משתמש:W. C. Minor/מלחמות המדע/
מלחמות המדע הם סדרה של מלחמות אינטלקטואליות בשנות ה-90, בין פוסטמודרנים לראליסטים (למרות שהצדדים לא היו קוראים לעצמם כך) אודות מעמדם האונתולוגי של תאוריות מדעיות. בקצרה, הפוסטמודרנים פקפקו באוביקטיביות המדע וביקרו את הידע והשיטה המדעית במסגרת לימודי תרבות, אנתרופולוגיה, מגדר, ספרות משווה, תקשורת ועוד. הראליסיטים טענו שקיימת אמת מדעית וכי לפוסטמודרנים חסרה הבנה עמוקה של הנושאים אותם הם מבקרים.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד אמצע המאה ה-20 הפילוסופיה של המדע התמקדה בשיטה המדעית ובמסקנותיה והציעה הצדקות לאמיתותם של תאוריות מדעיות ברמה הפילוסופית. כבר קרל פופר התקיף גישה זו וטען כי לא תיתכן הצדקה עבור האמת. היה זה ספרו של תומאס קון משנת 1962, המבנה של מהפכות מדעיות, שחשף את ההיבטים הסוציאולוגים של תהליך ההתקדמות המדעית. זו היתה התקפה חזיתית על הגישה הפוזיטיסיבטית, שהניחה כי המדע מתקדם במסגרת חוקים לוגים פשוטים, פוזיטיביזם לוגי. קון תיאר את ההפתפחות המדעית לא כהתקרבות לינארית אל אמת כשלהי אלא כסדרה של מהפכות בעלות אופי פוליטי שהמירו תפיסת עולם מדעית אחת באחרת (פרדיגמות). קון ייס אחוז ניכר מתהליך זה לאינטראקציה ולאסטרטגיה של המשתתפים האנושיים (המדענים) ולא למבנה הלוגי הפנימי של המדע.
היו שפירשו את רעיונותיו של קון לומר שתאוריות מדעיות או לפחות חלקים מהם הם הבניות חברתיות בלבד. פירוש זה החליש בעיני רבים את הטענה שעומדת בבסיס המדע כי הוא מייצג את המציאות האוביקטיבית. בשנת 1971, ג'רום רווץ פרסם ספר בשם הבעיות הסוציליות של הידע המדעי (Scientific Knowledge and its Social Problems) המתאר את תפקידה של הקהילה המדעית בקבלתן או דחייתן של תאוריות מדעיות. מספר גישות פילוסופיות והיסטוריות, שפעמים רבות מקובצות יחד תחת הכותרת "פוסטמודרניות", החלו לפרש מחדש את ההיסטוריה של המדע לאור תובנות אלו והחלו לייחס לתנאים פוליטיים וכלכליים תפקיד לא פחות משמעותי בעיצוב תאוריות מדעיות מלגילוים המדעיים עצמם. מדענים שבעבר נחשבו גיבורי תרבות, הועברו תחת ביקורת נוקבת לגבי הקשר שלהם עם נושאים כמו מגדר, זהות מינית, גזענות ומעמד חברתי.
פילוסופים רדיקלים יותר, כמו פול פיירבנד, טענו שהתאוריות המדעיות עצמם לא עקביות, ומקורות ידע אלטרנטיבים, כמו דת ותרבות, משמשים את צרכי המדענים באופן לא פחות מאומת מאשר ההסברים המדעיים.
מלחמות המדע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתקפה על אמיתות מדעי הטבע שהגיע מכיוון מדעי החברה והרוח, הדאיגה רבים בקהילה מדעית. מה שהדאיג אותם ביותר הוא השימוש שקבוצות פוליטיות מסוימות עשו בשפת ההבניה התרבותית, בכדי להשיג שליטה על אספקטים מדעיים בחברה, למשל בהקשר לויכוח אודות האבולוציה לעומת הבריאתנות. בשנת 1994, המדענים, פול גרוס ונורמן לויט פרסמו את הספר "השמאל המדעי ומלחמותיו עם המדע" (Higher Superstition: The Academic Left and Its Quarrels With Science) שהיווה מתקפה גלויה על הפוסטמודרניות. הספר מתיימר להציג בבהירות את חסרונות הרלטיביזם וטוען כי למבקרי המדע אין הבנה אמיתית של התאוריות בהם התעסקו וכי מניעיהם היו פוליטים. המתנגדים הציגו את אותם טענות כלפי כותבי הספר עצמו. הספר זכה לתפוצה מסוימת בציבור הכללי ובכך העלה את מלחמות המדע לתודעה הציבורית. בעקבות הספר נערך גם כנס על ידי האקדמיה של ניו יורק למדעים תחת הכותרת "הבריחה ממדע והיגיון", בו מדענים המשיכו להתגונן כלפי מה שהם ראו כמתקפה מצד מדעי החברה.
Social Text[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1996 בטאון לתאוריה ביקורתית בשם Social Text הוציא גיליון מיוחד שעסק במלחמות המדע וכלל מאמרים מחלק מאותם חוקרים שהוגדרו כ-"פוסטמודרנים". מספר מאמרים הציגו את מלחמות המדע בהקשר לשינוי שחל במעמד המדע במסגרת התרבות האנושית, מה שמחזק לדעתם את ההשפעה של גרומים סוציאליים ופוליטיים על המדע. בהקדמה לגליון, אנדרו רוס הציע כי מתקפת הנגד של המדענים מול חוקערי המדע מהווה תגובה שמרנית לירידה שחלה בתקציבים המופנים למדע. ההיסטוריונית, דורותי נלקין, הציגה את ההתגייסות המהירה של העולם המדעי בעקבות קריאתם של גרוס ולויט, בניגוד לנטייה המסורתית של מדענים להמנע מהתערבות בתחומים פוליטיים על אף השפעתם על המדע, כגון בריאתנות, המאבק לזכויות בעל חיים, ומתנגדי הפלה מלאכותית.
הפיזיקאי, אלן סוקל, הגיש מאמר לגליון בו הוא טען כי פיזיקה קוונטית תומכת בביקורת הפוסטמודרנית על אוביקטיביות המדע. המאמר פורסם בגיליון ורק מאוחר יותר סוקל גילה כי המאמר היה תרמית וניסוי לבחון האם העורכים יפרסמו מאמר "גדוש בשטויות אם א. הוא נשמע טוב ב. הוא מתאים לנטיותיהם האידיאולוגיות". פרשיית פרסום המאמר, שנודעה כפרשת סוקל, זכתה לתהודה ציבורית נרחבת והציגה את מלחמות המדע בפני מדענים וחוקרים רבים ואף לציבור הרחב.
המשך המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז פרסום גליון מלחמות המדע ב-Social Text, תדירות ועוצמת הדיון עלו באופן משמעותי. הרבה מהעיסוק היה סביב ניסיונות לפשר בין הצדדים הניצים. ארוע משמעותי בהקשר זה היה כנס "המדע ומבקריו" (Science and Its Critics) ב-1997, שהביא תחת קורת גג אחת חוקרי מדע ומדענים. הדוברים המרכזיים בכנס היו סוקאל וסטיב פולר.
Other attempts have been made to reconcile the two camps. Mike Nauenberg, a physicist at the University of California at Santa Cruz, organized a small conference in May 1997 that was attended by scientists and sociologists of science alike, among them Alan Sokal, N. David Mermin and Harry Collins. In the same year, Collins organized the Southampton Peace Workshop, which again brought together a broad range of scientists and sociologists. The Peace Workshop gave rise to the idea of a book that intended to map out some of the arguments between the disputing parties. The One Culture, edited by physicist Jay A. Labinger and sociologist Harry Collins, was eventually published in 2001. The book, whose title is an obvious reference to C.P. Snow’s The Two Cultures, contains contributions from authors such as Alan Sokal, Jean Bricmont, Steven Weinberg and Steven Shapin.[11] Also in 2001, Bent Flyvbjerg in his book Making Social Science Matter identified a way out of the Science Wars by arguing that (1) social science is phronesis, whereas natural science is episteme, in the classical Greek meaning of the terms; (2) phronesis is well suited for the reflexive analysis and discussion of values and interests, which any society needs to thrive, whereas episteme is good for the development of predictive theory, and; (3) a well-functioning society needs both phronesis and episteme in balance, and one cannot substitute for the other.[12]
Other important publications related to the science wars include Fashionable Nonsense by Sokal and Jean Bricmont (1998), The Social Construction of What? by Ian Hacking (1999) and Who Rules in Science by James Robert Brown.
For some scholars, the Bogdanov Affair in 2002 [13] served as the bookend to the Sokal controversy: the review, acceptance, and publication of papers, later alleged to be nonsense, in peer-reviewed physics journals. Postmodernists might point out that this occurrence only served to demonstrate what they have always claimed: at the outer reaches of knowledge, where new claims are evaluated and disseminated, no one can be expected to know for certain what is true and what is not.[citation needed]. However, others such as Cornell physics professor Paul Ginsparg have argued that the cases are not at all similar and that the fact some journals and scientific institutions have low or variable standards is "hardly a revelation."[14]
Though the events of the science wars are still occasionally mentioned in mainstream press, they have had little effect on either the scientific community or the community of critical theorists.[citation needed] Both sides continue to maintain that the other does not understand their theories, or misunderstands what are meant to be constructive criticisms or simple scholarly investigations as attacks. As Bruno Latour recently put it, "Scientists always stomp around meetings talking about 'bridging the two-culture gap', but when scores of people from outside the sciences begin to build just that bridge, they recoil in horror and want to impose the strangest of all gags on free speech since Socrates: only scientists should speak about science!"[15].
However, more recently some of the leading critical theorists have recognized that their critiques have at times been counter-productive, and are providing intellectual ammunition for reactionary interests. Writing about these developments in the context of Global warming, Bruno Latour noted that, "... dangerous extremists are using the very same argument of social construction to destroy hard-won evidence that could save our lives. Was I wrong to participate in the invention of this field known as science studies? Is it enough to say that we did not really mean what we meant?"[16].