סאבה הקדוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
סאבה הקדוש
Свети Сава
איקונין של סאבה הקדוש במנזר מילשבה בסרביה, המאה ה-13
איקונין של סאבה הקדוש במנזר מילשבה בסרביה, המאה ה-13
לידה 1174?
סטארי ראס, רשקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בינואר 1236 עריכת הנתון בוויקינתונים
חג 27 בינואר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סאבה הקדוש או סאבה של סרביה, המכונה "המאיר" (בסרבית:Свети Сава - Sveti Sava, בסלאבית כנסייתית עתיקה:Свѧтъ Сава / ⰔⰂⰤⰕⰟ ⰔⰀⰂⰀ, ביוונית:Άγιος Σάββας, נולד ב-1169 או 117414 בינואר 1236) היה נסיך סרבי ונזיר אורתודוקסי, המיטרופוליט או ארכיבישוף הראשון של הכנסייה הסרבית האוטוקפלית, מחבר ספר החוקים הראשון של הסרבים וקדוש מגן של סרביה ושל העם הסרבי. שמו בלידה היה ראסטקו נמאניץ' (בסרבית:Растко Немањић) והוא היה הבן הצעיר של הנסיך הגדול סטפן נמאניה שהיה אבי השושלת נמאניץ'. בשנים 1192-1190 הוא שלט בנחלה זחלומיה במשך עזב להר אתוס, שם התנזר ואימץ את השם "סאבה". בהר אתוס הוא הקים את מנזר חילנדר שהפך לאחד מחשובי המרכזים הרוחניים של העם הסרבי. בשנת 1219 הכירה בו הפטריארכיה הגולה בניקיאה כארכיבישוף ראשון של הסרבים, ובאותה שנה הוא חיבר את ספר החוקים (נומוקאנון) העתיק של סרביה - זאקונופראבילו. סאבה נחשב גם למייסד הספרות הסרבית של ימי הביניים. יום חגו בכנסייה האורתודוקסית המזרחית הוא 27 בינואר. כנסיית סאבה הקדוש בבלגרד, אחת הכנסיות הגדולות בעולם, מוקדשת לזכרו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאבה הקדוש נולד בשנה 1169 או אולי 1174 בגראדינה, בנחלת הכתר זטה, ייתכן פודגוריצה של ימינו שבמונטנגרו, כבן למשפחת המלוכה נמאניץ'. שמו בלידה היה ראסטקו נמאניץ', כשהשם ראסטקו הוא קיצור של השם רסטיסלב.[1] הוא היה בנם הצעיר של הנסיך הגדול של סרביה, סטפן נמאניה, ושל אנה, הידועה גם כאנטסיה של סרביה. לצד אחיו ווקאן וסטפאן ראסטקו השתייך לדור הראשון של שושלת נמאניץ'.[2] הוא היה יקר במיוחד להוריו מכיוון שהיה בן זקונים שנולד אחרי תקופה שבה לא נולדו להם יותר ילדים. שלושת האחים זכובחצר הסרבית לחינוך טוב, ברוח המסורת הביזנטית[1] הנסיך הוכיח מצעירותו רצינות ונטייה לסגפנות. הוא קיבל בילדותו את התואר נסיך של חום, חבל ארץ שנמצא בין הנהר נרטבה לדוברובניק. הייתה לו חצר משלו, עם אצילים - מגנאטים (בסרבית - velmože) פקידים בכירים ואצילים מובחרים מקומיים. השלטון בחום היווה עבור הנסיך גם בית ספר לניהול מדיני. תאודוסייה ההלילנדרי סיפר שראסטקו ניהל את ענייני האזור במתינות ועדינות, מאיר פניו לכולם, אוהב את העניים כמו את שאר הנתינים, ומכבד מאוד את חיי הנזירות. לא הביע עניין בכבוד, עושר או בכתר המלכות. לפניח נוהל חבל חום על ידי דודו מירוסלב, ששמר לעצמו אחר כך את חבל לים עם ביילו פולייה. כעבור שנתיים, בסתיו 1192 או קצת יותר מאוחר, עזב ראסטקו את חום ופרש להר אתוס. אחרי עזיבתו, לקח מירוסלב בחזרה את השלטון בחום. ייתכן שההחלטה לפרוש בשלה בתוכו אחרי התוועדות לנזירים רבים מההר אתוס שפקדו את החצר הסרבית.[1]

הר אתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו לאתוס, התקבל ראסטקו במנזר הרוסי פנטלימון הקדוש, בו הוענק לו השם הנזירי "סאבה" (סבאס)[3] המסורת מספרת שנזיר רוסי שביקר בעבר בחצר הסרבית[3] היה מורהו הרוחני[1]} סאבה עבר לאחר מכן למנזר היווני ואטופדי, בו נשאר בשבע השנים הבאות והתעמק בספרות התאולוגית והמנהלית-כנסייתית היוונית. אביו ניסה לשכנעו לשוב לסרביה, אך סאבה היה נחוש בדעתו והשיב לו: אתה הגשמת כל מה ששליט נוצרי חייב לעשות, בוא עכשיו והצטרף אלי בחיים נוצריים אמיתיים".[1]} שנות צעירותו באתוס מילאו תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו ושם הוא מצא דגמים של חיי מנזר וכנסייה שירצה לכונן בסרביה.[4][5] סטפן נמאניה שמע לקול בנו,[1]} כינס אספה במנזר סטודניצה והתפטר מתפקידו ב-25 במרץ 1196 כשהוא מוסר את כתר סרביה לבנו האמצעי, סטפן המוכתר הראשון .[3] למחרת נדרו נמאניה ואשתו אנה נדר נזירים.[3] נמאניה אימץ את השם "סימאון" ושהה בסטודניצה עד יציאתו להר אתוס בסתיו 1197. .[6] סאבה וקהילת אתוס קיבלה אותו בשמחה, כמישהו שבעת שלטונו תרם תרומות רבות למקום. נמאני ואנה, אשתו, תרמו למנזרים רבים, בייחוד קארייס, איווירון והלאוורה הגדולה. ברשות האיגומן תאוסטיריקטוס מוואטופדי, בסתיו 1197 ערך נמאניה-סימאון, בליווי סאבה סיור בכל הכנסיות והאתרים הקדושים בהר.[7]

כאשר ביקר סאבה אצל הקיסר הביזנטי אלקסיוס השלישי אנגלוס בקונסטנטינופול, הוא הזכיר את המצב המוזנח שבו נמצא חילנדר. וביקש מהקיסר רשות כדי שהוא ואביו ישפצו את המנזר הזה ויסנפו אותו לוואטופדי.[7] הקיסר נתן את הסכמתו ושיגר אגרת מיוחדת וכמות ניכרת של זהב לידידו סטפן נמאניה (הנזיר סימאון).[7] סאבה פנה למשרד הראשי (פרוטוס) של ההר אתוס עם בקשה יתמוך במאמציו להפוך את הילנדר למנזר-בית של הנזירים הסרבים.[7] כל מנזרי ההר, פרט לוואטופדי, קיבלו את הרעיון. ביולי 1198 הקיסר אלקסיוס השלישי הוציא צו שבו ביטל החלטה מבעבר ובמקום זאת העניק לסימאון ולסאבה לא רק את חילנדר, אלא גם את המנזרים הנטושים במילאיס כדי שישמשו לבית לנזירים הסרבים בהר אתוס.[7] שיפוצו של חילנדר התחיל במהרה והנסיך הגדול סטפן שלח כספים וציוד נוסף וב-1199ציווה בכתב על הקמת המתחם הסרבי בחילנדר.[7]

סאבה כתב "טיפיקון" (סידור של העבודה הליטורגית) מיוחד עבור חילנדר, לפי ה"טיפיקון" של המנזר "אם האל גומלת החסד" (תאוטוקוס אוורגטיס) בקונסטנטינופול.[7] סאבה הצטיין לא רק כמייסד חילנדר אלא גם כ"קטיטור" - "בונה" מייסד ההרמיטאז' בקארייס שנועד לנזירים שהקדישו את עצמם לבידוד ולתפילה.[7] ב-1199 הוא כתב את ה,"טיפיקון" של קארייס.[7] יחד עם ההרמיטאז' הוא בנה קפלה על שם סבאס הקדוש שלפי שמו נבחר שם הנזירות שלו.[7] אביו נפטר ב-13 בפברואר 1199.[6]ב-1204, אחרי 13 באפריל, הוענק לסאבה את דרגה של "ארכימנדריט".[8]

כשב-1196 החליט המלך נמאניה להוריש את השלטון לסטפאן ולא לבנו הבכור, ווקאן, האחרון התחיל לקשור מזימות נגד המלך המנוח. הוא מצא בן ברית במלך הונגריה, אימרה וביחד איתו גרשו את סטפאן לבולגריה, בעוד ווקאן עלה על כס המלכות. ב-1204 סטפאן חזר עם צבא והדף את ווקאן אל זטה, נחלתו.[9] אחרי סכסוכים באתוס עם הבישופים הלטינים ועם בוניפאס ממונפרא בעקבות מסע הצלב הרביעי, חזר סאבה לסרביה בחורף השנה 1206-1205 או 1207-1206 והביא איתו את גופת אביו אותה העביר למנזר סטודניצה והצליח לפייס בין אחיו היריבים.[10] על ידי גישורו וקץ המאבק על הכתר, הציל סאבה את המדינה ממשבר פוליטי. הוא השלים את תהליך הקנוניזציה של אביו נמאניה - סימאון כקדוש של הכנסייה.

המשך פעילותו במנזר סטודניצה ובהר אתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מאת אנסטס יובאנוביץ' שבו מוצג טקס הכתרת המלך סטפאן דווקא על ידי אחיו, סאבה הקדוש

אחרי 14 שנות שהות בהר אתוס, צבר סאבה ידע תאולוגי וכוח רוחני רב.[7] הוא נדרש להקנות לאנשי החצר ולעם הפשוט את חוקי הנצרות ומסורותיה ו"לחנכם ולהשכילם ברוח זו ".[11] פעל למען חיזוק החינוך והמוסר בקרב העם, בשם ערכי האהבה והרחמים ובו זמנית דאג להתארגנות הכנסייה.[11] מאז שובו לסרביה ב-1206 פעל כאגומן - ראש המנזר סטודניצה וקבע את כללי פעילותו העצמאית של המנזר באמצעות סידור התפילות הידוע כ"טיפיקון של סטודניצה". הוא ניצל לטובת הכנסייה הסרבית את הכאוס הכללי שבו הייתה שרויה אז האימפריה הביזנטית אחרי כיבוש קונסטנטינופול ב-1204 על ידי הצלבנים הקתולים וכן את המתחים בין דספוטיית אפירוס (שבה שכנה הארכיבישופות אוחריד האחראית על נוצרי סרביה) לפטריארכיה היוונית בניקיאה. הטיפיקון של סטודניצה הפך לסוג של "חוק מיוחד" (lex specialis) שאיפשר את מעמדו העצמאי של מנזר סטודניצה ביחס לבישופות ראשקה ולארכיבישופות אוחריד ("כאן, לפיכך, לאיש - לא בישוף ולאף אחד אחר - אין סמכות"). הקנוניזציה של נמאניה והטיפיקון של סטודניצה היו הצעדים הראשונים לקראת האוטוקפליה העתידית של הכנסייה הסרבית ומשיחת המלך הסרבי הראשון כעבור עשר שנים. [12][8] ב-1217 עזב הארכימנדריט סאבה את סטודניצה וחזר להר אתוס. לדעתם של כמה היסטוריונים הייתה בכך תגובת מחאה כלפי פניית אחיו ספטאן לאפיפיור הונוריוס השלישי.[11] סטפאן ביצע באותה תקופה תפנית במדיניותו, כשנשא לאישה אצילה ונציאנית וביקש מהאפיפיור כתר מלכות ותמיכה פוליטית.[13] אחרי הקמת ה"אימפריה הלטינית" ב-1204 השפעת האפיפיור גדלה באזור הבלקן. סטפאן הוכתר על ידי נציג האפיפיור - הלגאט - יכול היה להשתוות לשאר המלכים האירופים ונקרא "המלך המוכתר הראשון " של סרביה.[14] עם זאת אחרי הכתרת סטפאן חידש סאבה את הקשר הטוב איתו. על אף אי הסכמתו לההתקרבות סרביה לרומא, ייתכן שלנסיעתו של סאבה להר אתוס הייתה סיבה נוספת: הוא ביקש להכין את השגת האוטוקפליות של הארכיבישופות הסרבית.[11] הביוגרפים שלו, דומנטיאן ותאודוסיה מספרים שלפני יציאתו לדרך, דאג סאבה למנות איגומן חדש למנזר סטודניצה ולהבטיח המשך חיי המנזר בהתאם לכללים שקבע.[11]

האוטוקפליה וארגון הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עוד הכנסייה הסרבית לא הייתה עצמאית הפיכת סרביה לממלכה עצמאית לא הייתה מושלמת. שליטי מדינות שבהן הכנסיות היו כפופות לקונסטנטינופול, היו נחשבות כבעלות מעמד נמוך כלפי ראש העולם הנוצרי האורתודוקסי, הקיסר הביזנטי. התנאים בסרביה כבר בשלו להשגת אוטוקפליה. היו בה מספר רב של נזירים מלומדים, חיי מנזרים מסודרים, הייררכיה כנסייתית יציבה. לכן נראה שהאוטוקפליה היא רק עניין של זמן. מצד שני היה חשוב לסאבה שראש הכנסייה הסרבית ימונה על ידי קונסנטינופול ולא על ידי רומא.[15]

ב-15 באוגוסט 1219 בחג העלייה לשמיים של אם האל (דורמיציון) סאבה הוסמך על ידי הפטריארך מנואיל הראשון בניקיאה כארכיבישוף הראשון של הכנסייה האוטוקפלית הסרבית. הפטריארך והסינוד שלו מינו את סאבה כארכיבישוף ראשון של "ארצות סרביה והחוף", [16][17][18][19][20] בתמיכת הקיסר תאודורוס הראשון לסקריס ו"הוד אושרו הפטריארך וכל אספת קונסנטנטינופול" הסמיכו את סאבה לערב שהארכיבישופים הסרבים ימונו על ידי האספות הבישופיות וללא אישור הפטריארך הלטיני של קונסטנטינופול.[11] בדרך זו הבטיח סאבה את עצמאות הכנסייה המקומית. בימי הביניים הכנסייה היית תומך וגורם חשוב בריבונות המדינה ובזהות הפוליטית והלאומית. בו זמנית לסקריס ומנואל שמחו ללהיווכח שהמדיניות הסרבית פונה באופן מתמיד אל מורשתו של קונסטנטינוס הגדול והביזנטיון יותר מאשר אל רומא. [21]

דמותו במדיה האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השחקן דראגן מיצאנוביץ' מגלם את דמותו של סאבה נמאניץ' בסדרת הטלוויזיה העלילתית ההיסטורית הסרבית "בני נמאניץ' - לידה של ממלכה"

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כנסיית סאבה הקדוש בבלגרד נבנתה במקום שבו בשנת 1594 נשרפו שרידי גופתו בפקודת הווזיר הטורקי סינאן פאשה אחרי שבמרד סרבי נגד הכובש העות'מאני השתמשו המורדים באיקונות של סאבה בתור דגלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sima Ćirković, Vojislav Korać, Gordana Babić, Studenica Monastery. Belgrade: Jugoslovenska revija, 1986
  • Sima Ćirković - The Serbs. Malden: Blackwell Publishing.2004 מסת"ב 9781405142915

John Van Antwerp Fine Jr. The Late Medieval Balkans: A Critical Survey from the Late Twelfth Century to the Ottoman Conquest. Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press 1994 [1987]. מסת"ב 0472082604.

  • Živojin Jakovljević. "A Royal Family: The Significance of Saint Sava and his Parents for the Establishment of Serbian Monasticism and the Serbian Church". Orthodox Monasticism: Past and Present. Piscataway, NJ: Gorgias Press. 2015 pp. 423–432. I*SBN 9781463205300.
  • Jovanka Kalić - "The First Coronation Churches of Medieval Serbia" (PDF). Balcanica (48): 7–18. 2007 doi:10.2298/BALC1748007K
  • Slobodan Mileusnić Sveti Srbi. Novi Sad: Prometej. ISBN 86-7639-478-4. 2000 OCLC 44601641

((בסרבית) (קדושים סרבים)

  • Dimitri Obolensky, The Byzantine Commonwealth: Eastern Europe, 500-1453. London: Cardinal.1974 ISBN 9780351176449
  • Dimitri Obolensky, Six Byzantine Portraits. Oxford: Clarendon Press. 1988 ISBN 978-0-19-821951-4.
  • , Graham Speake. A History of the Athonite Commonwealth: The Spiritual and Cultural Diaspora of Mount Athos. Cambridge: Cambridge University Press 2018. ISBN 9781108425865.
  • Filip Van Tricht, The Latin Renovatio of Byzantium: The Empire of Constantinople (1204-1228). Leiden: Brill. 2011 מסת"ב 978-9004203235
  • Alex P. Vlasto The Entry of the Slavs into Christendom: An Introduction to the Medieval History of the Slavs Cambridge University Press ISBN 9780521074599

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאבה הקדוש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Vlasto עמ' 218
  2. ^ Jakovljević 2015 עמ' 423-432
  3. ^ 1 2 3 4 Mileusnić 2000 עמ' 38
  4. ^ Obolensky 1974 עמ' 291
  5. ^ Obolensky 1988 עמ' 115
  6. ^ 1 2 Mileusnić 2000 עמ' 30
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Mileusnić 2000 עמ' 39
  8. ^ 1 2 Speake 2018 עמ' 83
  9. ^ Fine 1994 עמ' 48-41
  10. ^ Fine 1994 עמ' 79
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 2000 Mileusnić עמ' 40
  12. ^ Ćirković, Korać, Babić 1986 עמ' 19-16
  13. ^ Ćirković, 2004 עמ' 38
  14. ^ Fine 1994 עמ' 107
  15. ^ Fine 1994 עמ' 119-116
  16. ^ Ostrogorski 1956 עמ' 383
  17. ^ Blagojević1993 עמ' 28-27
  18. ^ 2004 Ćirković עמ' 28, 43-42
  19. ^ Ferjančić, Maksimović 2014 עמ' 54-37
  20. ^ Marjanović 2018 עמ' 50-41
  21. ^ 2013 Van Tricht