה ובמזרח התיכון).

אחרי מלחמת העולם הראשונה עשו הכורדים מספר ניסיונות להקים מדינה עצמאית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר.

בעיראק המודרנית

לאחר מלחמת העולם הראשונה הובטח לכורדים שיוכלו להקים מדינה עצמאית על חורבות האימפריה העות'מאנית, אולם ההבטחה הופרה על ידי המעצמות שניצחו במלחמה, בשל שיקולים פוליטיים וכלכליים. מאז מנהלים הכורדים מערכה להשגת עצמאות. לחימה בדלנית של הכורדים בעיראק התנהלה מאז 1919 עם מרידותיו של מחמוד ברזאנג'י וניסיון ההקמה של ממלכת כורדיסטן ב-1924.

שיא המאבק היה בשנות השישים (מלחמת כורדיסטן-עיראק הראשונה), שנות השבעים (מלחמת כורדיסטן-עיראק השנייה) ושנות השמונים (מרידות הכורדים בעיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק). המערכה הקטלנית ביותר כנגד הכורדים בשם אל-אנפאל נוהלה בידי הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין בשנים 88–1986, אז השתמשה עיראק בנשק לא קונבנציונלי נגד המורדים הכורדים והאוכלוסייה האזרחית באזורים כורדיים בצעד שלימים זכה להתייחסות כרצח עם.

לוחמים כורדים עם יוסי ג'ינו, מיכה בן ארי (קפוסטה),צדוק אופיר, משה סיבוני ועוד, בכורדיסטן ב-1969

אף על פי שכבר בשנת 1970 החל משא ומתן בין המשטר העיראקי לבין המורדים הכורדים בראשות מוסטפא ברזאני, וב-1971 הובטחה להם אוטונומיה שהתמוטטה. רק לאחר מלחמת המפרץ והמרידות הכורדיות שלאחריה ב-1991 זכו הכורדים לאוטונומיה בפועל, כאשר הצליחו לגרש כוחות נאמנים לסדאם חוסיין, תחת המטרייה של חיל האוויר האמריקאי, אשר אסר טיסה של חיל האוויר העיראקי בצפון ודרום עיראק. בשנת 1992 הוקם ממשל כורדי אוטונומי בידי שתי המפלגות הכורדיות העיקריות המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. עם זאת, ב-1994 הידרדרו היחסים בין שתי המפלגות, שהפכו למלחמת האזרחים הכורדית. בשיא הלחימה בין הצדדים, לאחר פלישת כוחות המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית לבירת החבל ארביל, הזמין מסעוד בארזאני את סדאם חוסיין לשלוח את כוחות הצבא העיראקי כדי להכריע את המערכה לטובתו.

בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכתה הממשלה הכורדית להכרה מצד ממשלת עיראק, כשהאוטונומיה שלה מובטחת בחוקת עיראק החדשה שנתקבלה ב-2005.

ארגון גרילה נוסף, מפלגת הפועלים של כורדיסטן, נלחם בטורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. ב-21 באוקטובר 2011 הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק, בד בבד עם ההודעה של ברק אובמה נשיא ארצות הברית על השלמת הוצאת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במהלך פלישה של צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ-50 לוחמים כורדים.

משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

ערך מורחב – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

עצרת תמיכה בעצמאות במהלך משאל העם של עצמאות כורדיסטן העיראקית בארביל, 2017

ביוני 2017 הכריזו הכורדים בעיראק על משאל עם לעצמאות מדינית והקמת מדינה כורדית, שיערך ב-25 בספטמבר 2017. לאחר ההכרזה על קיום המשאל ביקש הממשל בארצות הברית לדחותו. ארצות הברית ומדינות המערב חוששות מהתלקחות בשל התנגדות טורקיה, איראן, עיראק וסוריה, שאוכלוסיות כורדיות גדולות חיות בשטחיהן. למרות זאת הצהיר מנהיג כורדיסטן כי המשאל יתקיים והעם הכורדי מצפה לערבויות לשמירה על עתידו. באוגוסט 2017 ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אמר מפורשות לסנאטורים אמריקאיים שישראל תומכת בעצמאות כורדיסטן. שרת המשפטים איילת שקד הוסיפה כי הקמת מדינה כורדית היא אינטרס משותף לארצות הברית ולישראל.

למרות איומים מצד איראן וטורקיה, לחץ מצד ממשלת עיראק ואזהרות מצד הקהילה הבינלאומית, משאל העם לעצמאות כורדיסטן העיראקית יצא לפועל, ואחוזי ההצבעה בו היו גבוהים (78%). נשיא כורדיסטן העיראקית, מסעוד בארזאני, הודיע כי 92% מהמצביעים הצביעו בעד עצמאות.

כשבועיים לאחר פרסום התוצאות החלו טורקיה, איראן ועיראק בהפעלת סנקציות על כורדיסטן העיראקית, בהן סגירת המרחב האווירי והפרעה במסחר הנפט על מנת לגרום לברזאני לחזור בו מצעדיו בדרך לעצמאות. ב-16 באוקטובר איימו צבא עיראק והמיליציות השיעיות הנתמכות על-ידי איראן לפלוש לכירכוכ ולכבוש אותה. כוחות הפשמרגה נערכו להגנה על כירכוכ ואף דווח כי חברו אליהם כוחות של מפלגת הפועלים של כורדיסטן, אך מסיבות שטרם הובהרו, כלל הכוחות הכורדיים נסוגו, וכיבוש כירכוכ הושלם תוך פחות מיממה, עם אבידות בודדות בשני הצדדים. בבוקר שלאחר מכן נסוגו הכורדים גם מהעיר סינג'אר, וכך כורדיסטן העיראקית חזרה למעשה לגבולות של לפני 2014 בתוך יומיים.

פוליטיקה וממשל

בראש האזור האוטונומי עומד נשיא כורדיסטן. הנשיא אחראי על ייצוג האזור, ניהול קשרים דיפלומטיים, ופיקוח על ענייני הביטחון. מאז רפורמות שהתקיימו ב-2019, סמכויות הנשיא הועברו יותר למערכת פרלמנטרית חזקה, והנשיא נבחר על ידי הפרלמנט.

כורדיסטן העיראקית היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולה פרלמנט חד ביתי הקרוי 'הפרלמנט של כורדיסטן העיראקית' ובו 111 מושבים. 11 מושבים בפרלמנט משוריינים למיעוטים (טורקמנים [5], אשורים [5] וארמנים [1]), והוא נבחר לכהונות של 4 שנים. הפרלמנט ממנה את ראש הממשלה ואת הנשיא.

הרשות המחוקקת של האזור, הפרלמנט של כורדיסטן, מונה 111 חברים הנבחרים בבחירות כלליות מדי ארבע שנים. תפקיד הפרלמנט כולל חקיקת חוקים, אישור התקציב ופיקוח על הרשות המבצעת. קבוצות מיעוט, כגון נוצרים, יאזידים וטורקמנים, מיוצגות בפרלמנט באמצעות מכסות ייעודיות.

הרשות המבצעת, הממשלה האזורית של כורדיסטן (KRG), פועלת בראשות ראש הממשלה. הממשלה אחראית לניהול תחומי הביטחון, הכלכלה, הבריאות, החינוך והתשתיות של האזור. חברי הממשלה כוללים שרים המייצגים את המפלגות הגדולות, ולעיתים גם מיעוטים אתניים.

לכורדיסטן יש מערכת משפטית עצמאית הכוללת בתי משפט כלליים ובית משפט עליון המפקח על חוקיות הפעולות והחוקים. עם זאת, ישנה ביקורת על השפעת המפלגות הפוליטיות על המערכת המשפטית.

יחסים עם הממשלה המרכזית העיראקית

לכורדיסטן העיראקית מערכת יחסים מורכבת עם ממשלת עיראק. האזור נהנה מאוטונומיה רחבה, אך תלוי בתקציבים ממשלתיים ובניהול משאבי טבע, כגון נפט וגז. נושא השליטה במשאבים ואזורי הגבול מהווה מקור מרכזי למתיחות בין כורדיסטן לעיראק.

כלכלה

כלכלת כורדיסטן העיראקית נשענת במידה מכרעת על הפקת נפט וייצואו, נושא שעומד במוקד סכסוך מתמשך מול הממשל הפדרלי בבגדאד בנוגע לריבונות על משאבי הטבע. החל משנת 2015, פיתח הממשל המקומי בארביל (KRG) נתיבי ייצוא עצמאיים העוקפים את תשתית הצינורות הלאומית של עיראק, דבר שאיפשר לחבל לנהל מדיניות חוץ כלכלית נפרדת. בעוד שארצות הברית והקהילה הבינלאומית נטו רשמית לתמוך בעמדת בגדאד כדי לשמור על אחדות עיראק, ישראל הפכה ליעד מרכזי עבור הנפט הכורדי.

צבא וביטחון

ערך מורחב – פשמרגה

לוחמי הכוחות המיוחדים של הפשמגה הכורדית

ההגנה על החבל האוטונומי מופקדת בידי הפֵּשְׁמַרְגָּה (בכורדית: پێشمەرگە), המהווים את הכוחות המזוינים הרשמיים של כורדיסטן העיראקית. שורשיו של הכוח נעוצים בתחילת המאה ה-20, עת פעל כמיליציה פרטיזנית במאבק הלאומי הכורדי לעצמאות מול משטרים מרכזיים משתנים. לאורך העשורים, התפתחה הפשמרגה מכוח גרילה הררי לצבא סדיר למחצה המצויד בנשק כבד, הממלא תפקיד מכריע בשמירה על הביטחון והיציבות באזור מפני איומים פנימיים וחיצוניים כאחד.

מבחינה חוקתית, הפשמרגה מוכרים על פי החוקה העיראקית כחלק ממערך הביטחון הלאומי (תחת ההגדרה "משמר החבל"), אולם בפועל הם פועלים ככוח עצמאי הכפוף לממשלת החבל (KRG) ולא לממשל המרכזי בבגדאד. מבנה הכוח משקף את הפיצול הפוליטי ההיסטורי בחבל, כאשר יחידות רבות עדיין מזוהות עם שתי המפלגות הגדולות: המפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP) והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK). למרות זאת, בעשור האחרון מיושמות רפורמות מבניות, בעידוד ובליווי הקואליציה הבינלאומית, שמטרתן לאחד את כלל החטיבות תחת פיקוד מרכזי אחד של המשרד לענייני פשמרגה.

הפשמרגה זכו להכרה וליוקרה בינלאומית ניכרת, במיוחד בעקבות לחימתם הנחושה נגד ארגוני הטרור החל מ-2014. בשל מעמדם כגורם מייצב באזור, זכו הכוחות לתמיכה צבאית ומדינית נרחבת ממדינות המערב, ובהן ארצות הברית, גרמניה וצרפת, אשר סיפקו נשק מודרני, ציוד לוגיסטי ותוכניות אימון מתקדמות. מעבר לתפקידם המבצעי, הפשמרגה מהווים עבור העם הכורדי סמל לאומי עמוק לשאיפה לחירות ולביטחון, ונתפסים בקרב רבים כבסיס לצבא המגן של מדינה כורדית עתידית.

נכון לשנת 2026, מצבת כוח האדם של הפשמרגה נאמדת ב-150,000 עד 200,000 לוחמים ולוחמות, הכוללים חטיבות חי"ר, מערכי שריון, ארטילריה ויחידות קומנדו טקטיות.

יחסי החוץ

ערך מורחב – יחסי החוץ של כורדיסטן העיראקית

לאור היציבות הכלכלית היחסית של החבל ושאיפתו לעצמאות, הוא מחזיק בנציגויות דיפלומטית בעולם, וכ-30 מדינות מחזיקות נציגויות בו.

יחסים עם ישראל

שורשיו של שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לעם הכורדי נעוצים במחצית שנות ה-50 של המאה הקודמת. התנועה הלאומית הכורדית מצאה בישראל מקור להשראה ושאיפה לכינון ריבונות ועצמאות מדינית. מוסטפא ברזאני, מייסד המפלגה הכורדית הדמוקרטית (ואביו של המנהיג הנוכחי, מסעוד ברזאני), קיים מספר ביקורים חשאיים בישראל, במהלכם נועד עם צמרת הממשל והביטחון. בשנת 1963 חלה עליית מדרגה ביחסים תחת הנהגתו של ראש המוסד, מאיר עמית, שהורה על הידוק הקשרים הסודיים ומתן סיוע צבאי שנמשך שנים רבות. לאורך התקופה, נציגים בכירים ממערכת הביטחון הישראלית פקדו בחשאי את האזור הכורדי בעיראק לשם פגישות עם מסעוד ברזאני. במשך עשרות שנים היה ידוע המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כבעל קשר הדוק ויציב עם לוחמי הפשמרגה הכורדים בצפון עיראק. הקשר בא לידי ביטוי בהדרכה, אימונים, מודיעין וסיוע באמצעי לחימה וטכנולוגיה.

ב-2015 על פי דיווחים ב"פייננשל טיימס" ורויטרס, כורדיסטן העיראקית סיפקה למעלה משלושה רבעים מתצרוכת הנפט של ישראל. עסקאות אלו, שנאמדו במיליארדי דולרים, בוצעו לרוב דרך נמל ג'ייהאן בטורקיה וכללו הליכי שינוע מורכבים שנועדו להתגבר על התנגדויות משפטיות מצד עיראק.

יהודים בכורדיסטן העיראקית

ערך מורחב – יהדות כורדיסטן

בכורדיסטן העיראקית קיימת קהילה יהודית של כמה מאות משפחות וכן שני בתי כנסת, ובדרך כלל הכורדים מגלים סובלנות כלפי היהודים המקומיים שמתערים ביניהם. הממשל הכורדי נחשב ידידותי ליהודים ואף שיפץ בתי כנסת במימונו. מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי הוא יהודי בשם שרזאד מוסמאני. כורדיסטן האוטונומית מתירה לישראלים להיכנס לשטחה אף שעיראק אוסרת זאת. עם זאת, החוק הישראלי אוסר על כניסה לכורדיסטן העיראקית כי היא חלק מ"מדינת אויב", עיראק.

ראו גם

• מלחמת עיראק
• הממשלה האזורית של כורדיסטן
• משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כורדיסטן העיראקית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של כורדיסטן העיראקית (בכורדית)
• אתר האינטרנט הרשמי של כורדיסטן העיראקית (באיטלקית)
• סדרת כתבות על כורדיסטן, באתר ynet
• "הכורדים בונים את הזהות של עצמם"
• מאמר על עתידם של הכורדים במזרח התיכון (באנגלית)
• מייקל ג'טוטן, ללא חברים, מלבד ההרים (הקישור אינו פעיל), תכלת 30
• אזור כורדיסטן האוטונומי – סיפור הצלחה או כישלון? (הקישור אינו פעיל), באתר "זווית אחרת"
• אסף גבור, מקור ראשון, מעורב עיראקי: מסע אל ארץ האסלאם הקיצוני, באתר nrg‏, 13 בנובמבר 2016
• יוסף ישראל, "כמו ליהודים, גם לכורדים היסטוריה ארוכה של רדיפה", באתר חדשות 13, 23 בספטמבר 2017