מתילדה סראו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתילדה סראו
לידה 7 במרץ 1856
פטרס, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1927 (בגיל 71)
נאפולי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת איטליה, ממלכת שתי הסיציליות, יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Edoardo Scarfoglio (18841904) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מתילדה סראואיטלקית: Matilde Serao;‏ 7 במרץ 185625 ביולי 1927) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקייה. היא הייתה האישה הראשונה שהוצע לה לערוך עיתון אטלקי – "איל קוריירה די רומא" ואיל ג'יורנו. סראו הייתה גם מייסדת – שותפה ועורכת של העיתון "איל מטינו", ומחברת של מספר ספרים. היא מעולם לא זכתה בפרס נובל לספרות למרות שהייתה מועמדת לפרס שש פעמים.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתילדה סראו נולדה בעיר היוונית פטרס לאב ממוצא איטלקי, פרנצ'סקו סראו, ולאם ממוצא יווני, פאולינה בורלי (או בונלי)[2] אביה היגר ליוון מנאפולי מסיבות פוליטיות. ב-1860 המשפחה חזרה לאיטליה, בתחילה לקארינולה ובהמשך לנאפולי. סראו גדלה בעוני ועבדה כמנהלת בית ספר, ניסיון אותו היא מתארת בהמשך במבוא לספר הסיפורים הקצרים שלה הנקרא: "אגדות נפוליטניות". היא זכתה לפרסום לראשונה לאחר שפרסמה את סיפוריה הקצרים ב"איל פיקולו", עיתון שנערך על ידי רוקו דה זרבי, ואת הרומן הראשון שלה "פנטסיה" (1883), שביסס את מעמדה כסופרת המסוגלת לכתוב עם רגש ועם דקויות אנליטיות.

בין השנים 1880–1886 היא התגוררה ברומא, שם כתבה את חמשת כרכי הסיפורים הקצרים והרומנים שלה, שכולם עוסקים במאבקיהם של האנשים הפשוטים, ובולטים ברמת דיוק ההתבוננות ועומק התובנות שלהם: "לב חולה" (1881), "פרח התשוקה" (1883), "כיבוש רומא" (1885), ו"נשמות קטנות" (1883).

יחד עם בעלה, הסופר אדוארדו סקרפוגליו, היא ייסדה את העיתון "איל קוריירה די רומא", שהיה הניסיון האיטלקי הראשון להפיק יומון במתכונת העיתונות הפריזאית. חייו של העיתון היו קצרי ימים, ולאחר שנסגר, עברה סראו להתגורר בנאפולי וקבעה בה את מושבה, שם ערכה את העיתון "איל קוריירה די נאפולי". ב־1082, היא יסדה יחד עם בעלה את העיתון "איל מטינו", שהפך להיות היומון החשוב והנפוץ ביותר בדרום איטליה. ב־1904 היא הוציאה לאור את העיתון שלה "איל ג'ורנו" וערכה אותו עד מותה. עומס הקריירה העיתונאית שלה לא הגביל את פעילותה הספרותית. בין 1890 ל-1902 היא הוציאה לאור שמונה רומנים: "ארץ קוקיין", "הבטן של נאפולי", "להתראות אהבה", "זקיף ערני", "עונש", "הרקדנית", "האחות ג'יאוונה של הצלב", "ארץ ישו", שבכולם הדמויות מוצגות ברגישות, בעלות עוצמה, סימפתיה ורוחב לב. רוב הספרים האלו תורגמו לאנגלית. הסופר האנגלי של סוף המאה ה-19, ג'ורג' גיסינג, קרא שלוש מיצירותיה באיטלקית המקורית בין נובמבר 1894 לתחילת ינואר 1895: "המאהבים", "לב חולה" ו"פנטזיה".[3]

ב-1925 הייתה מבין הנשים הבודדות שחתמו על "מניפסט האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים".

מתילדה סראו נפטרה ב-1927 בנאפולי, איטליה.

יצירות בתרגום לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנטזיה (1890)
  • אהבת פרידה (1890)
  • רקדן הבלט והשומר (1901)
  • בארצו של ישו (1901)
  • ארץ קוקיין (1901)
  • כיבוש רומא (1902)
  • לאחר החנינה (1909)
  • רצון החיים (1911)
  • נשמות מחולקות (1919)
  • היד הכרותה (1925)
  • הקציר (1928)
  • מצבי לב (2018)

יצירות בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיסולפי, אנתוני מ. Gisolfi, Anthony M. (1967) "האלמנט הדרמטי ביצירות המופת הקטנות של מתילדה סראו" -"The Dramatic Element in Matilde Serao's Little Masterpieces," הוצאת Italica, כרך 44, מס' 4, עמודים 433–445
  • הנרי ג'יימס (1914). "מתילדה סראו" בפרק: הערות על סופרים. הוצאת Charles Scribner's Sons, ניו יורק, עמודים 294–313
  • קנארד, ג'וזף ספנסר (1906) Kennard, Joseph Spencer "מתילדה סראו" ב"סופרי רומנים איטלקיים". הוצאת Brentano's, ניו יורק, עמודים 273–301
  • תרזה רוסו ג. (1997) Russo, Teresa G. "מתילדה סראו: וריסטה אמיתית לדמות הנשית", כתב העת הבינלאומי למדעי החברה, כרך 72. מספר 3/4, עמודים 122–135
  • ערך זה משלב טקסט מפרסום שנמצא כעת ברשות הציבור: הוצאת Chisholm, האג (1911). "סראו, מתילדה". אנציקלופדית בריטניקה (מהדורה 11). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מתילדה סראו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nomination archive, The Noble Prize (באנגלית)
  2. ^ Gabriella Romanu, Encyclopedia of Italian literary studies, ניו יורק: Routledge, 2006
  3. ^ Pierre Coustillas (ed.),, London and the Life of Literature in Late Victorian England, לונדון: Hassocks, Sussex: The Harvester Press, 1978