סטיבן בריאן פאנל
 | |
| תמונת מאסרו של פאנל ב-1988 | |
| לידה |
22 בנובמבר 1957  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
14 במרץ 1992 (בגיל 34) |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| כינויים נוספים | רוצח כביש 40, רוצח דרך 13, רוצח המסדרון |
  | |
סטיבן בריאן פאנל (באנגלית: Steven Brian Pennell; 22 בנובמבר 1957 – 14 במרץ 1992), הידוע גם בכינוי: הרוצח של כביש 40, היה הרוצח סדרתי היחיד שפעל במדינת דלאוור. הוא הורשע ברצח של ארבע נשים במחוז ניו קאסל שבמדינת דלאוור ונחשד ברצח אשה נוספת. רוב קורבנותיו נלקחו מאזור העיר בר (אנ') שליד כביש 40.
מקרי הרצח הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שירלי אנה אליס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנרצחת הראשונה הייתה שירלי אנה אליס, צעירה בת 23 הלומדת בבית ספר לאחיות. ב-29 בנובמבר 1987 היא יצאה מבית החולים וילמינגטון, בו עזרה לחולה איידס בסביבות השעה 18:00 אחר-הצהריים, ועלתה על טרמפ בכביש 40 (אנ') בדרך לביתה. גופתה נמצאה מושלכת בצד הדרך בשעה 21:25 בידי שני נערים. הגופה נמצאה בעירום חלקי, רגליה היו פשוקות, על הידיים והרגליים נמצאו סימני קשירה על ידי סרט הדבקה. לא נמצאו סימנים לתקיפה מינית, אך על הגופה נמצאו סימני התעללות קשה ומתוצאות הנתיחה מסתבר כי הרוצח כרך חוט על צווארה של אליס וחבט בראשה עם פטיש עוד לפני מותה.[1]
קת'רין דימארו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנרצחת השנייה הייתה קת'רין דימארו, גרושה בת 31 שעסקה בזנות. ב-28 ביוני 1988, כשבעה חודשים אחרי הרצח הראשון, בסביבות השעה 23:30, היא נראתה הולכת לאורך כביש 40, כשלא ברור האם היא עבדה בזנות באותו לילה.
בשעה 6:25 בבוקר פועלי בניין מצאו את גופתה העירומה מושלכת באתר בנייה. פרקי ידיה לרגליה היו קשורים, פיה היה סתום עם סרט הדבקה, לא נמצאו סימנים לתקיפה מינית והיא נרצחה כמו אליס במכות פטיש ובחנק מחוט, אך בשונה מהרצח הראשון - גופתה של דימארו הייתה מכוסה כולה בסיבים כחולים.
כח שיטור מיוחד בשילוב יחידת הפרופיילרים של ה-FBI הגיעו למסקנה כי מדובר ברוצח סדרתי הפועל בסמיכות לכביש 40. שוטרות וסוכנות פדרליות התחפשו לזונות וניסו לדלות מידע, וכח המשימה כלל למעלה מ-60 אנשים שהוקדשו למרדף אחר הרוצח, אך הם לא מצאו כלום.
מרגרט לין פינר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 באוגוסט 1988 נעלמה מרגרט לין פינר, צעירה בת 27 שעסקה בזנות. מספר עדי ראייה ראו אותה עולה לפורד מסחרית כחולה הנהוגה בידי זכר לבן סמוך לכביש 13(אנ').
כשלושה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתה מושלכת על יד תעלת "צ'ספיק–דלאוור". הגופה הייתה רקובה במצב שלא איפשר לקבוע את סיבת המוות.
חשדות ראשוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-14 בספטמבר 1988 שוטטה רֶנֶה טאשנר, שוטרת סמויה המחופשת לזונה, לאורך כביש 40, בניסיון ללכוד את הרוצח.
לאחר שחלפו על פניה כמה כלי רכב, היא הבחינה בפורד מסחרית כחולה שחלפה על פניה 7 פעמים בתוך 20 דקות. היא הלכה לאזור מבודד יותר, והרכב עצר לידה. הנהג היה לבן וטשנר שמה לב שאת הרצפה מכסה שטיח כחול. הנהג היה עצבני, התקשה להביט לה בעיניים ולפתח שיחה והציע לה להיכנס לרכב. היא סירבה בטענה שהיא עייפה, אבל הספיקה לתלוש כמה סיבים מן השטיח הכחול ולרשום את מספר לוחית הרישוי של הרכב.
בבדיקת מספר לוחיות הרישוי התברר כי הרכב שייך לסטיבן בריאן פאנל, חשמלאי מדלאוור בן 31, נשוי ואב לשתיים, ללא עבר פלילי.
מקרי הרצח הנוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מישל גורדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-16 בספטמבר 1988 נעלמה מישל גורדון, צעירה בת 22 הידועה העוסקת בזנות לאורך כביש 40. עדים ראו אותה נכנסת לפורד מסחרית כחולה, שזוהתה כרכבו של פאנל.
ב-20 בספטמבר נמצאה גופתה מושלכת על סלעים באזור תעלת "צ'ספיק–דלאוור". בנתיחה שלאחר המוות התברר כי היא הייתה מסוממת מקוקאין. הקוקאין גרם לכך שליבה הפסיק לפעום ברגע שהחלו העינויים.
קת'לין מאייר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בספטמבר 1988 נעלמה קת'לין מאייר, בת 26, תושבת חוות ברוקמונט. שוטר ראה אותה עולה על פורד מסחרית כחולה בכביש 40, בשעה 21:30. הוא הספיק לרשום את לוחית הזיהוי, שהתבררה כשייכת לרכבו של פאנל. גופתה לא נמצאה מעולם.
לכידתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]התובע הכללי של דלוואר, צ'ארלס אורלי, אישר צו חיפוש משטרתי בטנדר של פאנל, כשבמקביל המשטרה דואגת למעצרו על עבירה אחרת, כדי שלא יראה ויחשוד.
בחיפוש ברכבו נמצאו סיבים תואמים לאלו שהיו על הקורבנות, דם, שער וסרט הדבקה מאותו סוג שהרוצח השתמש על קת'רין דימארו, הנרצחת השנייה.
ברכב נמצאה גם "ערכת עינויים", שכללה צבת, שוט, אזיקים, מחטים, סכינים ורסן.
הוא נעצר ב-29 בנובמבר 1988, שנה אחרי שרצח את הקרבן הראשון, והואשם ברצח שלוש נשים – אליס, דימארו וגורדון. הוא החליט לשמור על זכות השתיקה.
המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המשפט טען סנגורו של פאנל כי הסיבים הראשוניים שהשיגה השוטרת רנה טאשנר הושגו בצורה לא חוקית, משום שלקחה זאת ממכוניתו. השופט ריצ'רד גבליין דחה טענות אלו ואמר כי השטיח היה גלוי לעיניה של טאשנר ברגע שפתח פאנל את הרכב, ולכן הראיה מאותם סיבים חוקית.
ברגע שאושרה ראיית הסיבים, הוכח שהיו עליהם שאריות של DNA השייכות לפאנל. היה זה המשפט הראשון בארצות הברית שבו נעשה שימוש בראיית DNA כראיה משפטית מוחלטת. השופט גבליין נאלץ לקבוע תקדים משפטי ולהאזין לדעת המומחים והמדענים שסייעו באימות ראיות ה-DNA.
עם זאת, הראייה החזקה ביותר נגד פאנל הייתה עדותו של עורך דינו, שהחליט להפסיק לייצג אותו עקב הדברים ששמע. הוא העיד שפאנל סיפר לו איך הוא אסף את קת'רין דימארו, שילם לה בשביל לקיים יחסי מין ורצח אותה. הוא הוסיף שפאנל לא הראה שום חרטה על מעשיו, ודיבר על מעשה הרצח ללא רגשות. עדות זאת גרמה לזעזוע רב בקרב חבר המושבעים.
הפסיכיאטרים קבעו כי שפיותו של פאנל מוטלת בספק, אך הוא עדיין הואשם בשלושה מקרי רצח וודאיים.
המושבעים עיינו ודנו בראיות במשך שמונה ימים, מה שגרם לדיון להפוך לארוך ביותר בתולדות ההיסטוריה המשפטית של מדינת דלוואר.
פסק דין ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בנובמבר 1989 הגיע חבר המושבעים להחלטה והרשיע את פאנל ברציחת קת'רין דימארו ואנה שירלי אליס, אך זיכה אותו מחוסר ראיות ברציחת מישל גורדון. חבר המושבעים גם החליט שלא להמליץ על עונש מוות, אלא על שני מאסרי עולם.
זמן קצר לאחר ההחלטה נשלח זר פרחים למשרד פרקליטי התביעה, ועליו פתק: "גרמתם לנו להרגיש שוב בני אדם, מנשות כביש 40".
עורך דינו של פאנל הגיש ערעור על החלטת בית המשפט בטענה חוזרת כי ראיית הסיבים אינה חוקית. בית המשפט פסל את הערעור, ועל סמך ראיות חדשות בתיק הרשיע את פאנל גם ברציחת מישל גורדון וקת'לין מאייר.[2] בשלב זה פיטר פאנל את עורך דינו וביקש לייצג את עצמו, ובית המשפט אישר לו זאת.
בצעד מפתיע, פאנל הודיע בבית המשפט כי הוא מבקש שיגזר עליו עונש מוות. הוא טען שכל החוקה מתחילה מספר התנ"ך, וברגע שבית המשפט מצא שני עדים המעידים על אשמתו, מגיע לו עונש מוות על פי חוקי התנ"ך. הוא ציטט שני פסוקים מהתנ"ך כדי להבהיר את עמדתו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"[3], ו"כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת"[4].
פסק דין שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בליל כל הקדושים, ה-31 באוקטובר 1991, גזר בית המשפט על פאנל עונש מוות. על פי החוקה של מדינת דלוואר, כל פסק דין של עונש מוות מחייב דיון נוסף בבית המשפט העליון של המדינה, וב-11 בפברואר 1992 הופיע פאנל בפניהם ודרש מהם לגזור עליו עונש מוות. פאנל היה היחיד בהיסטוריה המשפטית של מדינת דלוואר שייצג את עצמו בפני בית המשפט העליון, והיחיד שביקש לגזור על עצמו עונש מוות.
עם זאת, פאנל לא הודה בשום מעשה רצח, ודיבר על כל הפשעים בגוף שלישי, כשהוא דורש מבית המשפט לגזור על הרוצח עונש מוות, כיוון שלטענתו ניכר היה שהרוצח נהנה ממעשה הרצח בכך שהוא לא הפסיק אחרי מעשה הרצח הראשון, אלא רצח שוב ושוב.[5]
סגן היועץ המשפטי של מדינת דלוואר התנגד לפסק עונש מוות, אך השופטים נותרו ללא שום שאלה לאחר דבריו של פאנל, וגזרו עליו עונש מוות. ההוצאה להורג נקבעה ל-14 במרץ 1992.
ערעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני אנשים הגישו ערעורים על הוצאתו להורג של פאנל, אך נדחו פה אחד על ידי בית המשפט.
אמנם, לאחר מכן הגישה אשתו של פאנל, וורה קתרין פאנל, ערעור על החלטת בית המשפט העליון. היא ביקשה עזרה מהסניף המקומי של "אגודת האזרחים האמריקאית לזכויות האזרח", ופרופסור למשפטים שהיה חלק ממועצת המנהלים של האגודה החליט לצאת לעזרתה.
הוא טען בערעורו כי פאנל לא שפוי, ואין ביכולתו להבין את מלוא חומרת ההאשמות העומדות נגדו, ולכן יש לפתוח את המשפט מחדש ולא לאפשר לפאנל לייצג את עצמו. בית המשפט דחה את הערעור פה אחד.
ההוצאה להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני ההוצאה להורג ניסו מספר רב של עיתונאים לבקש מפאנל להתראיין אצלם, וקיוו לחשוף את מיקום גופתה של קת'לין מאייר, שלא נמצאה. פאנל סירב לכולם, אך סמוך למועד הוצאתו להורג הסכים להתראיין לעיתון אחד, וביקש מעורך דינו לשבת לצידו במהלך הראיון. במהלך הריאיון לא חשף פאנל שום מידע חדש, ולא גילה את מיקום גופתה של מאייר.
ב-14 במרץ 1992, בשעה 9:49 בבוקר, הוצא פאנל להורג על ידי זריקת רעל, והיה לאדם הראשון שהוצא להורג במדינת דלאוור מזה 46 שנים, ולאדם ה-165 שהוצא להורג בארצות הברית מאז הוחזר עונש המוות לחוק על ידי בית המשפט בשנת 1976.[6]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Route 40 Killer Remains an Enigma After Being Convicted 25 Years Ago, www.delawaretoday.com (באנגלית)
- ^ Kanaley, Reid (12 בפברואר 1992). "Serial Killer Pleads - For Execution: The Grisly Delaware Killings Deserve A Swift Punishment, The Killer Calmly Told The Justices". philly.com. The Inquirer.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ו'.
- ^ ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק ל'.
- ^ Pennell v. Delaware, (Supreme Court of Delaware 18 February 1992).
- ^ Thompson, William (15 במרץ 1992). "Delaware killer gets last wish -- death". Baltimore Sun.
{{cite web}}: (עזרה)