משפט אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית

משפט אייכמן הוא משפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, ובשואת יהודי הונגריה כמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא ברח לארגנטינה, וחי שָׁם בשֵׁם הבדוי "ריקרדו קלמנט", עד אשר הוא נלכד ב-1960 על ידי המוסד והובא לישראל. חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא בכך שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי (י-ש)

בשנת 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי "המוסד" ונחטף לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה, אשר קיים את החקירה הראשונית. החקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס[1] מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" (כיום מרכז ז'ראר בכר) בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, ביניהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.

ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1961.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה, שנמשך שמונה שעות,[2] ובו אמר בין היתר:

במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

שאלת סמכות בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, חלק על סמכות בית המשפט לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות:

  • השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
  • חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
  • תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
  • העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.

בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:

  • בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר-ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".
  • בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק בית-המשפט כי סמכותו של בית-משפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין בית-המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט.
  • בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל של צדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
  • בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל.

העדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטוקולים של משפט אייכמן, בספריית בית המשפט העליון

אחרי דחיית הטענות המקדמיות נדרש הנאשם להשיב על האשמות, ותשובתו לכל אחד מהאישומים הייתה בגרמנית: "במובנו של כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig), נוסח שבו נהגו נאשמי משפטי נירנברג להשיב על האישומים.

העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם היו הסופר ק. צטניק[3] (שהתעלף על דוכן העדים[4] עם תחילת עדותו לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי) והסופר אברהם אביאל, וכן מורדי גטאות כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואבא קובנר. עדים אלו נועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע: לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור בארץ ובעולם. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם היו כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן, האנזי ברנד ויואל ברנד, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה ומר מרדכי אנסבכר מנהל מוזיאון יד ושם אשר צירף לעדותו האישית ציורים ורישומים של אמנים יהודים בשואה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי גרינג, הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.

הכרעת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בהכרעת הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן - אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.

פסק הדין והעדיות במשפט אייכמן הופצו לציבור בישראל בהוצאת המדפיס הממשלתי בשנת 1962.

בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.

אייכמן היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר עצמו, כאשר סבר, כי אחרת עשויים אי אלה יהודים להינצל. דבר זה הוכח בעליל על ידי מברקו של השגריר הגרמני בבודפשט בשנת 1944, פון ויזנמאייר, אשר הודיע לשר החוץ בברלין פרטים על הסכם שנערך בין היטלר לבין המנהיג ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי. ההונגרים, שלחמו בצד הגרמנים והאיטלקים, סברו שהמלחמה אבודה, ושאפו להסכם שלום נפרד. היטלר ניסה למנוע זאת, ונפגש לשם כך עם הורטי. האחרון נעתר לבסוף להפצרותיו של היטלר שלא לנטוש את השותפות בין מדינות ה"ציר", אך התנה זאת בתנאים אחדים. אחד מאותם תנאים התייחס למתן היתר ל-3,000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט ולהגיע לשווייץ. היטלר הסכים לכך.[5] אלא שאז הודיע פון ויזנמאייר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, כי איש האס.אס במקום, אדולף אייכמן, מאוד נסער מהידיעה בדבר ההסכם האמור, שכן חושש הוא ששלושת אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ ישראל ולהוות שם תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי. ועל כן נתן אייכמן הוראה לאנשיו שיש לבצע את גירוש היהודים מבודפשט מעתה בקצב כזה, שעד להסדרת הוויזות הדרושות לשווייץ לא תישארנה כלל 3,000 משפחות יהודיות בבירה ההונגרית.

אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.

הכרעת הדין, המכילה מאות עמודים, הוקראה במלואה במשך שלושה ימים רצופים, 11 בדצמבר - 13 בדצמבר 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בהכרעת הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. הוא זוכה חלקית מסעיפים 13–15 לכתב האישום, בגין חברות בארגונים עוינים בתקופה המסתיימת בחודש מאי 1940 וזאת עקב התיישנות העבירות.

תיעוד המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט נתן היתר מיוחד בישיבה הראשונה לתיעוד המשפט כולו. הוקם צוות מיוחד שעסק בכך לאורך כל חודשי המשפט. הצילום נעשה בפורמט NTSC וידאו 2 אינץ׳, במצלמות שהובאו במיוחד לארץ מארצות הברית. חומר זה שימש גם כמקור לדיווחי הטלוויזיה בעולם כולו באותה תקופה. בתום המשפט נשלח כל החומר המצולם לארצות הברית, ובשנות ה-70 הוחזר לישראל. במקביל, צולם חלקו האחרון של המשפט - פסק הדין, הערעור וגזר הדין - בסך הכל כ-30 שעות, על ידי צוות צילום מאולפני גבע. בנוסף לצילום המשפט הוקלט כל הנעשה באולם המשפט על גלגלי רבע אינץ׳ סאונד עבור קול ישראל. בסך הכל נשמרו בארכיון המדינה שש מאות שעות סאונד, שבהתבסס עליהן הוכנו הפרוטוקולים, שהודפסו בעשרה כרכים ביוזמת ארכיון המדינה מאוחר יותר.

גזר הדין וביצועו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום השמעת הכרעת הדין ב-13 בדצמבר, נשמעו טיעונים לעונש מפי היועץ המשפטי לממשלה, סנגורו של הנאשם ואף מפי אייכמן עצמו. אייכמן שב וטען כי אין להטיל את האחריות על כתפיו אלא על הדרג המדיני ששלח אותו למשימתו: "איתרע מזלי ועורבתי במעשי זוועה אלה. אולם מעללים אלה לא התרחשו על פי רצוני. לא היה זה רצוני לקטול אנשים. הרצח ההמוני אינו אלא אשמת המנהיגים המדיניים בלבד...". ב-15 בדצמבר 1961 הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות. לפני קריאת גזר הדין שוב ניתנה לאייכמן זכות הדיבור: "רואה אני כי תקוותי לדין צדק נכזבה... לא רציתי להרוג... אשמתי היא רק צייתנותי... לא רדפתי יהודים מתוך תאווה ותשוקה. את זאת עשתה הממשלה ... הייתי מבקש עכשיו את סליחת העם היהודי והייתי מתוודה שאני מתבייש בזוכרי את מה שעוללו לו, אולם לנוכח נימוקי פסק הדין זה עלול להתפרש רק כצביעות ... מוטל עלי לשאת את אשר הטיל עלי הגורל".[6]

אייכמן ערער על גזר הדין. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"),

על פי הטענה של רוברט סרווציוס לגבי אי הצדק כש'הקרבן דן את תליינו', מבצע גזר הדין היה יהודי ממוצא תימני.

אדולף אייכמן בחצר של כלא איילון

אייכמן, אשתו ורה, חמשת אחיו, ועשרים אנשי רוח ישראלים שטענו כי "סיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה"[7] שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו ב-2016.[8] ממשלת ישראל התכנסה כדי לדון על ביצוע גזר הדין. גדעון האוזנר דיבר על לב השרים וטען: "אנחנו חייבים את ביצוע העונש לרבבות ניצולי השואה". רוב השרים הצביעו בעד התלייה אך חלקם התנגדו, ולכן לאחר מכן ביקשו להצביע שוב, כדי שיירשם שההחלטה התקבלה פה אחד.[9]

בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה (כיום כלא אילון). לפני תלייתו, ביקש וקיבל בקבוק יין לבן ודחה את הצעתו של הכומר הקנדי ויליאם הל לומר תפילה אחרונה לפני מותו. בתלייתו נכחו קומץ עיתונאים. לפני התלייה, קרא אייכמן: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!". גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.[9]

השלכות והשפעת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.

בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.[2] עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בארץ ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע בשידור ישיר את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובאה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'קלסתר-הפנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני 1961:

כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו.

ביקורת על המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורתה של חנה ארנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס אקדמי נרחב, שהוזכר אך מעט בישראל באותה תקופה אך זכה לפרסום רב עם השנים, התעורר סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. ארנדט טבעה את הביטוי "הבנאליות של הרוע". מארגני המשפט, לדעתה, לא לקחו מספיק בחשבון את אחריות הבירוקרטיה הגרמנית לשואה והבנאליות שנוצרת במשטר טוטליטרי לגבי חיי אדם.

לדעתה, אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אף על פי שהיה אדם ממוצע שהפך למרצח עקב אי יכולתו להבחין בין טוב ורע, בתוך המנגנון שהוא היה חלק ממנו. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה בכללותה מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך.

ביקורתו של ישעיהו ליבוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות לאחר המשפט, אמר ישעיהו ליבוביץ: "כל משפט אייכמן היה כישלון טוטלי. אייכמן אכן היה רק בורג קטן וחסר כל ערך במערכת הגדולה. אני חושב שהייתה זו קנוניה בין אדנאואר לבן-גוריון כדי לטהר את העם הגרמני. בתמורה הם שילמו לנו במיליארדים ... (אייכמן) הוא הפרודוקט של אלפיים שנות היסטוריה של הנצרות, שכל משמעותה היא השמדת היהדות... הוא למעשה ביצע את רצון האנושות כלפי העם היהודי!".[10]

במחזה 'אנדה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 העלה המחזאי הלל מיטלפונקט מחזה בשם "אנדה". ההצגה בנויה על בסיס הטענה שהעדים במשפט אייכמן סוננו על ידי הממסד, ובין היתר כי לא ניתן לניצולים מהונגריה להעיד, כדי לא לעורר מחדש את הטענות נגד הנהגת היישוב ומפא"י שהועלו במשפט קסטנר. המחזה שנוי במחלוקת ויש שראו בו סילוף של העובדות ההיסטוריות (במשפט העידו שלושה מגיבורי פרשת קסטנר, בהם עמיתו יואל ברנד) או ספקולציה שאינה מסתמכת על מקורות אלא על דעה אישית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות
מחקרים
  • יעקב רבינסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1967.
  • חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
  • אורה הרמן, הכבשן והכור, מאחורי הקלעים של משפט אייכמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשומות:

וידאו:

כתבות:

תצלומים:

מאמרים:

הרצאות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jochen von Lang, Das Eichmann-Protokoll, Berlin: Severin und Siedler, 1982 - פרוטוקולי החקירה של אייכמן על ידי פקד אבנר לס למעט התשובה לשאלה אם לאייכמן היה משתף פעולה יהודי בשם ז'אק כשהכוונה לז'אק ואן הרטן
  2. ^ 2.0 2.1 תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 330.
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הערות, הקדמה: הערה 1, עמ' 477: "עדות יחיאל דינור במשפט אייכמן, ישיבה מס' 68 (7.6.61)".
  4. ^ לטענת ההיסטוריון תום שגב (המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 1), התעלפותו של יחיאל די-נור (ק. צטניק) הייתה "הרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט" ואף "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה".
  5. ^ גבריאל בך, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן באתר יד ושם
  6. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 335–336.
  7. ^ צבי צמרתכשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן, באתר מידה, 28 בינואר 2016.
  8. ^ עופר אדרתבקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד", באתר הארץ, 27 בינואר 2016
  9. ^ 9.0 9.1 תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 342.
  10. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 343.
  11. ^ יחיעם ויץ"הכבשן והכור": הקשר בין משפט אייכמן לסיוע שהעניקה גרמניה להקמת הכור בדימונה, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2017


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל