הנרייטה סאלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן של הנרייטה סאלד, 1940
בול דואר ישראל לכבוד מאה שנה להולדתה של הנרייטה סאלד - 0.25 לירה ישראלית

הנרִיֶיטה סאלְד (קרי: "סוֹלד"; בכתיב לועזי: Henrietta Szold; ‏ 21 בדצמבר 1860, בולטימור13 בפברואר 1945, ירושלים), פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע לפליטים ולפליטות יהודים בארצות הברית, בשדות החינוך וההוראה, העבודה הסוציאלית והבריאות, בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של נשים במאה ה-20.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרייטה סאלד נולדה בח' בטבת תרכ"א 21 בדצמבר 1860 בעיר בולטימור שבמרילנד, ארצות הברית. היא בתם הבכורה של סופיה שאאר והרב בנימין סאלד שהוסמך לרב בהונגריה. לאחר נישואי הוריה, הרב בנימין הוזמן לכהן כרב של יהודי בולטימור. כשנה לאחר הגעתם לארצות הברית נולדה ביתם הנרייטה. לזוג נולדו סה"כ שמונה בנות ושלוש מהן נפטרו בגיל צעיר. משפחתה היגרה לארצות הברית בטרם גל ההגירה הגדול של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, דבר שאפשר להם להתמקם ולהתבסס בצורה נוחה יחסית.[1]

דמותו של אביה, הרב בנימין סאלד, הייתה דומיננטית ומשמעותית מאד בחייה של הנרייטה והיחסים הקרובים ביניהם, הלימוד המשותף, הגיית כתביו והשיחות האינטלקטואליות בנושאים השונים היו הגורם המשמעותי לעיצוב עמדותיה, דעותיה העצמאיות ומערכת הערכים אשר לאחר מכן, באה לידי ביטוי רב דרך עשייתה המפוארת בתחנות השונות בחייה.

בצעירותה עזרה לאמה במטלות הבית ובחינוך אחיותיה הצעירות והיא זאת שנשארה לטפל ולסעוד אותן במיטתן כאשר חלו. כאשר אחותה הקטנה אדל, חלתה ומתה, חלתה הנרייטה עצמה ועד סוף חייה ליווה אסון האובדן את הנרייטה ללא נחמה. הנרייטה לקחה את אחיותיה הצעירות לסיורים רבים בטבע להכרת צמחי הסביבה, וגם בתחום זה צברה הנרייטה ידע רב בשעות הפנאי לאורך חייה והייתה מעוררת השתוממות בלב מכריה בגלותה ידיעה רבה בתורת הצמחים- בזניהם, משפחותיהם וסגולותיהם.[2]

הנרייטה הצעירה אהבה מאד את תחום ההיסטוריה ולמדה באופן עצמאי נושא זה מספרים רבים אשר תמיד נראו בסביבתה גם כאשר ישבה בגינה הקטנה מחוץ לביתה  לאחר סיום יום הלימודים בבית הספר היהודי בו למדה. בעידודה של אביה היא עברה ללמוד בתיכון מקומי כללי (לא רק יהודי )בשם Western Female High School, אותו היא סיימה בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה. במשך שנות נעוריה במקביל ללימודיה לימדה הנרייטה בבית האולפנה הדתי אשר היה בתוך בית הכנסת של אביה, מקרא, עברית והיסטוריה יהודית.

לאחר סיום לימודיה בשנת 1877 לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה, הפכה הנרייטה בהיותה רק בת שש עשרה שנה למורה לשפות ומתמטיקה ב"בית ספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס", שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות.[3]

זיקה לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת  1881 החלה לחקור את מקורותיה של משפחתה ונחשפה לקהילות יהודיות רבות באירופה ולקשייהם במהלך מסע של אביה בעיר הולדתו מסע שעבר דרך מרכז אירופה אליו התלוותה. "הסופות בנגב" היה הכינוי בעיתונות העברית ברוסיה, לפוגרומים שנערכו החל מחודש אפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו).

פליטי הפוגרומים הגיעו בהמוניהם אל חופי אמריקה והביאו עימם את סיפורי הרדיפה בעם היהודי ואת התחושות שיש למצוא פתרון בנושא זה. היא, אשר הייתה כבר בת 20, ואביה, נהגו ללכת לנמל כדי לקבל את פני הבאים. הרב בנימין סאלד, היה מדובב את המהגרים החדשים ואף הזמינם לביתו. שם שמעה לראשונה, על חוברת שכתב יהודה לייב פינסקר "אוטואמנציפציה" ועל תהיות באשר לגורל היהודי שהיו עולות בשיחות אל תוך הלילה עם המהגרים בביתם.

"נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכל, אידאל שבכחו לחבוק את הכל, בלי שים לב לגישות השונות והמפולגות לגבי שאלות יהודיות אחרות" (הכוונה לדת, רפורמה, סוציאליזם וכדומה).[4]

לאחר שעות העבודה שלה כמורה בבית ספר, ייסדה הנרייטה בעליית הגג של ביתם, בית ספר למהגרים שנקרא "אגודת משכילים יהודיים" בו היא לימדה אותם אנגלית ועזרה להם להתערות בחברה האמריקאית והיהודית באותה התקופה ולהכיר את החיים ביבשת החדשה תוך תחושת גאווה שלה במדינתה אשר מאפשרת לקלוט כל אחד הבא אל חופיה ולקבל את הזדמנות לפתוח בחיים חדשים. במכתב אותו כתבה באותה התקופה לאחותה תיארה: "בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. 'העניין הרוסי' בולע את מחשבותיי".[5]

סאלד נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון 'ג'ואיש מסנג'ר' (השליח היהודי) תחת שם העט שולמית. במכתביה לעיתון שנקראו "איגרת מבולטימור", היא כתבה על בעיות היהודים באמריקה כפי שלמדה מהחיים בקהילתה ומהמהגרים אשר פגשה. היא תיארה את קשיי הפרנסה, את הויתור על שמירת השבת ומצוות אחרות כדי להתקיים ואת ניצני ההתבוללות. היא קראה ליהודי אמריקה הוותיקים למצוא פתרון להתבוללות, להחיות את השפה העברית והטיפה לכך שהיהודים יאחזו בקרקע משלהם.[6]

ראשית פעילותה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלד התנדבה באגודה היהודית להוצאה לאור ובשנת 1893, בהיותה בת 33, נתמנתה למזכירת המערכת וחברת ההנהלה הראשית של האגודה. היא עברה ללמד בערבים ב"סמינר היהודי" תלמוד ועברית ובבקרים עבדה באגודה להוצאה לאור. בעבודתה עסקה לא רק בענייני מנהלה אלא תרגמה בעצמה וערכה ספרים וקבצים שונים, ביניהם "ספר השנה ליהודי אמריקה".[4] בשנה זו הצטרפה לאגודה הציונית המאורגנת באמריקה – "חברת ציון" שהוקמה על ידי המהגרים.

לאחר נישואי אחיותיה של הנרייטה, גם היא עזבה את בית הוריה לראשונה בחייה והתמסרה כולה לעבודה ב"חברת ציון", שם עבדה במשך 25 שנה. לאחר 7 שנים של מחלה קשה, במהלכה נסעה הנרייטה פעמים רבות לבית הוריה, כדי לעזור ולסעוד אותו בחוליו, נפטר אביה, הרב בנימין סאלד בשנת 1902.

אמה, סופיה, עזבה את בולטימור ועברה לגור שוב במשותף עם בתה בניו יורק - קרוב למקום עבודתה של הנרייטה בתה. ביתן החדש הפך למרכז לנשים יהודיות משכילות אשר עסקו בדרכים שונות בקידום הציונות וענייני ארץ-ישראל. קבוצה זו נקראה "בנות ציון".

הנרייטה סאלד החלה ללמוד באותה התקופה, תורה ב"בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים", שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני בגמר הלימודים. היא הייתה לאישה הראשונה שלמדה במוסד זה.

בבית המדרש לרבנים הכירה הנרייטה את פרופ' לוי גינצבורג, אשר היה צעיר ממנה ב-13 שנה. הם עבדו רבות יחד על מחקרו "אגדות היהודים" ונהגו לשוחח רבות תוך כדי טיול בשבילי בית המדרש לרבנים באמריקה. למרות תחושותיה של הנרייטה שזוגיות זו תוביל לחתונה, חוותה מפח נפש ושברון לב כאשר, לאחר שחזר גינצברג מביקור באירופה, הוא בישר לה כי הוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו אותה הכיר במהלך המסע.

ביומנה כתבה:

"הוא חסר לי מאד באדינבורג. אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו- וכך המצב גם אצלו ביחס אלי – בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפוא עשה מה שעשה? כל הזמן זה מהדהד באוזני: את תתגברי על זה" – כאילו רצה להוסיף "ותזדרזי, כי לא נוח לי במצב הזה". אצלי זה גרוע יותר, אני הרוסה ואומללה."[7]

ביקור בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה שכנעה אותה לצאת לחופשה באירופה לביקור קרוביה על מנת להקל על כאבה ובטרם נסעו, בשנת 1909, קיבלה פרס כספי גדול מהאגודה היהודית להוצאה לאור, על עבודתה המסורה. סאלד החליטה לנצל את הכסף הנוסף לביקור בארץ ישראל.[8]

בשנה זו, 1909 הגיעה עם אמה לארץ ישראל. אלה היו, ימי העלייה השנייה. הן התרשמו רבות מהמושבות החדשות, מהחלוצים ומנופי התנ"ך והיישוב הישן. הן גם נחשפו לעוני, לדלות ולחולי הרב ששרר באותה התקופה בארץ ישראל ובעיקר למחלת הגרענת אשר הייתה נפוצה בשל תנאי ההיגיינה הירודים.

בבית הספר לבנות של "חובבי ציון" ביפו, פגשו להפתעתן הנרייטה ואמה תלמידות בריאות לחלוטין. מנהל בית הספר תיאר ופירט בפניהן את חשיבות נושא הבריאות בבית הספר ואת הפעולות שהוא נוקט כגון חינוך להיגיינה והעסקת אחות ורופא אשר מקפידים על ביקור שבועי בבית הספר ועל שמירה קפדנית של כללי ההיגיינה במוסד. ביציאתן משם רמזה סופיה לבתה שזהו התחום החשוב שעליה להתמקד בו כעת במפגשיה עם חברותיה ל"בנות ציון", כלומר - בציונות מעשית בארץ ישראל.

"הנה מה שעל הקבוצה שלך לעשות, עליכן לעסוק בעבודה מעשית בארץ ישראל"[9]

אולי דבריה אלה הן שהובילו לאחר מכן להקמת ארגון "הדסה". בחזרתן קיבלו את פניהן משפחתן, נשים מבית המדרש וידידי המשפחה. בנאומה אליהם קראה:

"היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית.' ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".[10]

בשנת 1910, לאחר שארגון "ציוני אמריקה" סבל ממשבר בשל חובות כספיים שנוצרו בגלל ליקויים ארגוניים פנימיים, מונתה למזכירה הראשית של הארגון.[11]

הקמת "ארגון הדסה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1912 בתקופת פורים, יזמה כנס, אליו הגיעו 38 נשים ציוניות, בבית הכנסת הרפורמי "טמפל עמנואל". סאלד קראה לנשים לפעול למען הבריאות של הציבור היהודי בארץ ישראל, דבר שיתרום לטענתה, מלבד הסיוע לתושבי ארץ ישראל, גם להזדהות הציונית של יהודי ארצות הברית. בעקבות הכנס קם ההסתדרות הציונית הדסה.

בסיועם הכלכלי של הנדבנים לינה ונתן שטראוס, נשלחו לארץ ישראל בשנת 1913 שתי אחיות רומניות, רחל לנדי ורוז קפלן, אשר הקימו את תחנת הבריאות הראשונה הציבורית בירושלים מול בתי אונגרין בירושלים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נקטעה הפעילות הרפואית של הדסה בארץ ישראל. סאלד לא הפסיקה מפעילותה ולא ויתרה על עבודתה כמזכירת הוצאת הספרים היהודית. ארגון "הדסה" בראשותה, ארגן את "היחידה הרפואית הציונית האמריקאית של ציוני אמריקה" שהגיעה לארץ ישראל עם ציוד בשווי 250,000$, שכלל שני אמבולנסים, ציוד רפואי ומכשור מתקדם, תרופות ושתי משאיות. המשלחת נתקלה בקשיים רבים בהתנהלות בארץ ישראל בעיקר בשל המנטליות השונה וקשיי השפה ולכן נתבקשה סאלד להגיע ולנהל את העניינים מקרוב בארץ ישראל.[12]

השופט ג'וליאן מאק קבע לה קצבה שנתית לכל ימי חייה כדי שתוכל להקדיש את כל זמנה לעבודה הציונית. סאלד כתבה על כך לידידה סיירוס אדלר:

"אני חשה כאילו אני קוראת את סיפור המעשה בספר על קורות חייו של אדם אחר, לא שלי."[13]

עלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920, והיא בת 60, הקונגרס הציוני, בעקבות הצלחת המשלחת בהובלתה בארץ, מחליט להפוך את היחידה הרפואית לגוף עצמאי הכפוף ישירות ל"הדסה" ומעתה היא נקראת "ההסתדרות המדיצינית הדסה". "ועד הצירים הציוני" (ההנהלה הציונית באותה התקופה) שולח אותה כנציגת הציונים האמריקאים והיא מגיעה לארץ ישראל לתקופה המשמעותית ביותר שלה בפעילותה הציונית בארץ.[12]

היא רתמה את השכלתה, ניסיונה ויכולותיה והביאה את פעילות הארגון, מארגון חירום אל ארגון אשר פועל לבסס מערכת בריאות קבועה ומסודרת בארץ. הארגון בראשותה הקים בתי חולים, ייסד תוכניות לחלוקת מזון, הקים את המכון לפיסטור חלב ואת תחנות הטיפול באם ובילד - טיפת חלב בהנהגתה של ברטה לנדסמן. הוקם גם בית ספר לאחיות אשר לימד את מקצועות הסיעוד כמקצוע בפני עצמו על פי הגישה האמריקאית ולא רק בעזרה לרופא כפי שנהוג בתפקיד זה בגישה האירופאית.

בשונה מקופות החולים אשר החלו לפעול בארץ ישראל, שהיו בעלות זיקה פוליטית גלויה לתנועה או מפלגה, נשארה "הדסה" לגוף שאינו שייך לשום מגזר או מפלגה והיא מקפידה לתת שירות רפואי ליהודים ולערבים כאחד.

היא יצרה קשרים טובים עם שכניה הערבים ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת 'ברית שלום', שחיפשה דרכים חדשות ושונות לפתרון הבעיה היהודית-ערבית תוך הדברות. גם אחרי מאורעות הדמים בין היהודים לערבים שהיו בשנת 1921 נשארה עם חברתה סופי ברגר בביתן בלב שכונה ערבית בירושלים.[14]

בשנת 1923 חזרה לארצות הברית על מנת לטפל באחותה שחלתה. בשנת 1926 התפטרה מתפקידה כנשיאת "הדסה" ומונתה לנשיאת כבוד של הארגון. בשנת 1927 חזרה לארץ ישראל ומונתה לראש מחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית, שפעלה למעשה כמו "ממשלה" של היהודים הציונים בכל העולם.

בעקבות מאורעות 1929 כאשר שהתה בציריך, כנציגת היישוב בהנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-16, ביקשה לחזור ארצה, אך חיים ויצמן (שלימים יכהן כנשיא המדינה הראשון) חשב שתועיל יותר לעניין הציוני, אם תמלא תפקידי הסברה באמריקה.[15] כשחזרה לאחר כחודשיים בניו יורק ביתה כבר לא עמד לרשותה והיא עברה להתגורר במלון "עדן", אשר צופה על העיר העתיקה, בדירת חדר.

בשנת 1930 חגגה את יום הולדתה ה-70 עם חברותיה ומכריה משכבר הימים בארצות הברית. ביוזמתו של ד"ר סטיבן שמואל וייז העניק לה המוסד בראשו עמד תואר דוקטור לשם כבוד ובכך הייתה האישה הראשונה לקבל תואר זה מהמוסד.[16] בדברי ברכתו אמר וייז[17]:

"הנרייטה סאלד, הגדולה בנשים, הדגולה בבנות ישראל; בתו ותלמידתו של בנימין סאלד, בר אוריין ואציל נפש, אשר הקדיש שנים רבות מחייו לספרות עמנו;  היא יושבת בשלב זה, הגדול בחייה, חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי-מתפשרת, בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ ישראל; מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל, נשות הדסה, לשירות העם והמולדת."

בשנת 1931 נקראה לשוב לארץ ישראל ונבחרה לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "התאחדות נשים לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות", וכן שימשה כראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי ויו"ר ועד הבריאות.[18] "בארץ ישראל הם חושבים כנראה שביכולתי לעשות עבודת ארגון מסוימת. אם כך אחזור", אמרה לידידיה בארצות הברית.[19]

בין החלטותיה הארגוניות הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (כיום נקראת: המחלקה לשירותים חברתיים) בכל רשות מקומית, כשהרשות תהיה אחראית להפעלתה, ואילו הוועד הלאומי יספק סיוע כספי, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית על העובדים הסוציאליים בתחומה. לצורך כך הסתייעה סאלד בעובדות סוציאליות מקצועיות, כאשר רבות מהן למדו בגרמניה ובראשן סידי ורונסקי. עד לפטירתה הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. בפעולתה והחלטותיה אלה התוותה סאלד את עקרון מדינת הרווחה במדינת ישראל בהמשך.

עליית הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר, מורה וחוקרת פולקלור, שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. היא גם כתבה מכתב בנושא ישירות להנרייטה סאלד.[20]

פראייר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר זיגפריד להמן הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. הייתה זו הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער", אחת מני רבות שתבואנה בהמשך.

בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג, הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, וזאת עם עליית היטלר לשלטון. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. על בסיס פועלה של פראיר, שכבר הוכיח את עצמו, החליטו ויצמן ורופין לפעול להעלאת נוער יהודי גרמניה לארץ, לפני ההורים. הם פנו אל סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה.

לאחר התלבטויות רבות שכללו בעיקר את השיקולים המעשיים להתכנותו של רעיון זה, מקורות המימון הנדרשים לפרויקט שכזה, מציאת ויצירת מקומות העבודה אשר ידרשו לעולים והחינוך הנכון לנערים ונערות אשר מופרדים מהוריהם – לקחה על עצמה את המשימה להוביל את "עליית הנוער". קדם להחלטתה הסופית מסע של חודש ימים באירופה ומפגש עם בני הנוער עצמם בגרמניה וראשי הקהילה, עם רחה פראייר, עם התנועות הציוניות וגם עם ההורים המודאגים.[21]

בשנה זו הוקם גוף בגרמניה שנקרא "ועד העזרה לנוער יהודי". גוף זה הכין את הנוער לעלייה, מיין וריכז אותם. גוף נוסף שהוקם היה אחראי על גיוס הכספים וגוף נוסף שהוקם בארץ נקרא "הלשכה לעליית הנוער" בראשו עמדה סאלד עצמה. "הלשכה לעליית הנוער" הייתה אחראית להשגת אשרות עליה לעולים מול השלטון הבריטי, והכנת קליטתם של בני הנוער אשר מגיעים לארץ ישראל.

בעת המחלוקת על שיבוצם של ילדי טהראן בארץ ישראל בעת הגעתם בשנת 1943, החליטה סאלד שילדים מעל גיל 14 יבחרו בעצמם את המסגרת בה ישהו. עם שאר הילדים, כ-400 במספר, נפגשה סאלד לשיחות אישיות על מנת לברר האם גדלו במשפחות דתיות ובהתאם לקבוע את השיבוץ. 

סאלד עמדה תמיד בנמל וקיבלה בברכה כל אנייה עליה היו עולים ועולות צעירים וצעירות מאירופה. היא נהגה ללחוץ את ידו של כל אחד מהילדים, שאלה לשמו והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. נשלחו ללשכתה אלפי מכתבים בהם תיארו הילדים בפניה את הקשיים הרבים אותם הם חווים. היא הקפידה לענות לכולם. לאחד הנערים כתבה:

"לעולם תהיה עצמך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח, שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה ללכת בדרך זו: הווה חי את חייך מיום ליום והווה רואה מה יביא לך כל יום. הייתי רוצה לקבל ממך שורות אחדות ולשמוע ממך שאתה סבור, לפחות, שכדאי לנסות את הרצפט (המתכון) שלי. בברכות לבביות הנרייטה סאלד"[22]

היא ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד. עבור חלק מהם, מוסד "עליית הנוער" היה ביתם היחיד. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, והתאימה לו מסגרת לימודים. לעתים טענו נגדה שהקפדתה על כל התנאים מוטעה והעיקר הוא להוציא את הנוער מאירופה ויהי מה. אך היא השיבה שאין טעם להוציא מישהו ממצוקה אחת ולהכניסו למצוקה אחרת.[21]

חלתה ונפטרה בירושלים בא' באדר א' בשנת 1945 היא נפטרה לאחר השקיעה, כך שלעתים יום פטירתה מצוין בטעות בל' בשבט. היא נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבתה נכתב: "כאן היה מקום קבורתה של הנריטה סאלד ע"ה בת הרב בנימין סאלד ז"ל נולדה בבולטימור ארצות הברית, ח' טבת תרכ"א, נפטרה בירושלים א' אדר א' תש"ה מייסדת הדסה". ארכיונה האישי נמצא בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

היא ביקשה בצוואתה לתרום כסף לקרן למחקר למען ילדים.

ייצוגייה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרייטה סאלד
הנרייטה סאלד בביקור בקיבוץ גן שמואל בסוף שנות ה-30

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה ליפשיץ, הנריטה סאלד : המחנכת בעלית הנער, ירושלים: המחלקה לעלית ילדים ונוער - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"א, תשט"ו.
  • מיכאל בראון, "הנרייטה סולד: החזון האמריקני הפרוגרסיבי של היישוב", בתוך: אלון גל (עורך), ישראל הנכספת - האידאלים והדימויים של יהודי צפון-אמריקה, אוניברסיטת בן-גוריון (תשנ"ט), עמ' 48-66;
  • ברכה חבס, הנריטה סאלד : חייה ואישיותה, תל אביב, מסדה 1960
  • אסתר זיו ענבר, לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד. ירושלים ,יד יצחק בן-צבי, תשנ"ו 1996
  • לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית - משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987
  • זהבי, אלכס. (עורך) חוברת – "מורשתה החינוכית של הנרייטה סאלד : זכרונות, דברי הגות וסקירה שנשמעו בכנס לציון יום הולדתה ה-120 של הנרייטה סאלד ז"ל", אדר ב' תשמ"א-אפריל 1981, ירושלים : עליית הנוער תשמ"ב
  • טנא דני, פרמדר בועז, לנדס רם, "חדשות מהעבר עונה 3 - הנרייטה סאלד", הטלוויזיה החינוכית הישראלית, קודה תקשורת 2016
  • סמילנסקי, משה. "הנרייטה סאלד", חוברת תשורה למורים ומחנכים", הוצאת מוסד סאלד למען הילד ונוער. ירושלים 1950

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה, גיליון 31. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג, עמוד 26
  2. ^ סמילנסקי, משה. "הנרייטה סאלד", חוברת תשורה למורים ומחנכים, הוצאת מוסד סאלד למען הילד ונוער. ירושלים 1950, עמוד 6
  3. ^ Encyclopedia: Henrietta Szold - Jewish Women's Archive
  4. ^ 4.0 4.1 משה סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 7
  5. ^ ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", תל אביב : מסדה 1960, עמוד 21
  6. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 39
  7. ^ לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית - משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987 עמוד 12
  8. ^ ברכה חבס, "הנרייטה סאלד – חייה ואישיותה", תל אביב : מסדה 1960, עמוד 31
  9. ^ Joan Dash, Summoned to Jerusalem, the life of Henrietta Szold, London, 1979, p . 89
  10. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 114
  11. ^ קראוס, "האם הגדולה", סגולה, עמוד 30
  12. ^ 12.0 12.1 משה סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 9
  13. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 121
  14. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 135
  15. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך : סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים ,יד יצחק בן-צבי תשנו 1996 עמוד 153
  16. ^ Encyclopedia of Women's History in America, page 245
  17. ^ לוין, אלכסנדרה לי. "הנריטה סולד ועליית הנוער : על-פי מכתבי משפחה", תרצ"ד-תש"ד /; מאנגלית - משה בן-חיים, ירושלים : ר. מס תשמ"ז 1987 עמוד 14
  18. ^ בועד הבריאות לכנסת ישראל, דבר, 29 בנובמבר 1933
  19. ^ משה סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 12
  20. ^ ורד גנור-שביט, רחה פריאר : מפעלה של אישה לבדה, תיגר : מרד חופש ויצירה, 1990, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  21. ^ 21.0 21.1 קראוס, אפרת. "האם הגדולה", סגולה 31, מגזין ישראלי להיסטוריה. ירושלים : הגן הטכנולוגי מלחה, תשע"ג עמוד 34-36
  22. ^ זיו ענבר, אסתר. "לעולם תהיה עצמך: סיפורה של הנרייטה סאלד". ירושלים, יד יצחק בן-צבי תשנ"ו 1996, עמוד 165
  23. ^ קטלוג בולי ישראל תש"ח-תשס"ח מס' 14, עמוד 60.
  24. ^ קטלוג שטרות ומטבעות באתר בנק ישראל
  25. ^ תמר רותם, הילדה שהמציאה את יום האם כבר בת 72, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012