קרל פופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל פופר
Karl Raimund Popper
Karl Popper.jpg
לידה 28 ביולי 1902
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בספטמבר 1994 (בגיל 92)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת וינה, אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת קנטברי, בית הספר לכלכלה של לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם רציונליות ביקורתית
תחומי עניין פילוסופיה של המדע, פילוסופיה פוליטית
הושפע מ אפלטון, אריסטו, יום, קאנט, ראסל, איינשטיין, החוג הווינאי, ברגסון
השפיע על פרידריך האייק, לקטוש, פייראבנד, ליבוביץ, אגסי, סורוס
ארצות מגורים האימפריה האוסטרו-הונגרית, הרפובליקה האוסטרית הראשונה, המדינה הפדראלית האוסטרית, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
המצבה על קברו

קרל ריימונד פופרגרמנית: Karl Raimund Popper; ‏ 28 ביולי 1902 - 17 בספטמבר 1994) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי יהודי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט.

פופר ידוע בדחייתו את ההשקפות האינדוקטיביסטיות הקלאסיות על השיטה המדעית, לטובת עקרון ההפרכה האמפירי: תיאוריה במדעים האמפיריים לעולם אינה ניתנת להוכחה מלאה, אך ניתן להפריך אותה, כלומר צריך לבחון אותה בקפדנות באמצעות ניסויים.

בשיח הפוליטי העכשווי הוא ידוע בהגנתו הנמרצת על הדמוקרטיה הליברלית ועקרונות הביקורתיות החברתית, שעל פי השקפתו אלה הם עקרונות היסוד בדרך לחברה פתוחה ומשגשגת.[1]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופר נולד בווינה, בירת אוסטריה, לסימון, עורך דין, ולג'ני לבית שיף. הוריו נטשו את היהדות והמירו את דתם לנצרות פרוטסטנטית.

לאוניברסיטת וינה נרשם בשנת 1918, אף על פי שאת בחינות הבגרות השלים רק בהיותו בן 20. בתקופה שלאחר מלחמת העולם, חוזה ורסאי והאינפלציה הגואה, ירדה משפחתו מנכסיה ופופר נאלץ לעבוד למחייתו במקביל ללימודיו, כמורה למדעים וכנגר.

בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת וינה, תחת הנחייתו של הפסיכולוג והבלשן הגרמני קרל לודוויג בוהלר. עבודתו עסקה בשאלת המתודה המדעית בפסיכולוגיה קוגניטיבית. בשנת 1937, בעקבות עליית הנאציזם, היגר לניו זילנד, שם לימד פילוסופיה וכתב את ספרו המשפיע והנודע "החברה הפתוחה ואויביה". בשנת 1946 היגר לבריטניה, והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שבו הורה לוגיקה ומתודה מדעית. בשנת 1965 קיבל תואר אבירות מידי מלכת בריטניה.

פופר נפטר ב-17 בספטמבר 1994, בגיל 92.

הגותו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע לרעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה רווחו באוסטריה ובאירופה כולה שלל תורות אידאולוגיות. פופר היה לסוציאליסט וב-1919 אף נטה לקומוניזם, אולם המציאות הקשה בהונגריה תחת שלטונו של בלה קון והצידוקים האידאולוגיים המרקסיסטיים לשפיכות דמים כחלק בלתי נמנע של שבירת הסדר הישן, הביאו אותו להתרחקות מהממסד המרקסיסטי. גם כשלאחר מכן תיאר את עצמו כסוציאליסט, כיוון לכך שהוא מחויב לצדק חברתי, ולא להיותו חלק מקולקטיב רעיוני במסגרת מאורגנת של מפלגה. לאחר מכן ביטא השקפות שלפיהן סוציאליזם ממוסד מביא לדיכוי ושהחירות קודמת לשוויון, ובהיעדרה לא ייתכן שוויון בין מי שאינם בני חורין.

כישלונן של המפלגות הדמוקרטיות במניעת השתלטות רוח הפשיזם על הפוליטיקה האוסטרית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הטריד רבות את פופר. הוא סבל באופן אישי מן ההשלכות הישירות של מחדל זה, שכן האירועים שלאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה על ידי הרייך הגרמני בשנת 1938) אילצו אותו לגלות. יצירותיו החשובות ביותר בתחום מדעי החברה - "דלות ההיסטוריציזם" (1944) ו"החברה הפתוחה ואויביה" (1945) נכתבו בהשראת מאורעות אלו וייצגו, במובן מסוים, את האידיאולוגיות הטוטליטריות הנפוצות ששלטו אז בפוליטיקה של מרכז אירופה.

ספריו שימשו כהגנה על הליברליזם הדמוקרטי בצורה של פילוסופיה פוליטית וחברתית. הם גם סיפקו ביקורת נרחבת על הנחות היסוד הפילוסופיות שעמדו ביסודן של כל צורות הטוטליטריזם בתקופתו.

פופר מצא עניין בתאוריות המדעיות והפילוסופיות שצמחו על רקע חיי הרוח האוסטרים, שהתפתחו בצל הסתלקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית וירידתה של אוסטריה ממעמד של מרכז פוליטי אירופי. בחיי הרוח לקחו חלק איינשטיין, פרויד, החוג הווינאי בהנהגת מוריץ שליק ועוד.

פעילותו של איינשטיין משכה אותו לכיוון הפיזיקה. בניגוד לרעיונותיהם של פרויד, מרקס והוגים אחרים, קסמה לפופר העובדה שבפיזיקה, לשיטתו, ניתן להתעמת עם העובדות ולהפריכן במידת האפשר. מבחן ההפרכה הפך בהמשך דרכו של פופר לנושא מרכזי בהגותו.

פילוסופיה של המדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופר טבע את עקרון ההפרכה. על-פי עיקרון זה, רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. רעיון ההפרכה נובע מתפיסתו היסודית שלפיה האמת נפרדת מעולם התופעות, ובאופן עקרוני לא ניתן לאדם להגיע אליה ללא תיווך התופעות. משמעות עמדתו בדבר אמת מטאפיזית, מוביל בהכרח לספקנות אימננטית שהביטוי שלה הוא בעיית האינדוקציה. מכיוון שמדען זקוק לאינסוף ניסיונות על מנת להוכיח דבר כלשהו ואילו להפרכה אחת בלבד כדי לשלול אותו – מתקדם המדע, גרס פופר, מהפרכה להפרכה. בחשבון אחרון האדם מתקרב אל עבר האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת. מסיבה זו הוא טען כי רעיון שאין אפשרות למצוא מבחן להפרכתו איננו רעיון מדעי (אך אין זאת אומרת שהוא איננו רעיון מעניין, חשוב ואף תורם להעשרת התרבות או ליכולתנו להשליט סדר בבואנו לתאר את חלקי המציאות שאינם ניתנים לתיאור מדעי). מסיבה זו, התאוריות של פרויד ומרקס אינן מדעיות, הואיל ואין הן מציעות מבחן שבמסגרתו הן עלולות להתברר כשגויות (הן אינן ניתנות להפרכה). תאוריה האוחזת בכלים נזילים כל כך עד שהיא יכולה להסביר כל תופעה תחת השמש, אינה יכולה להיחשב למדעית, בהיותה גמישה מספיק על מנת להסביר מדוע ההפרכה אינה תקפה. הפרוידיאנים יכולים, למשל, לבטל כל טענה לאי תקפותה של תורתם בתירוץ שטוען הטענה נמצא במצב של הכחשה או המרקסיסטים יכולים לטעון כי ההיסטוריה מראה כי הפועלים ימרדו. אם אכן ימרדו אזי תוכח התאוריה המרקסיסטית, אך גם אם לא ימרדו גם אז לא תופרך התאוריה המרקסיסטית, שכן אז יינתן ההסבר, שהפועלים אינם מורדים משום שהם נמצאים תחת השפעתה של תודעה כוזבת.

פופר טען כי המדע אינו מתקדם באופן אינדוקטיבי על ידי הכללה של תצפיות לכדי חוקים כלליים ואימותם של חוקים אלה. בהיותו מושפע מבעיית האינדוקציה של יום, טען פופר שהמדע לעולם אינו יכול להוכיח את נכונותם של חוקי טבע. לכל היותר הוא יכול להעמיד את התאוריות שלו למבחן, לנסות לפסול טענות בלתי נכונות, וכן לבחור בתאוריה מסוימת מבין תאוריות מתחרות. המדע מסביר את המציאות על דרך השלילה, מדוע אירועים מסוימים אינם יכולים להתרחש. לדוגמה, הטענה שאי אפשר לשאת מים בכברה (מסננת) ממקום למקום. שום מדען לא ינסה להוכיח טענה כזו על ידי ניסיונות אינסופיים לבצע את המשימה הזו. בנוסף, פופר היה ריאליסט. הוא האמין שבאמצעות השיטה המדעית שניסח על השערות והפרכות, המדע משתפר ומתקרב לתיאור האמת שבטבע.

רציונליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופר טען שהרציונליות אינה מוגבלת לתחום התיאוריות האמפיריות או המדעיות, אלא שהיא רק מקרה מיוחד של שיטת הביקורת הכללית, השיטה של מציאת וחיסול הסתירות בידע ללא טענות אד-הוק. לפי השקפה זו, דיון רציונלי על רעיונות מטאפיזיים, על ערכים מוסריים ואפילו על מטרות הוא בהחלט אפשרי. סטודנט של פופר, הפילוסוף וויליאם בארטלי השלישי, ניסה להקצין רעיון זה, וטען כי לא זו בלבד שביקורתיות יכולה לחרוג מעבר לידע האמפירי, אלא ניתן גם למתוח ביקורת על כל דבר באופן רציונלי.

פופר, שהתנגד לתיאוריית הצידוק במדע - תזה שהיא חלק מתורת ההכרה - המנסה להבין את ההצדקה של ההנחות והאמונות. לטענתו, הפילוסופיה המסורתית מוטעה על ידי "העיקרון המדומה של סיבה מספקת". הוא סבור כי שום הנחה אינה יכולה להיות מוצדקת לעולם, ולכן היעדר ראיות אינו ראיה להיעדר. במקום זאת, יש לבחון בדקדקנות את התיאוריות. בשיטה המדעית, המטרה אינה למצוא או להוסיף טענות שמצדיקות או מוכיחות את התיאוריה, אלא עלינו לחפש טעויות, סתירות ושגיאות בתיאוריה כדי לחזק את נכונותה.

הוא כותב:

"אין כאלו דברים כמו טענות פוזיטיביסטיות טובות; ואין אנו זקוקים לדברים כאלה [...] אבל ברור שהפילוסופים לא ממש יכולים להאמין שזו דעתי, שלא לדבר על כך שהיא צודקת".

פילוסופיה של מדעי החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופר תרם לפילוסופיה של מדעי החברה שלושה רעיונות מרכזיים הקשורים זה בזה: אינדיבידואליזם מתודולוגי, ניתוח סיטואציה (situational analysis) ועקרון הרציונליות.

על-פי האינדיבידואליזם המתודולוגי (שבו תמך גם ההוגה והכלכלן היהודי לודוויג מיזס) על מדעי החברה להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים ויחידים בלבד. פופר התנגד להשקפה המזוהה עם קרל מרקס, שלפיה קיימות קבוצות בחברה, כגון מעמדות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים לרדוקציה לאינטרסים האינדיבידואליים של חבריהן.

ברעיון השני - ניתוח סיטואציה, קובע פופר כי על מנת לתאר את התנהגותם של יחידים, על מדעי החברה לבנות מודל של סיטואציה טיפוסית, שבתוכה פועלים אנשים כיחידים. פעולותיהם של האנשים בתוך המודל יוצרות תוצאות שאליהן התכוונו וכן תוצאות לא מכוונות. למשל, עסקאות שאנשים מבצעים כיחידים עשויות להביא לעליית מחירים. ניתוח הסיטואציה מנוגד לגישה שפופר מכנה "תיאורית הקנוניה", אשר לפיה על מנת להסביר מצבים חברתיים מסוימים עלינו לבחון אילו אינטרסים הם משרתים. את תיאורית הקנוניה מזהה פופר עם מרקס, שמסביר את התפתחות החברה המודרנית כמשרתת את האינטרסים של מעמד הבורגנות.

ברעיון השלישי - עקרון הרציונליות, קובע פופר כי על מדעי החברה להניח שהאנשים פועלים בתוך הסיטואציה באופן רציונלי, כלומר, באופן המתאים ביותר להשגת מטרותיהם בתוך הסיטואציה, בהתאם לכללי ההתנהגות בה. עקרון הרציונליות מנוגד לגישת הפסיכולוגיזם, שאותה פופר מבקר, ושלפיה על מדעי החברה להסביר התנהגות אנושית על ידי רדוקציה שלה לחוקים פסיכולוגיים בסיסיים.

פילוסופיה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית, "החברה הפתוחה ואויביה", נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה ויצא לאור בשנת 1945. פופר מצביע בספר על אפלטון כאביו הקדמון של הטוטליטריזם, ותוקף גם את הגל ומרקס. בספר מגן פופר על ליברליזם, על חשיבה ביקורתית ועל אחריות אישית של אנשים לפעולותיהם, ומגדירם כחיוניים לתפקודה התקין של החברה. רעיונות אלה עולים בקנה אחד עם פילוסופיית מדעי החברה שלו.

בנוסף, ספר חשוב נוסף של פופר הוא "דלות ההיסטוריציזם", שהוא ביקורת על המתודולוגיה של מדעי החברה, והגנה על "החברה הפתוחה". פופר ראה בהיסטוריציזם את התיאוריה שההיסטוריה מתפתחת באופן בלתי נמנע, בהכרח על פי חוקים כלליים ידועים לקראת סיום סופי ודטרמיניסטי. הוא טען כי תפיסה זו היא אחת מההנחות התיאורטיות העיקריות העומדות בבסיס רוב הצורות הסמכותניות והטוטליטריות.

הוא מוסיף כי ההיסטוריציזם מבוסס על הנחות מוטעות לגבי אופי החוקיות המדעית ואופי הניבויים. מאחר שצמיחת הידע האנושי היא גורם סיבתי בהתפתחות ההיסטוריה האנושית, ומאחר ש"שום חברה לא יכולה לחזות, מדעית, את מצבה העתידי", הוא טוען, שלא ייתכן שיהיה כל מדע אשר יינבא היסטוריה אנושית. עבור פופר, האינטרמיניזם המטאפיזי וההיסטורי הולכים יד ביד.

מטאפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלורליזם קוסמולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירה חופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת ואלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון שהעניק בשנת 1969 (שאותו התנה שיש לשומרו בסוד עד לאחר יום מותו) פופר סיכם את עמדתו באלוהים:

"איני יודע אם אלוהים קיים או לא... יש מספר צורות של אתאיזם שהן יהירות ויומרניות בעיניי, ויש לדחות אותן. אבל אגנוסטיות - להודות שאיננו יודעים ולחפש - זה בסדר... כשאני מסתכל על מה שאני מכנה "מתנת החיים", אני מרגיש הכרת תודה שמזוהה עם כמה רעיונות דתיים על אלוהות, אבל ברגע שאני אפילו מדבר על זה, אני נבוך כי אני עלול לעשות לאלוהים משהו לא בסדר כשאני מדבר עליו".

הוא התנגד לדת המאורגנת, ואמר כי "היא נוטה להשתמש בשמו של אלוהים לשווא", תוך שהוא מציין את סכנת הפנאטיות בשל קונפליקטים דתיים: "כל העניין חוזר למיתוסים שלמרות היותם בעלי גרעין של אמת, למה המיתוס היהודי צריך להיות נכון והמיתוסים ההודיים והמצריים לא אמיתיים?".

במכתב נוסף בנושא הוא הדגיש את עמדתו הסובלנית: "למרות שאני לא למען הדת, אני חושב שאנחנו צריכים להראות כבוד לכל מי שמאמין בצורה כנות בדת".

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופר מילא תפקיד חיוני ומרכזי בהפרדת הפילוסופיה של המדע כתחום נפרק, מתוחם ואוטונומי מפילוסופיה "רגילה", בעיקר דרך יצירותיו הפורות והמשפיעות וגם בזכות השפעתו על בני דורו ועל הסטודנטים שלמדו תחתיו.

בשנת 1946 ייסד את המחלקה "לפילוסופיה, לוגיקה ושיטה מדעית" ב-LSE, ושם הרצה והשפיע על אימרה לקאטוס ועל פול פייראבנד, שניים מההוגים המובילים בפילוסופיה של המדע (שניהם הושפעו עמוקות מהגותו של פופר, למרות שפייראבנד חלק עליו לחלוטין ולקאטוס שינה חלקים מתורתו).

על אף שקיימת מחלוקת לגבי מידת ההשפעה, לפופר היה קשר הדוק וממושך עם הכלכלן פרידריך האייק, שגם הוא הגיע לבית הספר לכלכלה של לונדון מווינה. כל הוגה הצליח למצוא תמיכה ודמיון בעבודתו ובהגותו של האחר, ואף ציטטו אחד את השני לעתים קרובות (אם כי לא בלי הכשרה מתאימה). במכתב ששלח בשנת 1944, כתב פופר על האייק: "אני חושב שלמדתי יותר ממך מאשר מכל הוגה חי אחר, מלבד אולי אלפרד טרסקי". פופר הקדיש את ספרו "השערות והפרכות" להאייק. מצדו, האייק הקדיש אוסף של מאמרים ומחקרים בתחומים כמו פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה לפופר, ובשנת 1982 אמר עליו: "... מאז שספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" יצא לראשונה ב-1934, הייתי חסיד שלם של התיאוריה המתודולוגית שלו".

לפופר היו גם חברויות ארוכות עם הוגים נוספים כמו ההיסטוריון לאומנות ארנסט גומבריץ', הביולוג הבריטי פיטר מדאוור, ומדען המוח האוסטרלי ג'ון קרו אקלס. המשפטן הגרמני ריינהולד ציפליוס העיד על עצמו כי הוא משתמש בשיטתו של פופר של "נסייה וטעייה" בפילוסופיה המשפטית שלו.

השפעתו של פופר, הן באמצעות עבודתו בפילוסופיה של המדע והן באמצעות הפילוסופיה הפוליטית שלו, התרחבה גם מעבר לשערי אקדמיה. אחד מתלמידיו של פופר בבית הספר לכלכלה של לונדון היה ג'ורג' סורוס, שהפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח, שתרם כספים ל"מכון החברה הפתוחה", מכון מחקר לכבוד ספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה".

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

(בחלק מספריו עברה תקופה ארוכה בין פרסומם או הרצאתם במקור, בדרך כלל בגרמנית, לבין תפוצתם בשפה האנגלית. סדר הספרים לפי ההופעה המקורית.)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]