משפט אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית

משפט אייכמן הוא המשפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות.

אייכמן היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח וכמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר המלחמה הוא ברח לארגנטינה וחי שם תחת השם ריקרדו קלמנט. חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפטיה כלפי הניצולים.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי (י-ש)

בשנת 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי "המוסד" ונחטף לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה דאז, אשר קיים את החקירה הראשונית. החקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס[1] מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" (כיום מרכז ז'ראר בכר) בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, ביניהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.

ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1961.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה ובו טען בין היתר:

Cquote2.svg

במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

Cquote3.svg

שאלת סמכות בית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, ניסה לערער על סמכות בית הדין לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות:

  • השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
  • חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
  • תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
  • העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.

בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:

  • בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר-ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".
  • בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק בית-המשפט כי סמכותו של בית-משפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין בית-המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט.
  • בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל של צדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
  • בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל.

העדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטוקולים של משפט אייכמן, בספריית בית המשפט העליון

אחרי דחיית הטענות המקדמיות נדרש הנאשם להשיב על האשמות, ותשובתו לכל אחד מהאישומים הייתה בגרמנית: "ברוח כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage nicht schuldig), נוסח שבו נהגו נאשמי משפטי נירנברג להשיב על האישומים.

העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם היו הסופר ק. צטניק (שהתעלף על דוכן העדים עם תחילת עדותו לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי) והסופר אברהם אביאל, וכן מורדי גטאות כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואבא קובנר. עדים אלו נועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע: לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור בארץ ובעולם. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם היו כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן, האנזי ברנד ויואל ברנד, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי גרינג, הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.

פסק הדין וביצועו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.

פסק הדין והעדיות במשפט אייכמן הופצו לציבור בישראל בהוצאת המדפיס הממשלתי בשנת 1962.

בפסק הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.

אייכמן היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר עצמו, כאשר סבר, כי אחרת עשויים אי אלה יהודים להינצל. דבר זה הוכח בעליל על ידי מברקו של השגריר הגרמני בבודפשט בשנת 1944, פון ויזנמאייר, אשר הודיע לשר החוץ בברלין פרטים על הסכם שנערך בין היטלר לבין המנהיג ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי. ההונגרים, שלחמו כידוע בצד הגרמנים והאיטלקים, סברו שהמלחמה אבודה, ושאפו להסכם שלום נפרד. היטלר ניסה כמובן למנוע זאת, ונפגש לשם כך עם הורטי. האחרון נעתר לבסוף להפצרותיו של היטלר שלא לנטוש את השותפות בין מדינות ה"ציר", אך התנה זאת בתנאים אחדים. אחד מאותם תנאים התייחס למתן היתר ל- 3,000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט ולהגיע לשווייץ. היטלר הסכים לכך‏[2]. אלא שאז הודיע פון ויזנמאיר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, כי איש האס.אס במקום, אדולף אייכמן, מאוד נסער מהידיעה בדבר ההסכם האמור, שכן חושש הוא ששלושת אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ ישראל ולהוות שם תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי. ועל כן נתן אייכמן הוראה לאנשיו שיש לבצע את גירוש היהודים מבודפשט מעתה בקצב כזה, שעד להסדרת הוויזות הדרושות לשווייץ לא תישארנה כלל 3,000 משפחות יהודיות בבירה ההונגרית.

אמנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.

פסק הדין, המכיל מאות עמודים, הוקרא במלואו במשך שלושה ימים רצופים, 11 בדצמבר - 13 בדצמבר 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. הוא זוכה חלקית מסעיפים 13-15 לכתב האישום, בגין חברות בארגונים עוינים בתקופה המסתיימת בחודש מאי 1940 וזאת עקב התיישנות העבירות. עם סיום השמעת פסק הדין ביום 13 בדצמבר, נשמעו טיעונים לעונש מפי היועץ המשפטי לממשלה, סנגורו של הנאשם ואף מפי אייכמן עצמו. אייכמן שב וטען כי אין להטיל את האחריות על כתפיו אלא על הדרג המדיני ששלח אותו למשימתו: "איתרע מזלי ועורבתי במעשי זוועה אלה. אולם מעללים אלה לא התרחשו על פי רצוני. לא היה זה רצוני לקטול אנשים. הרצח ההמוני אינו אלא אשמת המנהיגים המדיניים בלבד...". ביום 15 בדצמבר 1961 הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"). בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה (כיום כלא אילון). גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, זאת על מנת שלא ליצור אתר אפשרי לעלייה לרגל לנאו-נאצים בגרמניה ובעולם.

השלכות והשפעת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.

עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בארץ ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובאה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'קלסתר-הפנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני 1961:

Cquote2.svg

כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו.

Cquote3.svg

ביקורת על המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת של חנה ארנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס אקדמי נרחב, שהוזכר אך מעט בישראל באותה תקופה אך זכה לפרסום רב עם השנים, התעורר סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. היא טבעה את האמרה "הבנאליות של הרוע". ממשלת ישראל, באמצעות המשפט, התעלמה לדעתה בכוונה מאחריות החברה הגרמנית כולה לשואה והבנאליות שהיא ייחסה להשמדת יהודים. לדעתה, אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אף על פי שלא היה שונה מסביבתו באותה תקופה והוא הפך למרצח עקב נסיבות שלא הוא גרם להן. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה הגרמנית מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך.

במחזה 'אנדה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 העלה המחזאי הלל מיטלפונקט מחזה בשם "אנדה". ההצגה בנויה על בסיס הטענה שהעדים במשפט אייכמן סוננו על ידי הממסד, ובין היתר כי לא ניתן לניצולים מהונגריה להעיד, כדי לא לעורר מחדש את הטענות נגד הנהגת היישוב ומפא"י שהועלו במשפט קסטנר. המחזה שנוי במחלוקת ויש שראו בו סילוף של העובדות ההיסטוריות (במשפט העידו שלושה מגיבורי פרשת קסטנר, בהם עמיתו יואל ברנד) או ספקולציה שאינה מסתמכת על מקורות אלא על דעה אישית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות
מחקרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשומות:

וידאו:

כתבות:

תצלומים:

מאמרים:

הרצאות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jochen von Lang, Das Eichmann-Protokoll, Berlin: Severin und Siedler, 1982 - פרוטוקולי החקירה של אייכמן על ידי פקד אבנר לס למעט התשובה לשאלה אם לאייכמן היה משתף פעולה יהודי בשם ז'אק כשהכוונה לז'אק ואן הרטן
  2. ^ גבריאל בך, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן באתר יד ושם


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: מבצע עמוד ענן


Flag of Israel.svg