נהמא דכיסופא

נהמא דכיסופא (ארמית: "לחם של בושה") הוא משל המבטא רעיון מרכזי בהגות היהודית שנועד להסביר את מטרת בריאת העולם וקיום המצוות.

משמעות הביטוי

המונח נותן מענה לשאלה מפורסמת; מכיוון שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד ושם היא כבר נהנית מזיו השכינה, מה הטעם שתישלח לעולם הזה לתוך הגוף, שם תתחייב בשמירת מצוות, כל זאת רק כדי שתחזור לעולם הנשמות ממנו היא באה. למעשה, המצב חמור אף יותר, שכן ייתכן שהאדם יחטא ואז נשמתו עלולה שלא לחזור לשם כלל.

התשובה לכך היא במשל לעני שמקבל לחם מנדיב לב, שלמרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרוויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת "נהמא דכיסופא", לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם לשמור תורה ומצוות, ובכך הנאתו מהשכר על עבודתו תהיה רבה יותר, וללא תחושת בושה.

מקור

רעיון זה מופיע בהרחבה בספר "מגיד מישרים" של רבי יוסף קארו, שכתב בספרו מה שגילה לו המלאך השלוח אליו ממרומים, ליישב על פיו את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, או נוח לו לאדם שנברא משלא נברא. על בסיס עניין זה, ניתן לענות שלפי הדעה הראשונה עדיף לו להאדם לא להיברא משום הסיכון שיקלקל את מעשיו ויאבד אפילו את המצב בה הייתה שרויה נשמתו טרם ביאתו לעולם, ולפי הדעה השנייה עדיף שנברא משלא נברא עקב הסיכוי לעלות מדרגת "נהמא דכיסופא" לדרגה העליונה של "נהמא בלא כיסופא". עניין זה מובא רבות בספרות הקבלה, וספרים העוסקים בהגות יהודית.

הרעיון של "נהמא דכיסופא" משמש להסביר את הרצון של האלוהים לברוא את העולם, ואלו דבריו של הרמח"ל בספרו דעת תבונות:

כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם כדי שתהיה ההטבה, 'הטבה שלימה' ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו (תלמוד ירושלמי, מסכת ערלה, פרק א', הלכה ג') מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (= מי שאוכל מזון שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו)