משתמש:Slav4/ארגז חול/תקופת יבנה
תקופת יבנה הינה תקופה בת כ- 45 שנה (משנת 70 עד שנת 115), בתקופה זו התנהל שלטון יהודי עצמאי בעיר יבנה. תקופת יבנה נחלקת לשתיים, תקופת מנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, ותקופת נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה - רבן גמליאל השני.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת, בתקופת המצור על ירושלים, בעת שבן אחותו היה ראש בריוני ירושלים, יצא רבן יוחנן בן זכאי, מחוץ לשערי העיר, בישר לאספסיאנוס הנציב הרומי כי בקרוב הוא יהיה הקיסר, וביקש ממנו את יבנה וחכמיה.
חורבן בית המקדש היה נקודת מפנה בתולדות היהדות. הסנהדרין המשיכה להתקיים וגלתה ממקום למקום עד שנשתקעה בגליל, אם כי אין זו הסנהדרין המוכרת לנו מימי הבית, אלא תחליף בדמותו של בית מדרש מרכזי. הכהונה הגדולה ופולחן הקרבנות עברו מן העולם. עם ישראל סבל צער עמוק, כאב, מבוכה ומשבר אמונה. בית המקדש היווה עד לחורבנו מרכז רוחני, תרבותי, לאומי ופוליטי, ועם חורבנו לא היה ברור כיצד יש לנהוג. בית המקדש נתפס כמקום שבו מתכפרים עוונות, ומשחרב נוצרה תחושה שלא תהיה עוד אפשרות לכפרת עוונות. בית המקדש והסובב אותו שימשו יסוד חשוב בליכוד הלאומי, ומשם יצאו הוראות לעם ישראל וגם לתפוצות. עם ישראל נהג לעלות לרגל לבית המקדש גם מהתפוצות. רוב מוסדות השלטון היו קשורים לבית המקדש (כגון הכהונה) ומשחרב איבדו המוסדות את סמכותם.
על הרגשת האבדן כיפר חידוש השלטון העצמי היהודי ביבנה.
לדעת חוקרים, ביבנה ישבו חכמים שהרומים ראו בהם נאמנים עוד לפני חורבן בית המקדש. דעה אחרת היא שבשלב מסוים הוקם ביבנה בית דין אשר לא הוכר כסנהדרין ולרבי יוחנן בן זכאי לא היה כל מעמד.
על פי המקורות תיקן יוחנן בן זכאי תשע תקנות, ומהן אנו מכירים שבע. מחציתן מגדירות את המשך קיומו של פולחן המקדש ללא מקדש, כמו עיבור השנה וקידוש החודש. המחצית האחרת עוסקת בשינויים עקב חורבן המקדש, כמו מצוות נטילת לולב.
למרות שתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי אינן עוסקות בתחומים החשובים של חיי היומיום, הן זוהו כראשיתה של היהדות ה"תלמודית". הריב"ז הניח את היסודות לסנהדרין, למרות שבית דינו לא הוכר כסנהדרין, וכך הניח את היסודות להמשך החיים היהודיים אחרי חורבן בית המקדש.
במחקר נוטים לראות בתקופת יבנה שתי מגמות שפעלו יחד. מצד אחד החתירה לנורמליזציה ויצירת דפוסי חיים ללא בית המקדש, ומצד שני התקווה ש"במהרה ייבנה המקדש". תקופה זו סללה את הדרך לנשיאותו של רבן גמליאל השני ולהקמתה של הסנהדרין.
על פי מסורת חכמים בשנת 85 מינו השלטונות הרומיים את רבן גמליאל השני לנשיא (מאז לא נמצאו עדויות לשהותו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה). דעותיו ותקנותיו מוזכרים בספרות התלמודית. ייתכן שעלייתו של רבן גמליאל לנשיאות קשורה בעליית השפעת הפרושים ובעובדה שייצג את האצולה החדשה. נראה שעל רקע זה היו מאבקים בינו ובין החכמים, לפי המסופר בספרות התלמודית.
בתקופה זו שכנו ביבנה הנשיאות, בית הדין הגדול ובית המדרש הגדול. סמכות המוסדות הייתה ניכרת גם במינויים, גם בפסיקות וגם בגביית מסים ובהפצת התורה.
אין בידי המחקר תמונה שלמה על תקופת יבנה. הישגה הגדול: יצירת הדגם שממנו התפתחה ספרות חז"ל, קיבוץ ההלכות למסגרת ספרותית לצד ההכרעה באחרות וגיבושו של דפוס הכרעה ופסיקה כפי כמתכונתו לימים במשנה. אחת מן המסכתות שאת עריכתן מייחסים לדור יבנה היא מסכת עדויות המייצגת את המהלך המוזכר.
ביבנה על שתי תקופותיה, אישיה וחכמיה, החלו להתגבש המסגרות והסוגים הספרותיים של ההלכה ושל דברי אגדה. מסגרות אלו הפכו במשך השנים לחיבורים הספרותיים שאנו מכירים: משנה, תוספתא, מדרשי הלכה ותלמודים - ובכך תרומתה הגדולה של תקופת יבנה.
בשנת 115 בערך נפטר הנשיא רבן גמליאל, וחכמי יבנה התפזרו איש איש לבית מדרשו