משתמש:Snowflakes3957/טיוטה

                                                     

בית צעירות מזרחי נוסד בכ"ז בתשרי תרצ"ד, 17 באוקטובר 1933 בעיר ירושלים, על מנת להעניק חינוך לנערות דתיות ילידות הארץ בנות 15- 17, אשר אין בית ספר דתי בקרבת מקום מגוריהם.

רקע על המוסד

בשנת 1925 הוקם ארגון  "הסתדרות נשי מזרחי באמריקה",שמטרתו הייתה לפעול כארגון עצמאי למען האישה הדתית לאומית בארץ ישראל. בראשו עמדה אמה החורגת של בתיה גוטספלד- אדלה גולדשטיין.

לאחר שנה, נסעה גוטספלד לביקור בארץ ישראל. כאשר שבה, שיתפה את חברות ההסתדרות בהתרשמותה מהביקור, ויחד הן חשבו על הקמת בית ספר לבנות דתיות.

באותו זמן בארץ ישראל פעלו נשים דתיות החל מ-1918 במסגרת תנועת "המזרחי".

בשנת 1926 נסעה גוטספלד לארץ ישראל  כדי ללמוד על הצרכים בשטח וכדי לאתר את הפרויקט הראשון, שבו ישקיע הארגון כסף ומאמצים. גוטספלד גילתה כי  הרבנים הציוניים דואגים לחינוך בעיקר לנערים הדתיים, אך לא לחינוכן של הנערות.

כאשר הן סיימו את בית הספר היסודי הן נשארו לעזור במשק הבית וגידול הילדים.

אופיה הנחוש של בתיה ויכולת המנהיגות  שלה תרמו למעבר שבין הרצון לעשייה.

גוטספלד נפגשה עם "נשי המזרחי בירושלים", שביקשו להקים "בית מעון לחלוצות דתיות", והבטיחה ש"נשי המזרחי באמריקה" יסייעו להן באיסוף תרומות. התוכניות להקמת בית ספר לבנות דתיות בירושלים הלכו והתגבשו. גוטספלד נסעה לישראל שוב, הפעם עם אירנה שפירא, שהייתה חברה ב"הסתדרות נשי מזרחי באמריקה", וגם הנשיאה השנייה של ההסתדרות. שתיהן סיירו ברחבי בירושלים במטרה למצוא מבנה מתאים למוסד. כאשר נרכש המבנה, החל תהליך הקמת המוסד.

בשנת 1932, עלתה בתיה גוטספלד עם בעלה לארץ ישראל כדי שתוכל לממש את חזונה להקמת מוסד זה.

שנה לאחר עלייתם לארץ, נפתח המוסד הראשון של הסתדרות "נשי מזרחי באמריקה"- "בית צעירות מזרחי" בירושלים ובהמשך הוקמו עוד מוסדות ברחבי הארץ.

בתיה הייתה מעורבת בכל מה שקשור לשאר המוסדות כגון: תכנון בית הספר וכפרי נוער, בחירת סגל הוראה ועיצוב.

היא הקדישה את חייה למען חינוך ילדי ישראל ולמען עיצוב אופיים. היא דאגה לתת יחס חם לכל תלמיד ותלמיד. גוטספלד ראתה את עצמה כמי שצריכה לאתר את הצרכים של עם ישראל ולשרת אותם ותלמידים אילו הם חלק מעם ישראל.

הנערות התקבלו למוסד "בית צעירות מזרחי" תחילה לחודש ניסיון, ורק אם הצליחו בלימודיהן, המשיכו ללמוד במוסד במשך שנתיים.

בעקבות האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 שונה  ייעודו המקורי של המוסד.

כאשר עלה היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 נוצר צורך לסייע לבני נוער יהודים לצאת מאירופה, לעלות לארץ ישראל ולהיקלט בה .

הסוכנות היהודית הקימה מסגרת מיוחדת לקליטת בני נוער עולים בשם "עליית הנוער". המסגרת נוהלה באותו זמן על ידי הנרייטה סאלד, שהייתה ממייסדות ארגון הנשים הציוניות -"הדסה".

עד שנת 1936 שכן הסמינר במורדות רחוב שבטי ישראל בירושלים, ליד שכונת מוסררה, אך עקב התנכלויות של ערבים בכבישי הגישה אל המוסד שפיזרו  מסמרים על הכבישים וגרמו לפגיעה במכוניות, נאלץ המוסד להעביר את מקומו אל רחוב החובשים בשכונת רחביה.

קליטת נערות מגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה (1938-1945)

בשנת תרצ"ח, 1938, שבה החלו האפליות כלפי היהודים בגרמניה, "בית צעירות מזרחי" בירושלים מנה שישים וחמש תלמידות שהתגוררו במוסד, רובן מגרמניה והיתר מישראל, הולנד, וצ'כיה. המוסד היה מבנה בן שלוש קומות. בקומה הראשונה היו אולמות האוכל והתפירה, הספרייה, המועדון והמשרד. בקומות העליונות נמצאו חדרי השינה של התלמידות..

זמן קצר לאחר הפתיחה, התחילו להגיע קבוצות של נערים ונערות שנלקחו מגרמניה להתחנך בארץ ישראל ברוח הציונית החלוצית. קרוב לשליש מהם באו מבית דתי, והיה צורך  בחינוך דתי וסביבה דתית להמשך חינוכם של בני נוער אלה.

באותם הימים היה מיעוט של מוסדות דתיים.

בעקבות זאת, המוסד של "בית צעירות מזרחי" העמיד את עצמו לרשות עליית הנוער כמוסד חינוך מקצועי דתי, והורחבו אפשרויות הקליטה של המוסד.

250 נערות שבאו בשנים אלו מטעם עליית הנוער, למדו בבית הצעירות מקצועות כמו גננות, תפירה, ועוד. בנוסף קיבלו הנערות הדרכת עזר בעברית, בתנ"ך ובהיסטוריה..

כמו כן סיפקו נשי מזרחי מקלט ל40 פליטות מהרייך אשר בגרמניה אשר נאלצו לצאת מגרמניה עקב עליית היטלר לשלטון והחוקים נגד היהודים.

מוסד למידה שהפך לבית

אחת המורות הידועות ביותר במוסד הייתה נחמה ליבוביץ' שהייתה פרשנית ופרופסור למקרא, מורה ומחנכת והייתה כלת פרס ישראל.

המפגש עם נערות המוסד היה לנחמה אתגר אמיתי. ידיעת השפה הגרמנית מאמה סייעה לה להסתדר עם הבנות וליצור עמן קשר, ואף התאפשר בזכותה תרגום הנלמד מעברית לגרמנית.

במאמר שכתבה ליבוביץ' בשנת 1947 היא סיפרה על הבנות שראתה בהתנהגותן את הדאגה להוריהן שנשארו בגרמניה. היא טענה גם שהבנות שעלו מגרמניה לא ידעו עברית, ועקב כך, זמן רב מתוך שנתיים הוקדש ללימוד השפה העברית.

עבור הבנות, המוסד היה גם מרכז השכלה, בית, מרכז חברתי וגשר להשתלבותן בארץ.

ראש הסמינר בשנים שבהן לימדה נחמה ליבוביץ' היה ד"ר משה זיידל והסוכנות היהודית מימנה את לימודי הנערות.

ליבוביץ' סיפרה כי  העובדה שמדובר בנערות עולות. העצימה את הקושי ואתגרה את המורים, משום שנוצרו מחסומים של תקשורת עקב אי ידיעת שפה ותרבותה.

ליבוביץ' סיפרה על ההבדל באופיין של הבנות שהגיעו שנתיים לאחר המלחמה לבין אלה שהגיעו בימים הראשונים במוסד. הנערות שהגיעו לאחר השואה ידעו עברית טובה יותר, והיה להן רצון גדול לדעת, למרות הטרגדיה שעברו. ליבוביץ' גם משבחת את המוסד שקלט את הנוער כדי לחנך ולהדריך אותו.

הגשמה דתית חלוצית

בראיון עם בתיה גוטספלד, מספרת ליבוביץ על החיים החברתיים במוסד: עד כמה הם תוססים ומלאי חיים. פעולות חברתיות שונות נערכו בשבת, רוב הנערות הצטרפו לארגון "בני עקיבא", מה שגישר בין המוסד לנוער הדתי שמחוץ לו. מסיבות השבת עברו בחגיגות. בקיץ התלמידות עבדו בקיבוצים של "הפועל מזרחי" והתרגלו להגשמה דתית בארץ ישראל.

בתחילת שנת תש"א עוררה גוטספלד בשיחות פרטיות את העניין של נתינת אפשרות להשתלמות לימודית לבוגרות בית הצעירות מזרחי בירושלים. היה רצון להרחיב את הידע של הבנות שסיימו כבר את המוסד. המטרה הייתה לעורר בבחורות את ההתעניינות בתרבות ומדע, וגם להשלים ולקדם את הלימודים ולעזור להן לפתח כוחות פעילים בעבודה תרבותית במקום מושבותיהן.

הרחבת "בית צעירות מזרחי" בירושלים

בשנת 1946 הסתיימה בניית בניין חדש, שיועד לילדים פליטי השואה בגיל היסודי. הציפיה הייתה שהבנות הבוגרות תוכלנה לעזור לילדים הקטנים בבית הספר ולהקל על הצוות, ובמקביל להתנסות בטיפול ילדים.

ב1951 הונחה בסמוך ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים אבן הפינה לבית הספר התיכון המקצועי על שם אסתר שפירא. בטקס הנחת האבן השתתפו הרב הראשי לישראל- הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ונשיאת ההסתדרות, מולי גולוב, ששיבחו את עבודתן של "נשי מזרחי באמריקה".

בטקס דווח שהתיכון מתוכנן להיות בן שלוש קומות ויכיל 11 חדרי לימוד.

כיום, התיכון הפך לחלק מרשת אמי"ת, אשר סניפיה נמצאים בכל רחבי הארץ.