קוטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קוטור
Котор
Coat of Arms of Kotor.png
סמל קוטור
Flag of Kotor, Montenegro.jpg
דגל קוטור
20090719 Crkva Gospa od Zdravlja Kotor Bay Montenegro.jpg
קוטור, 2009
מדינה מונטנגרומונטנגרו  מונטנגרו
מחוז קוטור
ראש העיר מריה צ'טוביץ'
תאריך ייסוד המאה ה-5 לפני הספירה
שטח 335 קמ"ר
גובה 635 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 13.510 (2003)
 ‑ במטרופולין 22.947
 ‑ צפיפות 68 נפש לקמ"ר (2003)
קואורדינטות 42°25′48″N 18°46′12″E / 42.43000°N 18.77000°E / 42.43000; 18.77000
www.opstinakotor.com

קוטורסרבית - Котор; באיטלקית - Cattaro) היא עיר במונטנגרו, השוכנת לחוף מפרץ קוטור של הים האדריאטי. מספר תושביה 13,510 והיא המרכז המינהלי של מחוז קוטור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטור מוזכרת לראשונה בשנת 168 לפנה"ס בכתבים רומיים. אז נקראה בשם Acruvium והייתה חלק מהפרובינקיה הרומית דלמטיה. העיר נכללה באימפריה הביזנטית ויוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית הקים מבצר מעל העיר בשנת 535. הפקס ניקפורי אישרר את הכללת העיר באימפריה הביזנטית, בתחילת המאה ה-9[1]. העיר בוצרה על ידי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס אך נכבשה ב-1002 על ידי האימפריה הבולגרית הראשונה שכעבור שנה העבירה אותה לידי מדינת דוקליה הסרבית, שהיתה וסלית של האימפריה הביזנטית. בשנת 1185 נכבשה העיר על ידי המנהיג הסרבי סטפאן נמניה(אנ'). באותה עת, הכנסייה הלטינית היתה מבוססת בעיר[2]. במאה ה-12, העיר היתה מעורבת במסחר במתכות ממכרות סרביה ובוסניה[3]. בנפול הסרבים בשנת 1371, העיר נלקחה על ידי ממלכת הונגריה, אך היא עברה מספר פעמים בינה ובין הרפובליקה של ונציה. בשנת 1384 עברה העיר לידי ממלכת בוסניה, ולאחר 1391 היתה לעיר עצמאית. אולם מחשש כיבוש בידי העותמאנים, נכנסה העיר בשנת 1420 תחת חסות הרפובליקה של ונציה ונכללה במחוז שנקרא "אלבניה הוונציאנית". קוטור המשיכה במעמד זה עד 1797. בתקופה זו נבנו חומות וביצורי העיר שעמדו במצור של הצבא העות'מאני ב-1538 ו-1657. בהסכם קמפו פורמיו מ-1797 עברה קוטור ביחד עם דלמטיה לשלטון מונרכית הבסבורג. ב-1804 סופחה לממלכה הצרפתית של איטליה ועם נפילת נפוליון, בשנת 1814 הועברה בידי הבריטים לידי מונטנגרו. אולם רוסיה הכריחה את מונטנגרו לוותר על העיר וחופה, והעבירה את העיר לידי האימפריה האוסטרו הונגרית[4], והסדר זה נתקבע בהחלטות קונגרס וינה.

השליטה של מונטנגרו ממרומי הר לובצ'ן על קוטור הביאה את האוסטרים לרכז תשומת לב מיוחדת בהגנת העיר. בינואר 1913, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, אף דרשה האימפריה האוסטרו-הונגרית שהמונטנגרים יעבירו לידיה את הר לובצ'ן, כתנאי להסכמתה לכיבוש סקוטארי על ידי המונטנגרים[5].

בפתיחת מלחמת העולם הראשונה ירה צבא מונטנגרו ירי מקלעים ותותחים לכיוון קוטור[6], בסיוע אוניות צרפתיות[7]. בעלות הברית קיוו לכבוש במהירות את קוטור שהיתה בסיס לאניות הצי האוסטרי ובכך לדחוק את הצי האוסטרי אחורה בים האדריאטי[8]. באוקטובר 1914 הצטרף לירי סוללת תותחים צרפתית שבאה לסייע למונטנגרו והוצבה על הר לובצ'ן. אולם האוסטרים הצליחו במהירות לשתק את התותחים ולחסל את המצור על קוטור[9].

ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה סופחה קוטור לממלכת יוגוסלביה. במלחמת העולם השנייה סופחה קוטור ביחד עם דלמטיה לאיטליה הפאשיסטית בשנים 19411943. ב-26 באוקטובר 1943 פורסם שחוף קוטור נמצא בידי הצ'טניקים של הגנרל דראזה מיכאילביץ' (אנ')[10]. לאחר פחות משבוע פרסם טיטו שהפרטיזאנים טיהרו את כל חוף קוטור[11]. קוטור הוסגרה כמטוהרת גם בהודעה בסוף נובמבר 1943[12].

לאחר המלחמה נכללה קוטור כחלק מרפובליקת מונטנגרו ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטת של יוגוסלביה (19451992) ומ-19922006 ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. בשנת 1958 היא תוארה בעל המשמר כ"עיר בנויה בתוך מבצר בנוסח איטלקי"[13].

ב-15 באפריל 1979 סבלה קוטור מרעידת אדמה קשה, שפגעה במבנים רבים[14]. בעזרת אונסק"ו, שהכיר בהמשך אותה שנה בעיר ובסביבתה כאתר מורשת עולמית, שוקמה העיר. ב-2017 מערכת ביצורי קוטור, שכבר נכללה בהכרזה הקודמת, הוכרזה כחלק מאתר מורשת עולמית נוסף, מפעלי ההגנה הוונציאניים בין המאות ה-16 וה-17: סטטו דה טרה ומערב סטטו דה מאר, הכולל מלבד ביצורי קוטור עוד מערכות ביצורים ונציאניות באיטליה ובקרואטיה.[15]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוטור נמצאת בקצה מפרץ קוטור (בסרבית Boka Kotorska) שאינו פיורד לפי ההגדרה, למרות שרבים מכנים אותו כך. חומת העיר הוונציאנית משתרעת לאורך 4.5 ק"מ בגובה 20 מטר וברוחב 15 מטר. לאורך החומה יש תבליטים של האריה של מרקוס הקדוש, פטרונה של ונציה.

בחומות העיר העתיקה של קוטור יש שלשה שערים. הגדול והמפורסם מביניהם הוא שער הים. בראש השער - תאריך כיבוש העיר על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו (21 בנובמבר 1944) וכן אימרה מפורסמת שלו בסרבית: Tuđe nećemo, svoje ne damo - "את שלהם איננו רוצים, את שלנו לא ניתן". בכניסה נמצאת הכיכר המרכזית של העיר העתיקה, הנקראת "כיכר הנשק" ובה מגדל שעון ולידו עמוד הקלון על ידו היו מעמידים עבריינים ומשפילים אותם. הבתים בנויים בסגנון ונציאני ואוסטרו-הונגרי.

מקוטור עולה כביש צר ומפותל לכפר נייגושי. ממרומי הדרך יש תצפיות יפות על קוטור והמפרץ. נייגושי ידוע בבשר הפרושוטו הנמכר שם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]