סברא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סברא הוא מונח הלכתי, המתאר היגיון פשוט, שאינו נצרך לדין מפורש בתורה, אך נקבע על פי הגיון פשוט של חכמי התורה. כוחה של הסברא תקף הן בדיני המשפט העברי, והן בדיני איסור והיתר.

כוחה של הסברא בהלכה גדול כל כך, עד שכאשר ישנו פסוק מסוים המבהיר הלכה מסוימת שניתן להבין אותה מסברא שואלים חכמי התלמוד "למה לי קרא, סברא הוא" (=למה לנו פסוק? הרי סברא היא), כך למשל שואלת הגמרא על חכם שרצה לומר כי דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מהפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם", למה צריכים אנו פסוק? הרי סברא היא שמי שרוצה להוציא מחבירו ולא טוב לו המצב הנוכחי הוא זה שצריך לחפש ראיות לדבריו, כמו שהחולה הוא זה שהולך לרופא ומוכיח לו שהוא חולה ורק אז יטפל בו הרופא ולא אם יבוא לרופא, כשאין לו סיבה הגיונית לחשוש שמא הוא חולה[1].

גם הדינים הנלמדים מסברא, מתחלקים לשניים: ישנם כאלו שאין צורך לכל פסוק כדי להוכיח אותם כמו חיוב החזרת הלוואה כספית (שנלמדת מסברת ממוני גבך), וישנם כאלו שיש צורך לפסוק כדי לדעת אותם כמו דיני מזיק וניזק[2], אך גם הם מתקבלים על הדעת.

אחד הכללים הידועים הנלמדים מסברא הוא הכלל שלא יהא חוטא נשכר.

הרמב"ם כותב במשנה תורה, כי עלינו לקרב את התורה ככל האפשר לדרך הסברא, אך חלילה מלתלות אותה בסברא, ולקיים אותה רק כאשר מבינים את סברותיהם או בהתאם למסתבר.

בדומה כותב הרמב"ם:

שאיפת ההמון.... יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס... בין במה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל... זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס

רמב"ם, איגרת תחיית המתים)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]