משתמש:Utzli/זיכרון השואה

מקום המדינה עד משפט אייכמן

הגישה הממלכתית

הגישה שרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה מוגדרת "הגישה הממלכתית" על ידי חוקרים. , המזהים את מקורה בבית מדרשו של דוד בן גוריון. גישה זו עמדה על כמה עקרונות:

• מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, מרכז לנאמנותו ולהזדהותו וזהותו, וגם לשמירה על קיומו;
• שלילת הגלות: מדינת ישראל מסמלת את ההפך של הקיום הסביל והכפוף של יהודי הגלות; אזרח מדינת ישראל הוא יהודי גאה, בטוח בעצמו וחפשי. מורשתו של היהודי הישראלי אינה נשענת על הגולה, אלא ההיסטוריה שלו בזמנים קדומים יותר, כאשר אכן היה בן חורין.
• השתלבות במשפחת העמים: בעלי גישת הממלכתיות שואפים לשלב את מדינת ישראל במשפחת העמים כמדינה שווה בין שוות. תודעת הקורבן הגלותית פסולה, מכיוון שהיא מונעת השתלבות זו, ולכן יש לשלול את הגלות ומורשתה. האנטישמיות אינה אלא תולדה של קיומו הלא-טבעי של עם ישראל בגלות; כאשר יהיה ליהודים קיום נורמלי, במדינה ככל המדינות, תימחק האנטישמיות.

השואה היא ההפך המוחלט לעמדת הממלכתיות, עמדה של ביטחון עצמי, חוזק וכבוד לאומי; גישת הממלכתיות לא הייתה יכולה להישען על היסטוריה של תבוסה ושל השפלה, גם לא של מורדי הגטאות, שגבורתם לא יכולה למחוק את תבוסתם הסופית. גישת הממלכתיות לא הייתה יכולה לקבל הזדהות עם השואה, במטרתה ליצור עם חדש בארץ ישראל. מעבר לכך, גישה זו גרסה שצורת הקיום הגלותית נחותה יותר מהקיום העצמאי במדינה ריבונית. יש בגלותיות אפילו סממנים של מחלה. מכאן, שהשואה, שהיא שיאה של הגלותיות, היא – שוב – ההפך של כל מה שניסתה הגישה הממלכתית לבנות. שני גורמים אלו הביאו לכך שהשואה לא הייתה יכולה להיות חלק מהותי בזיכרון הלאומי שניסתה הגישה הממלכתית לבנות. השואה הוזכרה בטקסים רשמיים, וכדומה, כהוכחה להכרחיותה של הגישה הממלכתית, אך הלקח העיקרי ממנה היה בכך שניתן היה ללמוד ממנה מה קורה כאשר אין לעם היהודי מדינה. בוודאי שלא היה כאן מקום להצבתה כגורם מרכזי בזהות הישראלית. מעבר לכך, העמדת השואה כגורם מרכזי בשיח הישראלי הייתה עלולה ליצור רגשות של שנאת זרים, הסתגרות ותפיסת עולם של "עם לבדד ישכון" – ההפך ממטרתה של הממלכתיות.ברור, אם כן, שכל עוד שלטה תפיסת עולם זו בכיפה, לא הייתה השואה יכולה להיות מרכיב דומיננטי בזהות הישראלית ההולכת ונוצרת.

זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי

התמונה העולה מתיאור זה היא תודעת שואה מוצנעת ומושתקת, שבה לא מתקיים כמעט דיון ציבורי בנושאים הקשורים בשואה, וגם תרבות ההנצחה כמעט ואינה קיימת. אניטה שפירא {הפניה: שפירא, אניטה: השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי. יהודים חדשים, יהודים ישנים. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל אביב תשנ"ז, 1997,} מדגישה שאכן כך היה המצב, מחד; אך מאידך, נושא השואה היה נושא לדיון ציבורי מרכזי באותן שנים: נטיעת "יער קדושים", הקמת אנדרטאות זיכרון, קביעת ימי זיכרון, הקמת מוזיאונים, רשימה ארוכה של משוררים עסקו בשואה, מפעלי תיעוד היסטורי שהחלו באותו עשור, ועוד; מעבר לכך, שנות החמישים התאפיינו ברצף של סערות ציבוריות סביב נושאים הקשורים קשר ישיר לשואה. בשתי פרשות בולטות היה הויכוח הציבורי סוער עד אלימות: הסכם השילומים ומשפט קסטנר. בפרשיות אלו היא זכתה השואה לפוליטיזציה עצומה, כאשר סיעות וקבוצות שונות מפרשות את זכר השואה בדרך הנראית להם.

תמונת מצב זו סותרת, לכאורה, את המגמה הממלכתית שהוזכרה לעיל. אניטה שפירא מציעה חלוקה בין "זיכרון פרטי" ו"זיכרון ציבורי". השואה הייתה מרכזית בתפיסת העולם הקולקטיבית, הציבורית, של מדינת ישראל. השואה שימשה כדגם לאיום הקיומי על מדינת ישראל, שממנו נגזרה מדיניותה; כדגם מובהק ליהדות הגלותית, שמדינת ישראל שאפה לשנות; וכביטוי קיצוני לאנטישמיות שמדינת ישראל תוכל למנוע. לכן הייתה השואה "שייכת" רק למדינת ישראל; מדינת ישראל דרשה שזיכרון השואה יישמר באופן בלעדי במדינת ישראל, כיורשת היחידה של זכר המיליונים. אך בדרך זו הפך זכר השואה לזיכרון אנונימי, עצום, ולכן לא ניתן להפנמה ולתפישה. השואה הייתה מיתוס נורא, חלק מההיסטוריה; הסיפור הפרטי, האישי, הביוגרפי, נדחק ונעלם, ולא מצא את מקומו בתקופה זו בתוך הזיכרון הקולקטיבי.

ניתן לציין כמה גורמים שדחקו את הסיפור האישי הצידה:

• המאמץ העצום שהיה כרוך בהקמת המדינה, עם מלחמת העצמאות וההתאוששות שאחריה;
• תרבות האבל המקובלת באותה תקופה, שעל פיה נחשב אבל כעניין פרטי, וביטויו הציבורי היה רק כחלק מהאבל הכללי;
• העובדה שהטראומה הייתה קרובה כל כך, ולכן קשה כל כך לנגיעה, לטיפול, לשיח.

תרבות השיח של שנות ה – 50 כללה, למעשה, התעלמות מהחוויה האישית, הפרטית, וייחוס הכל למיתוס הענק של השואה, המיתוס הכלל-יהודי, הלאומי. בהתאם, לא היה מקום לשיח האישי; לא היה רצון, ולא הייתה יכולת, לשמוע את החוויה האישית, שחרגה מאד מהמיתוס הכללי, כפי שטופח עד אז.

ממשפט אייכמן עד שנות ה – 80

שחיקת הגישה הממלכתית

תפיסת עולם זו החלה להישחק עם השנים. ישנן כמה נקודות זמן בולטות בתהליך זה:

• משפט אייכמן, שפרץ את מחסום חוסר הידע;
• תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, חשפה את הציבור הישראלי למצב של חוסר ישע, תחושה של ערב השמדה – התודעה הישראלית חשה לראשונה זהות גורל עם היהודי הגלותי החשוף להשמדה;
• מלחמת יום הכיפורים הכניסה לזהות הישראלית הקולקטיבית תחושות של חולשה, השפלה, שבי, וכדומה, ושברה את המיתוס הבלתי-מנוצח של הצבר; אלו היו תחושות שעד אז היו שייכות באופן מלא ליהודי הגלותי, האנטי-תזה, כאמור, לצבר.
• ה"מהפך", שחל ב – 1977, נתן לגיטימציה לקבוצות שעד לא היו במרכז החברה הישראלית, ושינוי האליטה נתן מקום גם לזהות שונה מהזהות ה"צברית" שהייתה עד אז, מצב זה איפשר שינוי בדפוסי הזיכרון הקיימים, שעוצבו עד אז בידי המנהיגות ארוכת השנים של תנועת העבודה, ומכאן שגם איפשר תודעת שואה שונה.

ברור שהמדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, שאלו הם רק הנקודות החריפות והדרמטיות שבו. מרד גטו וורשה, כקובע את ההתנהגות ה"ראויה" בשואה מבחינת האתוס הציוני מתחיל להידחק, ההזדהות עם הקורבנות גוברת, וזיכרון השואה נותן לגיטימציה ל"ביטחוניזם" ולתחושת "העולם כולו נגדנו". קיומה של מדינת ישראל החל להיות מובן יותר ויותר, ואיום ההשמדה נעלם לאיטו; עובדות אלו אפשרו עיסוק גדל והולך בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. מישור הדיון מתחיל לעבור מהדגש הקולקטיבי שאפיין אותו עד אז, למישור הפרטי, האינדיבידואלי.

הגישה החדשה

הגישה החדשה שהלכה ונוצרה גרסה כמה נקודות:

• השואה היוותה ביטוי שיא לאנטישמיות הנצחית כלפי העם היהודי, אנטישמיות שכעת מופנית כלפי מדינת ישראל.
• השואה היא תמרור אזהרה, שנועד לקרוא לאחדות יהודית נגד השנאה העולמית.
• יש להדגיש את זכר השואה ולהעמידו במקום מרכזי, כלימוד לקח, כיצירת רגשי אשם בעולם ומחויבות כלפי מדינת ישראל, וכהסבר וצידוק לפעולות שונות.
• יש דמיון בין השואה לבין הסכסוך הערבי-ישראלי העכשווי: לקח השואה הוא חוסר האמון בעולם שמסביב והעוינות ליהודים, מחד, והצורך לחזק את הקשר בין חלקי העם היהודי ואת הקשר עם מורשתו, מאידך.
• הגישה החדשה שמה דגש על המרטיריות, על קידוש השם, ועל גבורתם של כל היהודים שנספו בשואה.

זהו, כמובן, ניגוד ברור וחד לגישת הממלכתיות. מכאן ההרחבה וההעמקה של זיכרון השואה, הנובעת מגישה זו.

ביקורת על הגישה החדשה

הגישה החדשה זוהתה עם חוגי הימין וזרם הציונות הדתית. גישה זו זכתה לביקורת לא מועטה, שלהלן הנקודות העיקריות שבה:

• הגישה החדשה מדגישה את שנאת היהודים ע"י הגויים;
• זיכרון השואה מקבל אוריינטציה של כוח, לאמור: הלקח העיקרי מן השואה הוא השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל, ומניעת כל ויתור או פשרה ביחסה עם שכנותיה ועם אומות אחרות;
• הגישה החדשה מעלימה את הלקח האוניברסאלי של השואה, ויוצרת האלהה של כוח ושל אלימות.

הזיכרון המופרט

לפי דני גוטויין , שתי תקופות אלו הובילו לתקופה שלישית של זיכרון השואה, תקופה שיש לכנות "תקופת 'הזיכרון המופרט'". תקופה זו מתאפיינת בכמה נקודות:

• תחילתה במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה;
• אפיון של תקופה זו הוא בתחושה האישית של אזרחי מדינת ישראל: ערעור הקונסנזוס הלאומי, עלייתו של אתוס המימוש האישי על חשבון האתוס הקולקטיבי, וערעור הביטחון האישי;
• אפיון שלישי וחשוב של תקופה זו הוא בעלייתם של הלכי רוח פוסט-ציוניים, מימין ומשמאל.
• הפרטת הזיכרון מתבטאת בהתייחסות לשואה דרך הפריזמה של היחידים בה: מבצע "לכל איש יש שם" מאפיין בצורה ברורה את הלך הרוח הזה.

סוגי ההתייחסות לשואה היום

למעשה ישנם היום שלושה סוגים עיקריים של התייחסות לזיכרון השואה.

• הראשון, הוא ההתייחסות הרשמית, הממלכתית: השואה היא מרכיב בסיסי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בארץ ובגולה.
• השני הוא ההתייחסות הפרטית, הסיפור האישי הבודד, שאותו מנסים ניצולי השואה וגם בני הדור השני (ואף השלישי) להעביר הלאה.
• הסוג השלישי הוא "אנטי-סיפֵּר", כהגדרתה של שפירא, נרטיב השואף לנתק את השואה מזיקתה הישראלית והיהודית, ושואף לקבע אותה בדגם אוניברסלי ושונה מהדגם הממסדי הקיים. תפיסת עולם זו רואה בזיכרון השואה המולאם (הגישה השנייה) תפיסה שהצדיקה דיכוי של קבוצות מיעוט שונות, ומטילה ספק בלגיטימיות של זיכרון זה ובתכניו.

הוראת השואה במערכת החינוך

גם בדרך הוראת השואה חולו שינויים, בהתאם .

מקום המדינה ועד משפט אייכמן לא היה, למעשה, כל עיסוק בחינוך הפורמלי בהוראת השואה. השואה הייתה אירוע פרטי ואישי. עיקר ההנצחה הייתה סביב המורדים והפרטיזנים, ומי שלא היה חלק ממורשת זו נדחק הצידה ממעגל ההנצחה, ואף לא ניסה להשתלב בו. יחד עם זאת, ההדחקה גם גרמה לכך שכאשר היו אירועים שהייתה בהם זיקה לשואה – וכבר ציינו כמה דוגמאות בולטות ומסעירות, כמו משפט קסטנר והשילומים מגרמניה – פרצו סערות רגשות אדירות. ואולם, גם סערות אלו לא גרמו לשינוי במערכת החינוך, ולאחר ששככו נעלמו, ללא השפעה. נוכחותה של השואה בבתי הספר הייתה בעיקר בטקסי זיכרון, וכדומה, כלומר ברמה הרגשית-חווייתית-חברתית. הקמתו של "יד ושם" ציינה את תחילתה של עבודה אקדמית מסודרת בנושא, ואולם בשנים הראשונות רחוק היה "יד ושם" מלהיות בעל יכולת לממש את מה שהוטל עליו. משפט אייכמן החל תהליכי מחשבה בנושא, למרות שכולם היו תחת צילה של השאלה "מדוע הלכו כצאן לטבח", ומרביתן של התוכניות היו אפולוגטיות בטבען. הזעזוע שהביא משפט אייכמן עדיין לא שינה את תוכניות מערכת החינוך. המחקר ההיסטורי לא היה מגובש עדיין דיו כדי להתמודד עם הנושא, ובמערכת החינוך עוד לא הייתה בשלות כדי להתמודד עם הנושא.

בסביבות מלחמת ששת הימים התבסס "יד ושם" כמוסד רשמי המייצג את העמדה הישראלית בפני מבקרים מחו"ל, אך מערכת החינוך עדיין ראתה את השואה כנושא שיש לעסוק בו רק סמוך ליום השואה והגבורה.

השינוי החל רק בשנות השבעים, כתוצאה משינויים כלליים במערכת החינוך הישראלית, שעיקרם שינוי מבנה בתי הספר ויישום האינטגרציה. שינוי זה הביא גם לחשיבה מחודשת על תכני הלימוד, ונושא השואה הוגדר כאחד מתוך 26 נושאי בחירה, שמתוכם היה על המורה להיסטוריה לבחור שלושה (להבדיל מנושאי החובה, שהיו אמורים להילמד בהעמקה רבה יותר). לאחר החלטה זו התפתח דיון ציבורי, בשני צירים: האחד, דיון פוליטי, שמטרתו הייתה להפוך את השואה לאחד מנושאי החובה; והשני, דיון חינוכי, לגבי מטרות הוראת השואה, תכניה והדגשותיה – האם יש ללמד את השואה כהוראת תפיסה היסטורית ומחקרית בלבד, או גם ככלי להעברת מסר חינוכי.

הדיון הראשון הסתיים בשנת 1979, בהחלטת המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והפיקוח על לימודי ההיסטוריה להקצות להוראת השואה שליש יחידת לימוד, מעבר ללימודי המאה ה – 20 ולהוראת תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. שנה לאחר מכן התקבלה החלטת הכנסת על תיקון לחוק חינוך ממלכתי, שעל פיו נוספה מטרה נוספת למטרות החינוך בישראל – חינוך ל"תודעת השואה והגבורה".

מאז שנות השמונים קיימות שתי מגמות. המגמה האחת, שעל פיה נעשית הוראת השואה במערכת החינוך כיום, מציגה את השואה עפ"י הנרטיב הציוני. מגמה זו מדגישה את הממד הרגשי, החווייתי בשואה, תוך העמדת הסיפור הציוני והיהודי במרכז, ואף מנתקת אותו מן ההיסטוריה של המאה ה – 20, ולמעשה מנתקת אותו מן הממד ההיסטורי והאקדמי. שצקר מכנה גישה זו "קיומית". גישה זו פונה אל הרגש באמצעים שונים, ובהם – מסעות בני נוער לפולין, כאשר המטרה היא העמדה של השואה במרכז הדיון, ויצירת הזדהות עמוקה של התלמידים עם קורבנותיה. המגמה השנייה היא המגמה האקדמית, שראייתה אוניברסלית ובסיסה ומוקדה הוא במחקר האקדמי, גם במחיר של התנגשות עם המגמה הקודמת.